כמו הסצנה הזכורה מקהיר ב־1994, שבה מובארק אילץ את ערפאת לחתום בכוח, גם היום הפתרון טמון בלחץ חיצוני. אם טורקיה וקטאר יבהירו לחמאס כי לא יאפשרו עוד מחסה ותמיכה במקרה של טרפוד עסקה, ייתכן שארגון הטרור ייאלץ לאמץ את תוכנית טראמפ - או להישאר מבודד וחסר הגנה
ימי זיכרון כמו 7 באוקטובר מחזקים את תחושת האבל והכאב, אך עלולים גם להצית מחשבות אובדניות בקרב מתמודדים עם טראומה. דווקא ברגעים אלו יש חובה מוסרית וחברתית להעניק חיבוק, שיח ותמיכה כדי למנוע אובדן נוסף
על אף הקשיים, הפערים והכאב - המסורת מזכירה לנו שאחדות אינה אחידות, ושהדרך לעוצמה לאומית ואישית מתחילה במבט חיובי, בהבנה ובאהבת הזולת. יום הכיפורים הוא קריאה להניח את השנאה, לבחור באור ולבנות יחד חברה איתנה ומלאת תקווה
בואו נקרא לילד בשמו. אוסלו, אוסלו 2025. יכול להיות שהוא מוצדק, יכול להיות שאחרי שנתיים של מלחמה זה ההסכם הכי טוב שניתן להשיג, אבל ההסכם הזה שהימין צריך לבלוע הוא לא עז אחת מתוך 21 נקודות הוא עדר עיזים קשה לעיכול
תכנית טראמפ חיסלה את שאיפות הסיפוח וההתנחלות בעזה, אבל היא עשויה להיות מפתח לשלום מסוג אחר לגמרי: כזה שיקרב בין הציונות הדתית לערכי המפד"ל ובני עקיבא
מאחורי ההצהרה אמש עומד תאריך אחד ברור: סגירת רשימת המועמדים לפרס נובל לשלום. אם יש אדם אחד בעולם שנתניהו חושש להשבית לו שמחה - זה האיש שבגללו הכל נסגר דווקא השבוע, טראמפ - שגרר אותו להתנצלות, הקים עליו את הימין ובעצם הצית מערכת בחירות בישראל
אנחנו מתקדמים במסלול של שליטה מתמשכת בפלסטינים, הרחבת התנחלויות והתעלמות מהחוק הבינלאומי, מה שמונע כל אפשרות להסדר. כך אנחנו דוחפים את עצמנו לעימות בלתי פוסק, לבידוד בינלאומי ולירידה גוברת של צעירים - וכל זה בלי להציג תוכנית ברורה לעתיד בר־קיימא
מנהיגי המערב תומכים בצביעות בהקמת מדינה פלסטינית ונותנים לגיטימציה לטרור, בעוד נתניהו מוביל מלחמה שמבודדת את ישראל, מסכנת חטופים וחיילים, ומחפה על מחדל 7 באוקטובר - על חשבון עתידנו
מלחמת יום הכיפורים הייתה "סטירת הלחי" ששילמנו עליה בדם, אך ממנה הצלחנו לקום בזכות קבלת אחריות והפקת לקחים. מ־7 באוקטובר חוששני שלא נוכל לקום: לא מפני שהעם איבד את כוחו, אלא מפני שהמנהיגות שלנו רקובה, חסרת אחריות וזדונית
