לפני כמה ימים השמיע הרמטכ"ל התרעה ממוקדת, שלפיה במהלך חודש הרמדאן הממשמש ובא, תיתכן הסלמה משמעותית במצב הביטחוני באזור יהודה ושומרון. כנגד הרמטכ"ל הועלו שתי טענות מרכזיות:
1. הנרטיב המחזורי: נטען כי הטרור הפלסטיני מאופיין בדפוס חוזר סביב מועד הרמדאן. לפיכך התרעה על עלייה במוטיבציה לפיגועים בתקופה זו אינה בבחינת חידוש מודיעיני.
2. שיקולי חסינות מוסדית: נטען כי מדובר בלקח שהופק מאירועי השבעה באוקטובר, וכי הרמטכ"ל מבקש להצהיר על חששותיו בפומבי כדי למגן את עצמו מפני ביקורת עתידית בדבר "אי-מתן התרעה".
לכאורה אפשר גם להעלות טענה שלישית, המטילה ספק בנחיצות דבריו של הרמטכ"ל מנקודת מבט תפקודית: לפי גישה זו, על הרמטכ"ל להימנע מהתרעות בזירה הציבורית ולמקדן בפורומים הצבאיים הסגורים, שכן עליו מוטלת האחריות להיערכות המבצעית הנדרשת לבלימת ההסלמה. עם זאת, בחינה מעמיקה של דבריו מלמדת כי סיפא דבריו משמש כקריאה מפורשת לכינוס הקבינט המדיני-ביטחוני. לכאורה אפשר לתמוה על צורך זה, שהרי הרמטכ"ל אינו זקוק לייעוץ מיניסטריאלי או להנחיות מבצעיות לניהולו השוטף של הצבא.
"הצד הכחול": השפעת הממשל הישראלי על היציבות
התשובה לתהיות אלו טמונה בהבנה כי השינוי לרעה במצב הביטחוני באזור יהודה ושומרון אינו תלוי אך ורק ביוזמות הצד הפלסטיני ("הצד האדום"), אלא מושפע במידה רבה גם מפעולות מדינת ישראל ("הצד הכחול"). השינוי המסתמן הוא תולדה של החלטות ממשלתיות מחד גיסא, ושל היעדר אכיפה מול פעילות אלימה של גורמים יהודים מאידך גיסא. הרמטכ"ל קורא, ובצדק, לקיום הערכת מצב הוליסטית שאינה נשענת על מודיעין צבאי בלבד, אלא בוחנת את השלכות המדיניות על נפיצות האזור.
במשך קרוב לעשרים שנה, בין 2004 ל-2023 שררה יציבות יחסית באזור יהודה ושומרון. שקט יחסי זה נבע בראש ובראשונה מהצלחת מבצע "חומת מגן" (2002), שדיכא את תשתיות הטרור הפלסטיני, ומהנחישות שהפגינה ישראל בבלימת האינתיפאדה השנייה - עובדה שהבהירה לצד הפלסטיני כי להתקוממות רחבה אין תועלת. לאורך תקופה זו ידעה ישראל לאזן בין צרכי הביטחון (סגרים ומחסומים במידת הצורך), לבין שימור מרקם חיים אזרחי תקין עבור האוכלוסייה הפלסטינית, שכלל תעסוקה בישראל ושיתוף פעולה ביטחוני.
אירועי השבעה באוקטובר יכלו לשמש כגורם מחולל לשינוי שלילי דרמטי באזור יהודה ושומרון, אך תרחיש זה נמנע בזכות פעילות נמרצת של פיקוד המרכז לסיכול מוקדי טרור במחנות פליטים. עם זאת, בחודשים האחרונים גובר החשש מפני תרחיש מחמיר של "היפוך קנים" שבו שוטרים פלסטינים יפנו את נשקם לעבר כוחות צה"ל או אזרחים ישראלים. קיים חשש כי אינתיפאדה שלישית לא תהיה מורכבת רק מחוליות טרור מאורגנות, אלא מאלפי פלסטינים מתוסכלים המונעים מהתפתחויות בשטח.
