האמריקאים נותנים גיבוי? זה הסימן שהפכנו רשמית למדינת חסות
אין דבר מביך יותר מהגיבוי שהעניק סגן נשיא ארה"ב לממשלה שוויתרה על עצמאות ישראל. תדע כל אם עברייה שהפקידה גורל בניה בידי אינטרסים זרים
ערב של שבר ממלכתי - ואיך אפשר עוד לתקן?
הערב שבו נשיא המדינה, יו"ר הכנסת וראש הממשלה החליפו עקיצות במקום הוקרה הדדית סימן לא רק עימות בין רשויות, אלא אובדן שפה ממלכתית שלמה. כשהכבוד הופך לכלי ניגוח פוליטי, אין עוד רשות שמדברת בשם העם כולו. דמוקרטיה לא יכולה לשרוד כך לאורך זמן
אשרינו: זכינו לצפות בנתניהו מכיר בנשיא בית המשפט העליון
תשאלו בשביל מה היה צריך נתניהו באירוע המביש בטקס בכנסת לכרוך את ההכרה ביצחק עמית כנשיא העליון בהכרה בו כראש ממשלת ישראל? כי בסוף הוא תמיד יהיה הנרדף, האנדרדוג שנגרם לו עוול כלשהו, לא ברור איזה
הפנטזיה של "ביחד ננצח" קרסה: הגיע הזמן להיפרדות פנימית בישראל
הפתרון לישראל המפולגת עובר דרך הכרה בשבטים החיים בה. בעוד שיתר השבטים כבר בנו לעצמם ערים, חינוך וצבא נפרדים, הליברלים ממשיכים להיאחז בפנטזיית ה"ביחד". אין עוד שפה משותפת, אין חזון מאחד - רק צורך דחוף בהיפרדות פנימית שתמנע מלחמת אזרחים
בראבו דוד אמסלם: הצלחת להסתיר מהציבור את הכישלון של נתניהו
צבא מצרים מתחמש, חמאס מתחזק, טראמפ אוזק ונתניהו שותק. כדי שלא נשים לב לאיומים הקיומיים שצומחים מחדש תחת אפנו, נזרק לזירה רימון עשן בדמותו של שר פלגן וסכסכן
יו"ר של חצי כנסת עוד לא ראינו: בואו נדבר על אמיר אוחנה
חבר הכנסת אוחנה נקבע כאחראי על אסון מירון, בו נהרגו 45 אנשים בהילולה, ואת תפקידו הנוכחי קיבל בגלל הקשר עם יאיר ושרה נתניהו. במקום משפחות שכולות ומשפחות חטופים הוא מכניס ליציעי הכנסת חברי מרכז ליכוד. אפילו את הנשיא הרצוג הוא הצליח להרגיז
המלחמה נגמרה. עכשיו מנסים להעלים את מי ששילם עליה בחייו
לא רוני שלי הייתה אמורה לשמור על המדינה, המדינה הייתה אמורה לשמור עליה. ועכשיו כשהסתיימה המלחמה הכריז רה"מ על מלחמה חדשה - נגד הזיכרון. שינוי שם המלחמה הוא רק סימן ראשון להפיכת המחדל לאגדה הירואית. לא ניתן לקבור את הזיכרון. ועדת חקירה ממלכתית היא צו מוסרי
במקום להוריד את אחוז החסימה - הגיע הזמן לפתוח את הפתק
הדיון על הורדת אחוז החסימה לקראת הבחירות אינו אלא שיטה לשמר מפלגות שמתקשות לעבור את אחוז החסימה. במקום לשמר את המגזריות, ישראל זקוקה לרפורמה אמיתית שתחזק את הדמוקרטיה - ובראשן הנהגת "פתק פתוח למחצה", שיחזיר לציבור את הזכות לבחור לא רק מפלגות אלא גם אנשים
הפסקת אש? לא בנפש של הפוסט-טראומתיים
בעוד הציבור נושם לרווחה אחרי הפסקת האש ושחרור החטופים החיים, רבים מהלומי הקרב מוצאים עצמם דווקא בעיצומה של סערה פנימית. כשהשקט חוזר, המלחמה שבתוכם מתעוררת - והחברה נדרשת לגלות הבנה, רגישות וסבלנות כלפי מי שנפשם עדיין נלחמת
אפשרות ל"מפץ מדיני דרמטי?": ההגעה של סגנו של טראמפ - והבעיות בדרך