בדיוק כשהשתכנע שהוא לא יכול להפסיד, שם נתניהו את כל הז'יטונים על מבצע אחד יותר מדי. עכשיו הברירה היחידה שנותרה לישראל היא בין רע לגרוע
התכנון והביצוע - טוב מאוד. אומרים שבסדרה קומית טובה, אתה חייב פואנטה, פאנץ' בכל 30 שניות. אך מה שבכל זאת היה חסר לרבים זה התייחסות לתכנית טראמפ. נתניהו לא קרא בשמות החטופים החללים אבל כן הבטיח מזרח תיכון חדש. מקורב לטראמפ: "לא יהיה פשוט ביום שני"
עסקאות נשק מתבטלות, אקדמיה מוחרמת וההייטק מגורש - אבל דווקא מאופ"א מגיעה הסטירה האמיתית: אוהדים בלי חגיגה, קבוצות בלי הכנסות, נבחרת בלי ליגה. כשפרנסי הכדורגל מרגיעים שהצעד עוד לא נראה באופק, ילדי החוץ של אירופה מתכוננים להישאר על הקווים, להשקיף מהצד
חוות הדעת של גרוניס מעניקה חותמת למינוי, אך מתעלמת לגמרי מהשאלה המרכזית - האם הסכמת זיני להתמנות בעת שנתניהו היה מנוע מלעסוק במינויים מהווה פגיעה בטוהר המידות. כנראה שזיני יהיה ראש שב"כ, ונותר לקוות שהיום שהתפקיד הוצע לו היה הפעם האחרונה שבה התעלם מהחוק
הוא אמנם לא בכותרות בשעת מלחמה אבל שר המשפטים עדיין שם, חזק על אוזנו של רה"מ. שיטתו הברורה והחדה עולה דרך התנהלות נתניהו, שחזר והצהיר נוכח ההתנגדויות - זיני יהיה ראש שב"כ הבא, ויהי מה. זהו ניצחון שיירשם כעוד כלי בארגז הכלים - לפחות עד הקרב המשפטי הבא
מי היה מאמין שרק שנתיים לאחר הטבח ייאלץ ראש ממשלת ישראל לטוס לניו יורק במסלול עוקף, ועוד לקבל יחס של מנודה בזמן שהארכי־טרוריסט מסוריה זוכה להתעניינות של כוכב רוק? מי פילל שהאיש שהתפאר בהורדת הסוגיה הפלסטינית עומד להפוך בראי ההיסטוריה להרצל הפלסטיני?
כמעט בכל הזדמנות מתגאה הנשיא בכך שבתקופתו תארח ארה"ב את האולימפיאדה והמונדיאל. אולם, מעל לאירוח היוקרתי מתנוסס האיום בהדחת ישראל, מולה מנסה טראמפ לעמוד מנגד. הוא יכול לאיים בסנקציות, אך גם להסתכן בבידוד ובאופוזיציה פנימית
בשיא הצונאמי המדיני וכששורת מדיניות מערביות מכירות במדינה פלסטינית על בימת האו"ם, למדינת ישראל עוד נותרו צעדים שניתנים לביצוע שישפרו את מצבה הבינלאומי. הגורמים שהביאו להכרה בפלסטין, טיעוני הנגד שעל ישראל לטעון ומה עוד אפשר לעשות?
