במלאת 81 שנים לנפילתו, סיפורו של המצביא הצעיר ביותר בצבא האדום, שהפך לאימת הוורמאכט ולאחד האסטרטגים המבריקים של מלחמת העולם השנייה. מנער שזייף את גילו באוקראינה ועד לפיקוד על מאות אלפי חיילים בשערי גרמניה, צ'רניחובסקי שילב גבורה אישית עם מחויבות לנקמת עמו
מפת האיומים החדשה של 2026 מחייבת פרידה מנוסחאות העבר. בעולם של כטב"מים וטילים מדויקים, עקרון הפירוז המסורתי אינו רלוונטי עוד, וישראל נדרשת לגבש חלופה מדינית המשלבת בין החזרת הרשות לעזה לבין מניעת סיכון קיומי ביהודה ושומרון
מנהלי המשא ומתן של טראמפ, וויטקוף וקושנר, הם אנשי עסקים מבריקים, אך הם סובלים מליקוי בהבנה היסטורית. בלי הכרה ב"קולוניאליזם החדש" של טהרן ובחזונה להשמדת ישראל - כל הסכם יהיה זמני ומסוכן | הטענות העקרוניות שישראל חייבת להציב על השולחן
ארה"ב בטוחה ששכונות יוקרה ו"דמוקרטיה" יהפכו את עזה לגן עדן ואת העזתים לשוחרי שלום, אך מתעלמת מההבדל התהומי שבין התרבות הפלסטינית לזו של יפן או גרמניה. כדי למנוע את המחדל הבא, ישראל חייבת להתעקש: פירוק חמאס הוא לא שלב בדרך לשיקום, אלא התנאי ההכרחי לקיומו
מתקפת סייבר רב-ממדית, סנקציות חונקות וסדקים בחומת הנאמנות של משמרות המהפכה: בעוד ארה"ב ממתינה לשעת הכושר, המשטר האיראני מאבד את להט המהפכה ונערך למלחמה קיומית. וגם: האם ישראל תישאר מחוץ למערכה או תנצל את ההזדמנות להסיר את האיום אחת ולתמיד?
תהליכי הרכש של צה"ל היו מקצועיים וסדורים עד שהדרג המדיני בראשות נתניהו החל "לבחוש בקלחת" הימית. הניסיון לצייר תמונה של "כשל מערכתי כללי" חוטא למציאות שבה החלטות גורליות התקבלו מעל ראשי הצבא, והפכו את הקבינט לחותמת גומי ללא אחריות
הוויכוח סביב חוק הגיוס תקוע בשאלה מי יתגייס, ומתעלם מהחלק השני והקריטי של המשוואה - מעמדם של מי שלא יתגייסו. בלי קביעה ברורה ש"שירות" בישיבה מוגבל בזמן, החוק משמר אי שוויון, תלות תקציבית וניכור עמוק מהמדינה
בזמן שהעולם מחפש סדקים בצבא איראן, המנהיג העליון נשען על מפלצת שבנה במו ידיו - משמרות המהפכה. חוץ מלדכא את העם, הם גם מרתיעים את הצבא הרגיל מלעזור לו. כעת הכל תלוי בטראמפ: האם ייתן למפגינים את הסולם שהם צריכים או שייפול למלכודת הדיאלוג של טהרן?