קושנר שוב חולם על סבב חדש של הסכמי אברהם, וטראמפ כמו טראמפ - כבר עובד על הזמנות לחופה המדינית. אלא שסעודיה ככלת השמחה מציבה תנאי ברור: בלי התקדמות בנושא הפלסטיני אין על מה לדבר, והקרקע הפורייה ככל שתהיה, רחוקה מלהיות יציבה ואמינה
עוד בדעות ופרשנויות
חמאס רוצה "ערבוב", ישראל מגלה: המחיר כבד מדי | האמת על ההסכם בעזה
ארגון הטרור הפלסטיני נמצא בחיכוך גבוה עם כוחות צה"ל ברצועה, שהופך לסכנה ממשית עבור החיילים. כעת יש שתי אפשרויות: לעמוד בהסכם עליו חתם, או להסתכן בהפסד שיקריב חצי מרצועת עזה לישראל - מי יודע לכמה זמן. ואולי, הסיסמא כי "רק לחץ צבאי יביא תוצאות" אינה נכונה
ריח כבד של נקמה דלף מהחלטת המשטרה לבטל את הדרבי התל אביבי
החלטת משטרת ישראל לבטל את משחק הדרבי בין הפועל למכבי היא ראיה נוספת לאוזלת היד המשטרתית. השוטרים באיצטדיון עשו הכל, חוץ מאת עבודתם נאמנה. זהו לא עניין מקרי, זוהי יד מכוונת - השר לביטחון לאומי החליט לנקום באוהדי הפועל תל אביב
"ניצחון מוחלט" מול "מר הפקרה": נתניהו והקרב על הנרטיב
מאז 7 באוקטובר, נאבק ראש הממשלה על עיצוב דמותו כמנהיג הניצחון ולא כאחראי לאסון - תוך שימוש במכונת מסרים, השפעה ותעמולה. במקביל, משפחות החטופים ומאבקן מזכירים את האחריות שלא נלקחה ואת הפצעים שעדיין מדממים
גם אחרי המלחמה: חמאס הוא נכס של הממשלה
למרות הצהרות על השמדה וניצחון מוחלט, המהלכים של הממשלה חיזקו את הרלוונטיות של חמאס והחלישו את האלטרנטיבה המתונה של הרשות הפלסטינית. במקום לבנות תחליף פוליטי ולתמוך בדיאלוג, בחרה הממשלה לשמר את האפשרות לחזור לניהול הסכסוך גם אחרי 7 באוקטובר
"הרפורמה הדתית": כך מרחיקים את מסורת ישראל מעם ישראל
מי שמבקש לכפות סממנים דתיים על כלל הציבור עושה שירות רע מאוד ליהדות ומרחיק ממנה את מי שהיו מוכנים להתקרב אליה בשמחה, לו רק היו מבקשים מהם יפה
המציאות הכריעה את דעת הקהל
במלחמות האחרונות ישראל מצאה עצמה נלחמת לא רק בשטח אלא גם בזירת התודעה הגלובלית. בעוד דעת הקהל העולמית נעה בין אהדה לקורבנות לביקורת על הכוח, ישראל למדה כי לא הסברה מנצחת מלחמות - אלא מעשים שמכתיבים את השפה ואת המציאות
זה לא ציונות דתית: מלחמה איננה אידיאל ולא מצווה
הדברים שיצאו לצביקה מור מ"פורום תקווה" - מוטב אילו לא היו נאמרים. הפיכת המלחמה והמוות לערכים ציוניים דתיים היא סטייה מוסרית מסוכנת. הציונות הדתית נולדה מתוך קדושת החיים והשאיפה לבנות מדינה מוסרית וצודקת - לא מתוך אידיאולוגיית נקמה ומלחמת נצח
מסע ההבראה החברתי: מן השבר אל הלידה מחדש
לאחר תקופה ארוכה של כאב, חוסר ודאות ומאבק קיומי, החברה הישראלית ניצבת בפני אתגר חדש - מסע ריפוי ושיקום. זהו זמן להקשבה, לאיחוי הקרעים ולמציאת משמעות מחודשת - כדי להפוך את הטראומה הקולקטיבית להזדמנות לצמיחה וללכידות אנושית מחודשת
את מי מהשרים הייתם בוחרים לוועד הבית שלכם?
כשמסתכלים על הממשלה כעל נציגות דיירים שמנהלת את חיי היומיום של כולנו, מתבהר עד כמה האחריות הציבורית דורשת לא רק תקציב אלא גם הגינות, יוזמה ודאגה אמיתית לטובת הכלל. אחרי שבחנו את הישגי המשרדים, עולה שאלה פשוטה - למי מהם הייתם מפקידים את מיסי הוועד שלכם?