בתוך המפולת המדינית, ים הגינויים והקריאות נגד ישראל היו גם כמה הפתעות מעניינות. נשיא המדינה המוסלמית הגדולה ביותר הראה תמיכה בישראל, אך כמובן התנה את החום הרב שלו כלפינו בכך שנכיר בפלסטין ונסיים את המלחמה בעזה
מתוך ציטוטים והצהרות פומביות מוצג כאן החיבור בין ראש שב"כ המיועד לחצר הרב טאו ולמכינת "בני דוד" שבעלי. התמונה שעולה: תפיסה גאולית הרואה במלחמות ישראל "מלחמות נצח" ובשלטון החוק מכשול, ושואפת למיזוג תורה ומדינה - הכול במילות הדוברים עצמם | מסמך מקיף
נתניהו צודק: הכרה במדינה פלסטינית היא אכן "פרס לחמאס", רק שהממשלה בראשותו היא ששימשה כוועדת הפרס, זו שהביאה את ישראל למעמד גרוע מזה של ארגון הטרור
נוסח הקדיש נשזר במילים חדשות - כאלו שאינן מהללות שמיים אלא זועקות על ילדי עזה והעוטף, על אמהות ואבות שכולים, ועל שבר אנושות המשותף לכולם. במקום גדולה וקדושה - קריאה לשלום אמיתי, אנושי, שיבוא על כל יושבי הארץ
בריטניה, קנדה ואוסטרליה, המדינות הגדולות בחבר העמים הבריטי, הודיעו ברצף על הכרה במדינה פלסטינית. המהלך יוצר לחץ גובר על ישראל ומעורר שאלות לגבי התגובה הישראלית: ריבונות על הגדה, הסלמה דיפלומטית מול צרפת - והעמדה בסכנה של הסכמי אברהם
ארבעת הלוחמים הגיבורים יצאו להילחם ברפיח ונפלו על הגנת המדינה. נתניהו אלוף בלהספיד כשהוא רוצה, כך למשל לאחר הרצח של המשפיען האמריקני צ'ארלי קירק, אך כשמדובר בחיילים ישראלים, נראה שהוא אדיש
השחיתות הפוליטית בישראל הידרדרה מרשתות מתוחכמות לעסקאות עלובות וגלויות. מאי גולן וחבריה הפכו את "השכונה" לנורמה ומציגים שחיתות בוטה וחסרת בושה. לפעמים נדמה שחבורת הכייסים שהשתלטה על המדינה מתקוטטת על התואר מי משתין יותר מהמקפצה לתוך הבריכה הציבורית
בהרב־מיארה לא הכשירה את מינוי זיני - להפך, עצם זה שהגישה חוות דעת מעידה כי היא סבורה שהמינוי פסול. כעת, המבט מופנה פחות להמלצת הוועדה שצפויה להכשיר את המינוי, ויותר לעמדתו של יו"ר הוועדה, נשיא העליון לשעבר גרוניס, שייפגש בראשון עם הרמטכ"ל זמיר
בציונות הדתית ביטלו השבוע את הפריימריז לאחר שחשבו שיחיה את המפלגה. זה לא קרה. בליכוד המצב מורכב יותר. במשך השנים קבוצות לחץ הבינו איפה הכוח ואיך אפשר להשיג את מבוקשן. שרים לא יכולים לעבוד לטובת הציבור, והמחויבות שלהם היא למתפקדים שיכריעו את עתידם הפוליטי
הנאום המדובר לא היה פליטת פה. זה היה נאום מתוכנן, כזה שהושקעה בו מחשבה. העובדה שנתניהו ישב ותיכנן את הפיגוע (המטאפורי) הזה, מעידה כי האיש אינו כשיר. לא לתפקיד הרם שלו ולא לשום דבר אחר. אם הוא היה הבייביסיטר של הילדים שלכם, צריך היה לחלץ אותם מידיו
האם אפשר להסתיר חממה ובה כ-80 שתילי קנאביס בדירת מגורים בלי שאשתך תדע? לפחות על פי מה שטוען בעלה של ראש לשכתה של מאי גולן, אפשר בהחלט