אנחנו נוהגים לדבר על מה שקרה, אך מה שלא קרה באותו יום גורלי מפחיד הרבה יותר. מסע אל תוך התרחיש שבו חיזבאללה ואיראן היו מנצלים את קריסת הקונספציה עד תום, והלקחים שחייבים ליישם לפני שייפתח חלון ההזדמנויות הבא של האויב
זעם כלכלי ומעגלי מחאה חדשים יוצרים מומנטום שעשוי להפוך לנקודת אל-חזור היסטורית עבור המשטר, שגורלו תלוי כעת בנאמנות הצבא וביכולת האיפוק של השלטון. המסקנה לישראל ברורה: כל התערבות חיצונית רק תזיק, כי את השלטון בטהראן יכול להפיל רק כוח אחד - העם האיראני
מוטב לאיראן להימנע מלתקוף את ישראל, פן ייגרם נזק בל-יתואר באדמתה. על המסר הזה לעבור דרך ארצות הברית. בעימות הבא ישראל עשויה לתקוף את המטרות הרגישות ביותר, שעלולות לגרום לקריסה כלכלית תוך זמן קצר
עזה, לבנון, סוריה, איראן וטורקיה יעמדו במרכז השיח בנסיעתו של ראש הממשלה לארצות הברית. נתניהו יידרש להבחין בין זירות שבהן נכון לגלות גמישות מול הממשל האמריקני לבין נושאים שבהם אסור לישראל להתפשר על האינטרסים הביטחוניים החיוניים שלה
מאז עליית ארדואן לשלטון וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, טורקיה מגבירה קו לאומני-איסלמיסטי ויוצרת איום אסטרטגי חדש: ימי, אווירי ואזורי. מה שעלול להיות מסוכן אף יותר מהזירות המוכרות
גורמים מדיניים וצבאיים בישראל ממשיכים לציין שהמלחמה הבאה נגד חיזבאללה קרבה - ובלתי נמנעת. אולם היחלשות איראן, שינוי המשטר בסוריה, זהותו החיובית של נשיא לבנון והלחץ האמריקני עשויים להסיר, או לפחות להקטין באופן משמעותי את הסכנה מלבנון
כל הצדדים משתוקקים להגיע לשלב ב' בעזה, זולת ישראל. ירושלים צריכה להתנות את המעבר לשלב הבא בכמה דברים שבלעדיהם - עדיף גם לחזור ללחימה. החיסול של רא'אד סעד בזמן הפסקת האש מעיד על שינוי אופן התגובה של ישראל - וכך נכון
מאחורי המריבות המתוקשרות מסתתרת אמת פשוטה: בחוק, הרמטכ"ל הוא המפקד היחיד שמוסמך לתת פקודות בצה"ל, בעוד שר הביטחון נועד בעיקר לתווך את החלטות הממשלה. כשהפוליטיקה חודרת לשדה הקרב - המערכת כולה מאבדת את יכולת ההכרעה, כפי שהודגם בצורה כואבת ב-7 באוקטובר
ההיסטוריה מלמדת שמצביא זקוק לקצינים מנוסים, גם אם עשו טעויות בעבר. אלא שאחרי 7 באוקטובר אי אפשר פשוט לעבור לסדר היום ולהמשיך כרגיל. הביקורת מסביב היא רעשי רקע - ההחלטה של זמיר מדודה ונכונה - ויש לכך סיבה טובה
החלטת מועצת הביטחון הלילה מייצרת זיקה בין פירוק חמאס להקמת מדינה פלסטינית - וישראל יכולה להיות מרוצה מהחלק הראשון, ומודאגת מהשני. לישראל ישנם טיעונים מצוינים נגד נסיגה לגבולות 67', אך הקולות היחידים שנשמעים בה כבר שנתיים הם של בן גביר וסמוטריץ'
למרות ההחלטה לפעול נחרצות כדי למנוע התעצמות של חמאס וחיזבאללה וליצור מרחב אבטחה, נכון לתת צ'אנס לתהליכים החיוביים שמתחילים. בשלב זה יש להימנע מחידוש לחימה עצימה ולתמוך בפירוק נשק באמצעות כוח בינ"ל. גם אם הסיכוי להצלחה קטן, אסור לנו להיות אלה שמקלקלים אותו
