מאז ה־7 באוקטובר מתרחש בנגב סיפור אחר - של שותפות יהודית־ערבית, עשייה אזרחית ותקווה שקטה שלא תמיד מגיעה למסכים. מול ההכללות והדימוי המסוכן, חשוב לראות את המורכבות: כאב ואפליה לצד אחריות משותפת ובניית עתיד משותף
עם מחמאות לא הולכים למכולת, אבל האם אפשר ללכת אתן לקלפי? מופע החנופה ההדדית בין נשיא ארה"ב לראש הממשלה היה מרשים בעיני אחדים ומביך בעיני אחרים, אבל מוקדם לדעת האם יש לו השפעה אמיתית על הזירה הפוליטית הפנימית בישראל
אירועי ההצתות, הפרוטקשן והאלימות בנגב אינם "מקרים נקודתיים" אלא סימפטום לאובדן משילות מתמשך. אם הממשלה לא תפעל בעוצמה - באכיפה, חקיקה, פגיעה כלכלית וחינוך - הפשיעה תהפוך לנורמה והריבונות תיסוג. הגיע הזמן להכרעה: משילות בנגב, עכשיו
בעולם גלובלי שבו חגים, טקסים ותרבויות מתערבבים, נדרשת בהירות שקטה: לדעת להתארח בלי להתאקלם, להשתתף בלי לאמץ. מחשבה על זהות יהודית שמבקשת להיות חלק מהעולם - מבלי לאבד את הבית
הצפות, גלי חום ופגיעה ביומיום אינם תרחיש עתידי אלא מציאות עכשווית. בזמן שמנהיגים בארץ ובעולם מתמהמהים ומתעלמים, האחריות להגן על החיים, הבריאות והפרנסה שלנו עוברת לציבור ולמאבק אזרחי נחוש
משבר הדיור והיעדר התכנון בחורה וביישובי הנגב הבדואים יצרו ואקום של סמכות והכרעה, שבו סכסוכי קרקע הופכים לעימותים אלימים. כשהמדינה מתרחקת והרשות המקומית נעלמת, צעירים נשארים בלי אופק ובלי ביטחון - וחברה שלמה נדחקת לשרוד לבד
הממשלה יכולה להקים ועדה "רחבה" ולהבטיח אמת, ואז לתת לה מנדט שמסיט את האש ממנה. עוד ועדה, עוד חודשים, עוד אלפי עמודים - ובסוף אפס אחריות. אם רוצים ועדת חקירה אמיתית, צריך קודם למנוע מהנחקרים להחזיק בעט
היחס האלים כלפי הייעוץ המשפטי והאישור החפוז של העברת כספים מתוכנית החומש לחברה הערבית חושפים ניסיון לעקוף בלמים מוסדיים ולהכשיר כוח בלתי מרוסן. כשהכנסת לא שואלת שאלות בסיסיות ומקבלת החלטות ללא תשתית עובדתית - הפגיעה אינה רק תקציבית, אלא ערכית ודמוקרטית
בעיר ליברלית וחילונית ברובה, שבה לש"ס תמיכה זניחה, נבחר רב המזוהה עם התנגדות לגיוס ועם כפייה דתית - תוצר של כללי בחירה מעוותים ולחצים פוליטיים. המקרה של הוד השרון הוא אזהרה לכל רשות מקומית שלא תתאחד בזמן: מינוי אחד עלול לעצב מדיניות דתית ופוליטית לדורות
הפגישה, ומסיבת העיתונאים, שערכו הנשיא האמריקני וראש הממשלה הגיעו עבור האחרון בתזמון הטוב ביותר שיכל לדמיין - והשכיחה לכמה שעות את כל המתרחש בארצנו. אך חשוב לזכור מי זה טראמפ: איש עסקים ממולח שיודע לפרגן למי שצריך. תשאלו את ארדואן והנשיא הג'יהאדיסטי א-שרע
אנחנו מתחילים להתרגל לתופעה חדשה - תג מחיר בנגב. בלי תוכנית ארוכת טווח לכיבוש מחדש של הגליל והנגב, 7 באוקטובר על סטרואידים הוא רק עניין של זמן. הזהרנו, ידענו מה יקרה, ועכשיו זה כבר מתחיל לקרות
מוטב לאיראן להימנע מלתקוף את ישראל, פן ייגרם נזק בל-יתואר באדמתה. על המסר הזה לעבור דרך ארצות הברית. בעימות הבא ישראל עשויה לתקוף את המטרות הרגישות ביותר, שעלולות לגרום לקריסה כלכלית תוך זמן קצר
למרות ש-454 בני אדם קיפחו את חייהם על הכביש בשנה האחרונה, המספר הגבוה ביותר בעשרים השנה האחרונות, לשרת התחבורה יש מספיק זמן להמריא שוב ושוב לחוץ לארץ - ולזנוח את מהות תפקידה. וזה עוד בלי להזכיר את סוגיית הפקקים שתוקעים את המדינה כולה
העלבון האישי של אלי פלדשטיין מובן, אבל ההפתעה פחות. כבר עשרות שנים נתניהו משתמש באנשים כ"כלים" ומשליך אותם כשהם מפסיקים לשרת את התדמית והטקטיקה. מי שקורא עיתונים ידע: במכונה הזו אין נאמנות, רק תועלת רגעית
ההכרה בסומלילנד אינו "עוד פרק בהסכמי אברהם", אלא תקדים שמפריד בין מיתוג ריק לבין מציאות מדינית. בזמן שוושינגטון מחפשת עסקה וטקס, ירושלים בחרה להמר על יציבות, מוסדות ודמוקרטיה, גם במחיר גינויים ובידוד