הדרג המדיני ניצב בפני שתי שאלות יסוד: ראשית, האם האינטרס הישראלי מחייב את מניעת קריסתה של הרשות הפלסטינית?, ושנית, מהו המחיר שישראל מוכנה לשלם עבור שימור השקט ביהודה ושומרון בעת מלחמה רב-זירתית?
בעוד רוב חברי הממשלה מעוניינים במניעת הסלמה, השר סמוטריץ' מייצג קו אידיאולוגי הרואה בקריסת הרשות יעד אסטרטגי, ופועל בהתאם לכך מסמכויותיו במשרד האוצר ובמשרד הביטחון. נותרת השאלה - האם עמדה זו משקפת גם את דעתו של ראש הממשלה?
לאחרונה התקבלו כמה החלטות המנוגדות לאינטרס שימור השקט כגון היתר להריסת מבנים פלסטינים בשטחי B (הנתונים לאחריות אזרחית פלסטינית), הכשרת חוות חקלאיות ושינוי נהלים לרכישת קרקעות פלסטיניות. צעדים אלו נתפסים על ידי הקהילה הבינלאומית כסיפוח "דה-פקטו". מעבר לוויכוח הפוליטי, מדובר בצעדים המשפיעים ישירות על יציבות האזור.
אלימות לאומנית והתערבות המטכ"ל
סוגיה חמורה נוספת היא התגברות אירועי "פשיעה לאומנית" מצד גורמים יהודיים, המתרחשים לעיתים לאור יום ובגיבוי שתיקת הממסד. רק בשנה האחרונה תיעד צה"ל כ-867 אירועי "פשע לאומני" של יהודים (עלייה של כ-27% לעומת שנת 2024), ומתוכם 128 אירועים חמורים - עלייה של יותר מ-50%.
• OCHA מדווחת שבשנת 2025 נרשמו בין 1,700-1,800 תקיפות מתנחלים שגרמו לנפגעים או לנזק לרכוש בכ-270-280 קהילות פלסטיניות, בממוצע כ-5-7 אירועים ליום - הרמה הגבוהה ביותר מאז תחילת התיעוד.
• לפחות פלסטיני אחד נהרג ישירות מאש מתנחלים ועוד אחד מת בעקבות שאיפת עשן בהצתה של מתנחלים בתקופה קצרה בשלהי יולי, תחילת אוגוסט של שנת 2025. בסך השנה נפגעו יותר מ-220 פלסטינים באירועים אלימים של מתנחלים.
• עד סוף יולי 2025 דווח ש-636 פלסטינים נעקרו מבתיהם בשל אלימות מתנחלים והגבלות גישה מאז תחילת השנה, על גבי מגמה שהחלה כבר ב-2003-2004.
לפיכך, מובנת קריאה זו שלפיה הרמטכ"ל מעוניין לקיים דיון שבו לא יעסקו אך ורק ב"צד האדום" - כלומר במגמות המסוכנות שמובילים הפלסטינים באזור יהודה ושומרון - אלא גם בבחינת המעשים שישראל מבצעת והמחדלים שמהם היא נמנעת, שעלולים לשמש כזרז להתפרצות אלימה באזור זה.
מעמדו של הרמטכ"ל הוא של דרג אסטרטגי ולא רק אופרטיבי. משמעות הדבר היא שעל הרמטכ"ל לעסוק בכל נושא שלפיו עשויה להיווצר השפעה על חוסנה ועל יציבותה של המדינה. אין הוא נדרש לעסוק רק בפעולות צבאיות, אלא עליו לתת את הדעת גם על היבטים מדיניים, כלכליים, על חוסן חברתי ועל לכידות החברה הישראלית, וכן על סוגיות של לגיטימציה בין-לאומית.
אכן, ההכרעה ברוב הנושאים הללו מצויה תחת סמכותו של הדרג הפוליטי. עם זאת, על הרמטכ"ל מוטלת החובה להציג את עמדתו המקצועית בסוגיות אלו, ודאי כאשר מדובר בנושאים שהשפעתם על המצב הביטחוני היא ישירה.