בעוד נשיא ארה"ב מצהיר כי המלחמה בעזה הסתיימה והפסקת האש יציבה נתניהו מדגיש שהמלחמה לא הסתיימה, ודוחה הקמת ועדת חקירה עד לאחר סיומה. הסתירה הזו אינה רק סמנטית: היא חושפת פער עמוק בין אינטרס אמריקני להציג "שלום היסטורי" לבין המציאות שישראל מתמודדת עמה בשטח
ארגון הטרור הפלסטיני נמצא בחיכוך גבוה עם כוחות צה"ל ברצועה, שהופך לסכנה ממשית עבור החיילים. כעת יש שתי אפשרויות: לעמוד בהסכם עליו חתם, או להסתכן בהפסד שיקריב חצי מרצועת עזה לישראל - מי יודע לכמה זמן. ואולי, הסיסמא כי "רק לחץ צבאי יביא תוצאות" אינה נכונה
חמאס מייצג את האתוס העזתי וממשיך ליהנות מתמיכת הקהילה הבינלאומית. בעוד שישראל נדרשת להגדיר מחדש את יעדיה: להחזיר את כל החללים, למנוע את שיקום עזה ללא פירוז, ולהתנתק ממנה כלכלית - לפני שיגמר הזמן
השבת החטופים תביא לשמחה לאומית, אך 28 הנעדרים/חללים שכנראה לא כולם יחזרו, ספקות לגבי מימוש שלב ב' במתווה שפורסם, וסכנת שיקום עזה שעשוי לחזק את חמאס במקום לפרקו - כל אלה עלולים לטשטש את תחושת הניצחון ולהשאיר משא כבד למדינה ולמשפחות
מהשלום עם מצרים דרך הסכמי אוסלו ועד המו"מ עם חמאס - נשיאי ארה"ב, מקרטר ועד טראמפ, ניצלו את חולשתם המדינית של מנהיגי ישראל כדי לקדם את יעדיהם, לעיתים תוך פגיעה באינטרס הישראלי. אלה הצעדים שעלולים להפוך את מתווה טראמפ לכלי בידי חמאס
אם טראמפ ידרוש מישראל להסכים למתווה נכון יהיה לקבלו, אבל יידרשו שבועות של מו"מ כדי לייצר מסמך משפטי. כותבי תוכנית 21 הנקודות מסמכים על חמש הנחות שגויות שעלולות לשנות את כול התמונה
בשיא הצונאמי המדיני וכששורת מדיניות מערביות מכירות במדינה פלסטינית על בימת האו"ם, למדינת ישראל עוד נותרו צעדים שניתנים לביצוע שישפרו את מצבה הבינלאומי. הגורמים שהביאו להכרה בפלסטין, טיעוני הנגד שעל ישראל לטעון ומה עוד אפשר לעשות?
הלחץ הבינלאומי להכיר במדינה פלסטינית מראה שהמערב תקוע ב-1993, אך הנחות הסכם אוסלו כבר איבדו רלוונטיות. הלקח מעזה מראה שמדינה בלתי מפורזת תיפול לידיים קיצוניות. הפתרון הוא חילופי שטחים וחלוקת אחריות אזורית שכוללת את המדינות השכנות
התקיפה בדוחא מעלה שאלות לגבי המודיעין, אפשרות של התרעה מוקדמת ותפקידה של ארה"ב במהלך. ההשלכות על המלחמה בעזה מורכבות, אך לא משנות את ההיגיון בצורך לחסל מחבלים בכל הזדמנות. ההיסטוריה מלמדת כי עצם הניסיון לחסל מנהיגי חמאס משנה את חישוביהם ועשוי להאיץ הסכם
בעוד הפיגוע בירושלים ממחיש את המציאות הסטטיסטית הכואבת של הטרור, התקרית בג'באליה חושפת בעיות טקטיות עמוקות וגם מגבלות אסטרטגיות. כיבוש העיר עזה לא יביא לכניעת חמאס ויגבה מחיר כבד. רק שינוי מדיני־אזורי יוכל למנוע מישראל להמשיך לשלם את "דמי הכניסה" שוב ושוב
למרות המחירים הצבאיים, הכלכליים והמדיניים הכבדים, כיבוש העיר עשוי לייצר לחץ על הנהגת חמאס - אך רק אם רוב תושביה יפונו דרומה, מהלך שנראה כיום כמעט בלתי אפשרי. האם ראש הממשלה מזהה את המציאות כהלכה? עד כה נראה שהתשובה היא שלילית