הגיע הזמן להסיר את "טבעת החנק המדינית"
לאחר הפירוק של טבעת האש הצבאית שסגרה על ישראל, ניצבת המדינה בפני אתגר חדש - יצירת אסטרטגיית יציאה מדינית שתשיב לה את מעמדה הבינלאומי ותמנף את הישגיה הצבאיים לבריתות אזוריות וגלובליות שיחזקו את ביטחונה, כלכלתה וחוסנה הלאומי
הקרב האכזרי שצפוי בשנת הבחירות הקרובה
במרכז סדר היום הציבורי יעמדו הנושאים שבמחלוקת: ועדת חקירה, חוק הגיוס, ומעל הכול - "רק ביבי" ו"רק לא ביבי". הקרב על המנדטים יהיה אכזרי, וכדי לנצח את נתניהו ראש בראש - האופוזיציה תצטרך להציג חזית אחידה
מלחמת תקומת נתניהו: מה עומד מאחורי שינוי שם המלחמה היום
נתניהו יביא היום לממשלה את הצעתו לשנות את שם המלחמה ל"מלחמת התקומה" - צעד נוסף במאבקו לטשטש את אחריותו לטבח הנורא ב-7 באוקטובר. הוא מנסה לבנות נרטיב חדש שבו לא מדובר במחדל הגדול בתולדות המדינה, אלא בסיפור תקומה שהוא עצמו הוביל
העתיד כבר כאן: קריאה לפוליטיקה אזרחית חדשה בישראל
בעוד המזרח התיכון נע לעבר שיתופי פעולה אזרחיים וכלכליים, הפוליטיקה הישראלית, כולל השמאל הציוני והמפלגות הערביות, ממשיכה לדשדש בשיח ישן ומפוחד. הגיעה השעה לתנועה חדשה, יהודית־ערבית, שוויונית ואמיצה - שתציע שפה של תקווה, שותפות ואחריות משותפת לכל מי שחי כאן
הזמן פועל לטובת מי שמנצל אותו - וישראל עדיין לא עושה זאת בעזה
חמאס מייצג את האתוס העזתי וממשיך ליהנות מתמיכת הקהילה הבינלאומית. בעוד שישראל נדרשת להגדיר מחדש את יעדיה: להחזיר את כל החללים, למנוע את שיקום עזה ללא פירוז, ולהתנתק ממנה כלכלית - לפני שיגמר הזמן
הניצחון המוחלט של נתניהו קיים רק בסיפורים שהוא מספר לעצמו
המלחמה בעזה קרובה לסיום לא בזכותו של נתניהו אלא בזכות טראמפ, שהחליט במקומו לקשור את הקצוות. בעוד ראש הממשלה ממשיך לשכתב את ההיסטוריה ולדרוש תודה, המציאות בשטח מוכיחה שחמאס עודנו שולט ושהמדינה ממשיכה לשלם את מחיר ההפקרה
נתניהו למקורביו: "רוצה להמשיך עד סוף הקדנציה"
עם תום ביקור טראמפ חוזרת הכנסת לפעילות מלאה, וכנס החורף ייפתח תחת צלו של חוק הגיוס. על אף ההערכות שנתניהו יעדיף בחירות וינצל את המשבר מול החרדים כדי להצטייר כעומד על עקרונותיו, בסביבתו מבהירים: אין כוונה להוביל לפיזור הכנסת
ההפגנות בברצלונה: מחאה למען פלסטין או הסחת דעת פוליטית?
השביתה הכללית בברצלונה וההפגנות למען פלסטין מוצגות כהזדהות מוסרית, אך מתברר שהן גם משרתות היטב את הממשלה - המסיטה את תשומת הלב מהשחיתות, המשבר הכלכלי והביקורת הציבורית הגוברת. האם הציבור ימשיך לצעוד ברחובות, או יפנה סוף סוף את המבט פנימה?
טראמפ הפתיע, הרצוג גמגם, נתניהו פרח - והדמוקרטיה משתעלת מברונכיטיס
מחוות החנינה של טראמפ בכנסת הייתה רגע קומי, טראגי ופתטי - נשיא נבוך, יו"ר משתולל, וראש ממשלה שמחייך כאילו הכול שלו. בעוד המשפט נדחה שוב בשל "מיחושים" והשופטים מוותרים בעייפות, הקואליציה, אחרי החזרת החטופים החיים, נחושה מתמיד להילחם בשלטון החוק
חמאס לא מתכוון לקיים את ההסכם ולא בטוח שיש לישראל תשובה
השבוע הטוב ביותר שהיה לנו מזה שנים נגמר ובסיומו צצות כמה שאלות נוקבות בנוגע להסכם סיום המלחמה. למרות שהן קשות, כיף לנהל את הדיון הזה אחרי שכל החטופים החיים כבר בבית
הפוליטיקה שוב ניצחה: נתניהו וההזדמנות ההיסטורית שהוחמצה
למרות הלחץ הבינ"ל וההבטחה לרגע היסטורי של פיוס אזורי, בחר רה"מ שלא להשתתף בפסגה בשארם. ההחלטה, שנומקה בשיקולים דתיים, נבעה בפועל מפחד פוליטי מהתנגשות עם בסיס תומכיו. בכך החמיץ נתניהו לא רק הזדמנות לקדם את השלום, אלא גם לשנות את דמותה של ישראל בעיני העולם