למרות ההחלטה לפעול נחרצות כדי למנוע התעצמות של חמאס וחיזבאללה וליצור מרחב אבטחה, נכון לתת צ'אנס לתהליכים החיוביים שמתחילים. בשלב זה יש להימנע מחידוש לחימה עצימה ולתמוך בפירוק נשק באמצעות כוח בינ"ל. גם אם הסיכוי להצלחה קטן, אסור לנו להיות אלה שמקלקלים אותו
בעוד נשיא ארה"ב מצהיר כי המלחמה בעזה הסתיימה והפסקת האש יציבה נתניהו מדגיש שהמלחמה לא הסתיימה, ודוחה הקמת ועדת חקירה עד לאחר סיומה. הסתירה הזו אינה רק סמנטית: היא חושפת פער עמוק בין אינטרס אמריקני להציג "שלום היסטורי" לבין המציאות שישראל מתמודדת עמה בשטח
ארגון הטרור הפלסטיני נמצא בחיכוך גבוה עם כוחות צה"ל ברצועה, שהופך לסכנה ממשית עבור החיילים. כעת יש שתי אפשרויות: לעמוד בהסכם עליו חתם, או להסתכן בהפסד שיקריב חצי מרצועת עזה לישראל - מי יודע לכמה זמן. ואולי, הסיסמא כי "רק לחץ צבאי יביא תוצאות" אינה נכונה
חמאס מייצג את האתוס העזתי וממשיך ליהנות מתמיכת הקהילה הבינלאומית. בעוד שישראל נדרשת להגדיר מחדש את יעדיה: להחזיר את כל החללים, למנוע את שיקום עזה ללא פירוז, ולהתנתק ממנה כלכלית - לפני שיגמר הזמן
השבת החטופים תביא לשמחה לאומית, אך 28 הנעדרים/חללים שכנראה לא כולם יחזרו, ספקות לגבי מימוש שלב ב' במתווה שפורסם, וסכנת שיקום עזה שעשוי לחזק את חמאס במקום לפרקו - כל אלה עלולים לטשטש את תחושת הניצחון ולהשאיר משא כבד למדינה ולמשפחות
מהשלום עם מצרים דרך הסכמי אוסלו ועד המו"מ עם חמאס - נשיאי ארה"ב, מקרטר ועד טראמפ, ניצלו את חולשתם המדינית של מנהיגי ישראל כדי לקדם את יעדיהם, לעיתים תוך פגיעה באינטרס הישראלי. אלה הצעדים שעלולים להפוך את מתווה טראמפ לכלי בידי חמאס
אם טראמפ ידרוש מישראל להסכים למתווה נכון יהיה לקבלו, אבל יידרשו שבועות של מו"מ כדי לייצר מסמך משפטי. כותבי תוכנית 21 הנקודות מסמכים על חמש הנחות שגויות שעלולות לשנות את כול התמונה
בשיא הצונאמי המדיני וכששורת מדיניות מערביות מכירות במדינה פלסטינית על בימת האו"ם, למדינת ישראל עוד נותרו צעדים שניתנים לביצוע שישפרו את מצבה הבינלאומי. הגורמים שהביאו להכרה בפלסטין, טיעוני הנגד שעל ישראל לטעון ומה עוד אפשר לעשות?
הלחץ הבינלאומי להכיר במדינה פלסטינית מראה שהמערב תקוע ב-1993, אך הנחות הסכם אוסלו כבר איבדו רלוונטיות. הלקח מעזה מראה שמדינה בלתי מפורזת תיפול לידיים קיצוניות. הפתרון הוא חילופי שטחים וחלוקת אחריות אזורית שכוללת את המדינות השכנות
התקיפה בדוחא מעלה שאלות לגבי המודיעין, אפשרות של התרעה מוקדמת ותפקידה של ארה"ב במהלך. ההשלכות על המלחמה בעזה מורכבות, אך לא משנות את ההיגיון בצורך לחסל מחבלים בכל הזדמנות. ההיסטוריה מלמדת כי עצם הניסיון לחסל מנהיגי חמאס משנה את חישוביהם ועשוי להאיץ הסכם
בעוד הפיגוע בירושלים ממחיש את המציאות הסטטיסטית הכואבת של הטרור, התקרית בג'באליה חושפת בעיות טקטיות עמוקות וגם מגבלות אסטרטגיות. כיבוש העיר עזה לא יביא לכניעת חמאס ויגבה מחיר כבד. רק שינוי מדיני־אזורי יוכל למנוע מישראל להמשיך לשלם את "דמי הכניסה" שוב ושוב
למרות המחירים הצבאיים, הכלכליים והמדיניים הכבדים, כיבוש העיר עשוי לייצר לחץ על הנהגת חמאס - אך רק אם רוב תושביה יפונו דרומה, מהלך שנראה כיום כמעט בלתי אפשרי. האם ראש הממשלה מזהה את המציאות כהלכה? עד כה נראה שהתשובה היא שלילית
הדיון בקבינט צריך לנתח את כל החלופות הריאליות ולעסוק בשאלה איזו אחת תמקסם את האינטרס הישראלי. ראש הממשלה תמך פומבית באפשרות אחת ואז שינה את דעתו. לגיטימי שהקבינט יכריע בניגוד לעמדת הציבור ומשפחות החטופים, אך אין זה לגיטימי אם לא קיים דיון אמיתי
מאז סוף מלחמת העולם השנייה, התקבעה נורמה משפטית, פוליטית ומוסרית - יש לעשות כל מאמץ בכדי למנוע פגיעה באזרחים. למרבה הצער, קיים תמיד פער בין הנורמה הרצויה לבין המציאות. הסיבה: האויב מנסה לפגוע באזרחים ואף משתמש באזרחיו כמגן אנושי