אחרי שנים של הזנחה ושנתיים של מלחמה ששחקה את החוסן הכלכלי והחברתי, יישובי קו העימות חייבים מענה שמורגש בכיס ולא רק בהצהרות. מע"מ אפס הוא מהלך ישים ואמיץ שיחזק משפחות ועסקים, יעודד צעירים להישאר, וישדר לכולנו, וגם לאויבינו, שהצפון לא ננטש אלא נבנה מחדש
פרשות "קטארגייט" ו"הבילד" חושפות מנגנון מתמשך של העלמת עין, שבו אנשים ללא סיווג ביטחוני פועלים בלב מוקד קבלת ההחלטות. כששומרי הסף מעדיפים ריצוי, הימנעות מחיכוך והתחמקות פורמלית - הביטחון הלאומי הופך לפרצה קבועה, לא למחדל חד־פעמי
למרות הפגיעה הקשה בו במלחמה, חמאס משקם יכולות ומכין השתלטות פוליטית על הרשות הפלסטינית. תרחיש שבו הרשות תחזור לעזה יאפשר לארגון לשלוט מאחורי הקלעים, ליהנות מתרומות השיקום ולבנות מחדש את הכוח הצבאי
קטארגייט, או מה שכינה בנט "אירוע הבגידה החמור", וועדת החקירה הם נושאים שעושים רע לנתניהו. הוא יודע טוב מאוד כי ההתעסקות בהם עלולה לפגוע בו אלקטורלית, לגרום לחלק ממצביעיו, לשקול אולי הפעם לא להצביע לליכוד. לכן, הוא יעשה הכל כדי שהשיח יהיה על איומי איראן
יותר מחצי שנה גורמי האכיפה מנסים לגבש כתב אישום בפרשת קטרגייט - ללא תוצאות. החקירה קפאה, כתבי אישום לא הוגשו, ובינתיים, נפתלי בנט מחזק את מעמדו כמנהיג הגוש ופועל עם לפיד למחיקתו הפוליטית של בני גנץ
מאחורי החיוך בדוכן התפילין מסתתרת תנועה שמטשטשת גבולות יסוד בין יהדות לעבודה זרה, מטפחת היררכיה בין בני אדם ומפעילה השפעה פוליטית משיחית חסרת אחריות. הגיע הזמן לשבור את הטאבו, לפתוח את הספרים ולשאול בקול: האם יש חב"ד בלי משיחיות - ומהו מחיר השתיקה? | דעה
סיפור "הסחיטה", שסיפר דוברו לשעבר של ראש הממשלה נתניהו על כך שגלנט תקף מאבטחים בימיה הראשונים של המלחמה, היא ראיה שיש להטיל ספק באמינות דבריו. הדבר המזיק ביותר לפוליטיקאי הוא עננה מעל ראשם - בדיוק כמו שקטארגייט רובצת מעל נתניהו
הראיון עם פלדשטיין חיזק את מה שכבר היה גלוי וידוע: חומרים, איומים ופרוטקשן פוליטי בלב המערכת, קשרים עם קטאר והיעדר סיווג ביטחוני. והשאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא האם מישהו יעז לחקור עד הסוף?
פלדשטיין יודע שאיש לא יאמין לו שלא ידע על קטר, אבל הוא מוכרח לדבוק בשקר כדי להציל את עצמו משפטית. מצד שני, טענתו כי אוריך חיבר אותו לפרויקט הקטארי מסתדרת עם השכל הישר: אוריך הוא הבוס, האיש עם הקשרים לפוטליק ואיינהורן, ומי שבאותה תקופה מקבל כסף מהקטארים
בזמן שהנוחבה טבחו והחיילים נפלו, בלשכת רה"מ עסקו בדבר אחד: הסרת אחריות. עדות פלדשטיין חושפת ציניות מקפיאת דם, מסמכים סודיים שהודלפו וכסף קטארי שזרם ליועצים. האם מנגנון השקרים יצליח לשטוף גם את הכתם הזה מהמנהיג שהפך את עצמו לקורבן?
בחודשים האחרונים נרשמת עלייה מדאיגה בתקיפות נגד להט"בים בישראל, לא כסטטיסטיקה, אלא כסימן להתפוררות גבולות מוסריים. שיח פוליטי מתלהם וחולשה באכיפה יוצרים מציאות שבה אלימות נתפסת כלגיטימית. זו לא פגיעה בקהילה אחת בלבד, אלא איום ישיר על הדמוקרטיה והביטחון
מאז 7 באוקטובר יש לי פצע פתוח. איך אפשר להקים "ועדה" שתיבחר בידי האחראים למחדל? מי יחקור, הח"כ שחיילים שמרו עליו בסוכה בחווארה בזמן שמחבלים פשטו על הקיבוץ שלי וחטפו את אימי? חייבת לקום ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את ההפקרה, ההחלטות, והכשל המדיני שקדם לאסון
המשטר לא משתנה ביום אחד. הוא נשחק, סעיף אחרי סעיף, חוק אחרי חוק, עד שהציבור מתרגל. אסון 7 באוקטובר היה רק שיאו של תהליך ארוך של שלטון פחד, הסתה והתחמקות מאחריות. אם לא יופעל לחץ אזרחי אמיתי, סירוב לשחק במשחק - לא תישאר דמוקרטיה להציל
הקואליציה משתמשת בכנסת כתיאטרון של פרובוקציות והטרלות, וההתנגדות רק מזינה את המנגנון. דווקא היעדרות של האופוזיציה ושל משפחות אוקטובר מההצבעה על הקמת ועדת החקירה הפוליטית תחשוף את הריק, תפחית את האפקט ותשלול מהמהלך את הלגיטימציה שבקואליציה מחפשים
