נכון למועד כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור מה הייתה תוצאת התקיפה בקטאר אתמול ׁ(שלישי). לפי מסרים שונים, רוב הבכירים שהיוו את המטרה לא נפגעו. השאלה המעניינת הראשונה היא מדוע כך קרה. ישנן שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא שהמידע המודיעיני בנוגע לפגישת ראשי חמאס במקום מסוים ובשעה מסוימת לא היה מדויק מספיק. ייתכן מן הסתם שהוא היה מדויק אך בשל חוסר מזל המשתתפים במפגש שינו את תוכניותיהן ברגע האחרון.
החמצות כאלה אכן קורות לעיתים. האפשרות השנייה המדאיגה יותר, היא שראשי החמאס קיבלו התרעה ברגע האחרון. הנשיא טראמפ אמר בקולו שהוא העביר את המידע על המטוסים הקרבים לראש ממשלת קטאר, אך זה "היה מאוחר מדי". עולה השאלה מדוע טראמפ היה צריך לעשות זאת? האם הוא עד כדי כך תמים להאמין שמידע שיינתן לממשלת קטאר לא יעבור מיד לראשי חמאס? ואם כך - האם טראמפ רצה לסכל את התקיפה הישראלית? ואם הוא העביר את המידע באיחור ומתוך כוונה שיגיע באיחור אז לשם מה הדבר היה נדרש? האם עד כדי כך חשוב לנשיא ארה"ב להתחנף לקטאר?
ישנו גם תרחיש נוסף לפיו אנשי בקרה אווירית אמריקנים השולטים בתמונה האווירית במזרח התיכון זיהו את המטוסים הישראלים והעבירו את המידע לבסיס האמריקני הגדול הנמצא בקטאר. קצין אמריקני כלשהו עדכן קצין קטארי, והאחרון נתן התרעה לאנשי חמאס. כך או אחרת, התקשורת הכפולה האמריקנית, עם ישראל ועם קטאר, מעלה שאלות קשות.
הסוגייה השנייה היא כיצד תשפיע התקיפה על עמדת חמאס בנוגע לעסקה אפשרית. הניסיון מוכיח כי למרות הצהרות לוחמניות הרי סיכול ממוקד של מנהיגים, ואפילו ניסיונות סיכול כושלים יוצרים לחץ אפקטיבי.
כך למשל בשנת 2002 ניסה צה"ל לחסל את רנטיסי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס ברצועה. הניסיון נכשל אך כמה ימים אחר כך הסכים חמאס למתווה "הודנא" (הפסקת אש) כאשר טרם ניסיון החיסול הוא התנגד לו נמרצות. ההסבר הוא פשוט - ראשי חמאס מוכנים להקריב את חייו של כל פלסטיני אך לא את חייהם שלהם. הדבר נכון במיוחד ביחס "להנהגה המדינית" שנהנית מרמת חיים גבוהה מחוץ לעזה.
איני חושב שהיינו קרובים להסכם כלשהו עם חמאס, הסכם חלקי או מלא (בין היתר בשל עמדת ממשלת ישראל) כך שהתקיפה אתמול לא בהכרח משבשת הליך שהיה קרוב להבשלה, אולי להיפך.
הסוגייה השלישית נוגעת לטענה כי התקיפה בשטח קטאר עלולה לקלקל את היחסים עם מדינה זו. אני מודה כי איני מבין את הדאגה. לישראל אין קשרים עם קטאר, או ליתר דיוק - רצוי שלא יהיו לה קשרים איתה. כבר מזמן היינו צריכים להקשיח את גישתנו כלפי מדינה זו. היא איננה "מדינה מורכבת", היא דה פקטו מדינת אויב. הנזק שהיא גורמת לישראל, ולא רק בשל התמיכה בחמאס, הוא עצום. קטאר מממנת במיליארדים קתדרות ותוכניות לימוד אנטישמיות בארה"ב ובאירופה ומבלי שהיא משלמת כל מחיר על כך.
קטאר היא פגיעה ויש לישראל דרכים רבות להזיק לה שלא על ידי תקיפות צבאיות, ועדיף שקצת יחששו מאיתנו. יותר מכך, ללא קשר לתגובות הפורמאליות של מדינות ערב על התקיפה אתמול יש להניח כי במצרים, ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות הרימו בחשאי כוסית כאשר נודע על התקיפה.
כל עוד יש הזדמנות - כדאי לחסל אויבים
סוגיה רביעית היא עיתוי התקיפה. נשמעות טענות הפוכות, מחד גיסא - מדוע לא ביצענו חיסול זה מזמן ומאידך גיסא - מדוע עכשיו כאשר סוגיית החטופים הרגישה נידונה. התשובה להשגות הפוכות אלה היא בדרך כלל פשוטה - את מנהיגי האויב מחסלים לא כאשר כדאי אלא כאשר הדבר אפשרי מבחינה מודיעינית ומבצעית. לעולם תהיינה סיבות טובות לדחות מבצעים כאלה, ושום עיתוי לא נראה נוח. ובכל זאת הדרך של חיסול מנהיגי טרור היא נכונה ונכון לממש אותה (כמעט) בכל פעם שישנה הזדמנות לעשות זאת.
סוגיה חמישית היא השפעה אפשרית של התקיפה על המשך המלחמה ברצועת עזה ועל התוכנית לכבוש את העיר עזה בהקדם. ובכן, בעיני גורמים המעוניינים בסיום המלחמה, ובראשם נשיא ארצות הברית ייתכן והתקיפה בקטאר תזרז את הלחץ על שני הצדדים לנוע להסכם, ויחד עם זאת המשך המלחמה או העדפה לסיומה תלוי בראש וראשונה בעמדת ישראל, ואינו קשור למידת ההצלחה או הכישלון של התקיפה אתמול. עמדת ישראל, לפחות זו המוצהרת והגלויה היא התנגדות להסכם חלקי, התנגדות להסכם מלא שלא כולל את דרישת ישראל לפירוק החמאס מנשקו, ומכאן שההעדפה היא המשך המלחמה. ניסיון החיסול בקטאר יהיה שולי בהשפעתו הכוללת, ועדיין נכון היה לעשותו.