במצב הרע אליו הגיעה ישראל עקב שגיאות קשות במהלך 22 החודשים שחלפו עדיף להימנע מכיבוש עזה. אם ניתן להגיע להסכם מלא תוך ויתור על השאיפה הלא מציאותית שחמאס יסכים להתפרק מנשקו, אזי כך נכון לעשות. בזה תומכים כ-80 אחוז מאזרחי המדינה | צומת ההחלטות של ישראל
שרון הפתיע את כל המדינה כשהכריז על ההתנתקות - וגם לנו, במטה הכללי, לא היה מושג על כוונתו. כשהבהיר שיפנה את כל הישובים, נותר רק לגשת לשלב התכנון. מלכודת ה'בעד או נגד', ההחמצה בהכרה הבינלאומית - והסכנה במדינה פלסטינית בנסיבות הקיימות
הצגתי שוב ושוב לשרים, לוועדת החוץ והביטחון ולצה"ל את "תוכנית האלופים". היא נדחתה - ובכך נמנעה האפשרות לחסוך את מות מאות הלוחמים, למנוע הרג אלפי אזרחים ולהשיג עסקת חטופים כוללת כבר לפני שנה וחצי. אבל במקום בניצחון, בחרו בכישלון
ישראל לא יכולה עוד לדחות את ההכרעה: להחזיר את החטופים ולסיים את המלחמה, או להיכנס לעומק עזה במסלול יקר, מסוכן וחסר תוחלת. כל עיכוב רק מחזק את חמאס, מחליש את צה"ל, ושוחק את העורף. נתניהו נדרש להכריע - ואין לאן לברוח
מ-7 באוקטובר ועד מרכבות גדעון, ישראל פועלת בלי אסטרטגיית-על, בלי דיון על "היום שאחרי" ובלי גישור בין מטרות יומרניות ליכולת ביצועית. כמה עוד נשלם על ניהול מלחמה שמבוסס על טקטיקה רגעית ושיקולים פוליטיים?
הזדמנות לבלום את הגרעין האיראני הוחמצה ב-2004, ומאז טהראן רק מרחיבה את הארסנל. לאחר "מלחמת איראן הראשונה" זיהתה הרפובליקה את פגיעות ישראל בטילי קרקע-קרקע ובמתקני תשתית. כדי למנוע סבב נוסף ישראל חייבת לשדרג במהירות את ההגנה ולהפתיע בהתקפה
ישראל הציעה תוכנית לכאורה הומניטרית הנקראת "העיר ההומניטרית", אבל קשה לחשוב על איוולת גדולה יותר מתוכנית זו. החלופה הרצויה היא "תוכנית האלופים". למרות שהמהלך לא ננקט מוקדם יותר - מוטב מאוחר מלעולם לא
התגובה הישראלית הייתה מאוחרת ורפה. ברגע שהמוני פורעים מסתובבים בעיר הדרוזית סווידא ויורים לכל עבר, קשה יותר לפגוע בהם מבלי לסכן את האוכלוסייה הדרוזית. ראינו זאת ב-7 באוקטובר, כאשר החלה הסתערות של אלפי אנשי חמאס לעבר העוטף
חזרה להסכם מ־1974 כוללת ויתורים מסוכנים ללא תמורה שסוריה יכולה לספק. הסכם שלום מלא אינו סביר כל עוד דמשק לא מכירה בריבונות הישרלאית בגולן. התרחיש הריאלי בשיחות בין המדינות הוא הבנות ביטחוניות־כלכליות מצומצמות הרחק מעין הציבור. ויש גם את הסוגיה הטורקית
החוק המתגבש מתמקד במספר המתגייסים, אך מתעלם מאלפי חרדים שימשיכו ללמוד בישיבה שנים רבות על חשבון המדינה, בעוד הכלכלה הישראלית סופגת נזק של מיליארדים. בדומה לצה"ל, יש לקבוע תקופה מוגבלת ללימוד בישיבה - צעד חיוני לשוויון, שגשוג כלכלי ועתיד המדינה
39 חיילים נפלו מאז סיום הפסקת האש. כיבוש שטח עם אוכלוסייה אזרחית יוצר תחושת הצלחה מזוייפת, אך בפועל מכניס את הצבא לביצה עם מחירים כבדים. הגיע הזמן להסכים לעסקה שתשחרר את כל החטופים ותביא ליציאת צה"ל מעזה. כל העולם, כולל רוב הציבור בישראל, רוצה את זה
מתווה וויטקוף שמדבר על הפסקת אש זמנית רק מורח את הזמן. המחירים כבדים והגיעה העת להחזיר את החיילים הביתה, לסיים את המלחמה בעזה ולהשיב סוף סוף את החטופים שמצבם הולך ונעשה גרוע יותר. יש 4 סיבות לא לחשוש מכך שחמאס עדיין על הרגליים
חוסר ניסיון במלחמות זה שנים ותרבות שקר טראגית הובילו, בין היתר, את הרפובליקה האסלאמית להפסד מהדהד במלחמה עם ישראל • אלא שאיראן כעת חיה פצועה, והיא עלולה להיערך לנקמה - בטווח של שנים בודדות • אם לא ניערך - אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מופתעים
אני מודה שחשבתי שארצות הברית לא תתקוף, לפחות לא בזמן הקרוב. טעיתי. בשעת כתיבת מילים אלה, הכדור עובר למגרש האיראני. לכאורה, יש להם שלוש אפשרויות רעות, וטוב שכך - אבל עדיין מקנן חשש קטן שישנה גם אפשרות רביעית