ניסיון החיסול של צמרת חמאס הוא אירוע מטריד, מטריד מאוד. הנזק שנגרם מאותו מהלך כושל, ההחלטה ללכת על הצעד למרות התנגדות ראש המוסד והרמטכ"ל מעלות יותר מתמיהות. סיכול כושל מביא כניסה קרקעית לעזה, התגברות הזעם העולמי - וצונאמי מדיני שממריא לשמיים
המעצר הדרמטי של שמעון חיות, הידוע בכינוי "סיימון לבייב", בגאורגיה, מציף שאלות על חוקיות ההליך, תקפות צו המעצר והאיזון בין שיתוף פעולה בין־מדינתי להגנה על זכויות החשוד
הלחץ הבינלאומי להכיר במדינה פלסטינית מראה שהמערב תקוע ב-1993, אך הנחות הסכם אוסלו כבר איבדו רלוונטיות. הלקח מעזה מראה שמדינה בלתי מפורזת תיפול לידיים קיצוניות. הפתרון הוא חילופי שטחים וחלוקת אחריות אזורית שכוללת את המדינות השכנות
סקר בינלאומי של הליגה נגד השמצה והאיחוד העולמי של סטודנטים יהודים מגלה מציאות קשה: 78% מהסטודנטים היהודים מסתירים את זהותם הדתית ו-81% את זהותם הציונית, אחד מכל 5 מכיר קורבן לתקיפה פיזית בקמפוס, ומעל שליש נתקלו באיומים ישירים. "הסקר חושף מציאות מחרידה"
האם גולן גנבה בשיטתיות את תקציב משרדה? זה עוד יתברר בחדרי החקירות ויוכרע באולם בית המשפט. בינתיים מה שצריך להדאיג הוא לא החשדות המיוחסים לשרה, אלא החשד שעבריינים משתלטים על מפלגת השלטון
המטרות הביטחוניות המקוריות נזנחו, המלחמה היא כלי הישרדותי לנתניהו והמטרה היא להפוך את חיי 2 מיליון העזתים לבלתי אנושיים ולעודד הגירה, תוך סיכון החטופים. במקביל, ישראל שולחת את ראש המוסד לחפש מדינות שיקלטו פליטים. כל ניסיון כזה נכשל בעבר וצפוי להיכשל שוב
ראש הממשלה חולה קרדיטים. תנו לו מבצע מוצלח והוא יסתער עליו בלי לראות בעיניים. ההצלחות הן שלו, והכישלונות - שיהיו של הצבא, שאת הבשורות הרעות ידווחו אחרים. בזירה הפוליטית המוטו ברור ואינו ניתן לערעור - הוא תמיד צודק. לא משנה מה יגיד ומה יחליט, העיקר השלטון
חמש שנים אחרי החתימה ההיסטורית, מתברר שהאינטרסים של איחוד האמירויות שונים בהרבה מן התפיסה הישראלית. מהסוגיה הפלסטינית ועד המשקל של קשרים אישיים - ההסכמים חשפו מציאות מורכבת בהרבה מזו שדמיינו. המשבר הנוכחי הוא גם תזכורת, וגם הזדמנות לחשיבה חדשה
השלכותיה הקשות של התקיפה בקטאר לא היו שונות בהרבה גם לו היו מחוסלים ראשי חמאס: הפסקת המשא ומתן שעלולה להיות גזר דין מוות לחטופים ודרדור ישראל לשפל מדיני חסר תקדים
יריב לוין הפך לשר עם אחריות על חמישה משרדים. הפלת התיק הזו אינה רק עומס בלתי אפשרי, אלא גם פוגעת באפקטיביות הניהולית ובאמון הציבור. במקום לגבש מדיניות, לקדם רפורמות ולפקח על יישום החלטות, משרדי ממשלה שלמים נותרים ללא הנהגה אמיתית, והאזרח הוא שנפגע ישירות
בזמן ששוטר מג"ב והמאבטח שלה דחפו בפראות את צלם וואלה רובי קסטרו בן ה־70 עד לאובדן הכרה, השרה לא עצרה לבחון מה מצבו ואף לא ביקשה להגיש לו עזרה. גם לאחר שנודע לה על המקרה, היא לא יצאה לשאול לשלומו. אנושיות בסיסית? לא כשצריך לדפוק כניסה לערב ההרמות של הליכוד
התמונה של הקולגה רובי קסטרו שרוע על הכביש, מעלה תהיות לא רק על התנהגות השוטרים, אלא גם על האוטומציה המטומטמת של השיח הציבורי
ברגע קריטי של המלחמה הפך נתניהו ממנהיג חששן לטייס מטוס קמיקזה שכולנו על סיפונו, כשהוא נוטל אחריות על התקיפה בדוחא. כעת נותר לראות אם האחריות תהפוך לכישלון, כיצד יתמודדו יועציו עם טיעון קטאר, לצד רצח צ'רלי קירק והצורך של האופוזיציה בקוד פעולה חדש
אלו לא הדעות המשיחיות או חוסר הניסיון המודיעיני, שעשויים לפסול את המינוי של זיני, אלא נכונותו לקחת חלק במזימה שהיועצת קבעה שאינה חוקית. בפני המינוי ניצבות שלוש משוכות, והקריטית שבהן תלויה בהרכב השופטים שייקבע לדיון
הרצח של צ'רלי קירק אתמול, רק מצביע שוב על גודל הקיטוב בחברה האמריקאית, ודומה שהשנים שעברו מאז פיגוע הטרור הגדול ביותר בתולדות אמריקה - לא עשו עימה חסד. החברה האמריקאית הפכה אלימה יותר, חסרת מנוח והרבה יותר פרנואידית וקונספירטיבית
החברה הישראלית, שנולדה עם רעיונות של ערבות הדדית ותרבות עברית מתחדשת הידרדרה לחיקוי גס של עצמה, שבה אלימות היא כוח. הפכנו לחברה גסה הנשלטת בידי צבאיות, חרדות ופוליטיקה של פחד. אפשר עוד לבלום את ההתבהמות אם נחזיר למרכז את השפה המכבדת, החמלה והצדק החברתי
יממה לפני ציון 24 שנים ל-11 בספטמבר אירע הרצח שמטלטל כל כך את ארה"ב וצפוי להעמיק עוד יותר את הקיטוב והשנאה בין שני המחנות הפוליטיים היריבים. גם בישראל יש מי שמנסה לרכוב על האירוע ובראשם יאיר נתניהו. המטרה היא אחת: לפלג עוד יותר ולהסית נגד המחנה השני
כשמוצרט בכה: ההחלטה השערורייתית של פסטיבל מוזיקה חשוב לבטל הופעה של תזמורת גרמנית רק בגלל שהמנצח הוא ישראלי, מלמדת משהו על גלגולה של האנטי-ישראליות כאנטישמיות
התקיפה בדוחא מעלה שאלות לגבי המודיעין, אפשרות של התרעה מוקדמת ותפקידה של ארה"ב במהלך. ההשלכות על המלחמה בעזה מורכבות, אך לא משנות את ההיגיון בצורך לחסל מחבלים בכל הזדמנות. ההיסטוריה מלמדת כי עצם הניסיון לחסל מנהיגי חמאס משנה את חישוביהם ועשוי להאיץ הסכם
התפרקות הממשלה בצרפת חשפה את חולשתו של מקרון - נשיא ללא יציבות וללא תמיכה רחבה. יוזמת ההכרה במדינה פלסטינית מוצגת כצעד מדיני אמיץ, אך בפועל נתפסת כמהלך סמלי של מנהיג שמאבד אחיזה בבית ומתאמץ להצטייר כמדינאי גדול דווקא בשעת חולשה
נתניהו אמר כי אפשר לסיים את המלחמה אם חמאס יקבל את הצעת הנשיא טראמפ - הצעה שבמערכת המדינית מעריכים כי נהגתה בין ראש הממשלה לשר דרמר. בישראל רוצים לראות בתקיפה בקטאר כזעזוע חיובי למשא ומתן לעסקת חטופים. בתוך כך, היכולת של קטאר לתווך במשא ומתן נפגעה אנושות
לקיחת האחריות של נתניהו על פעולה שהיה בטוח שהצליחה לעומת ההתנערות של הנשיא האמריקני ממנה, עת התעוררו ספקות ראשונים - מלמדת משהו על שני מנהיגים שעבורם האינטרס האישי הוא גם הלאומי
