הצלחותיה הצבאיות הגדולות של ישראל - ממלחמת ששת הימים ועד העימות עם איראן - שיכנעו אותה בכוחו של הפתרון הצבאי והרחיקו אותה מהכרעות מדיניות נדרשות. דווקא הרגעים של עוצמה, ולא של משבר, הם שהובילו אותה לשאננות, לכיבוש מתמשך ולהחמצת הזדמנויות היסטוריות
הדיון בבג"ץ חשף פערי גישה צפויים בין נשיא העליון עמית לשופטים השמרנים. הצעת החוק של רוטמן, על אף פגמיה, מצביעה על צורך בשינוי מבני - כזה שייתן למחשב לבחור את ההרכבים. אבל, יש לתמוך בחוק רק אם תישמר זכות הנשיא להרחיב הרכב ולשבץ עצמו בתיקים רגישים
בפעם השלישית מאז ינואר יגיע נתניהו לבית הלבן, הפעם אחרי המלחמה באיראן ולפני מפנה דרמטי במערכה בעזה. אלא שגם הניצחון המפואר על הרפובליקה האסלאמית לא משנה את תמונת המנדטים, וראש הממשלה ניצב בפני החלטות לא פשוטות, כשברקע גם עתידו האישי מוטל על הכף
אישור הצעת החוק להרחבת סמכויות בתי הדין הדתיים מעורר שאלות קשות על הסכמה חופשית, אפליה מגדרית, והיעדר מומחיות מקצועית. למרות ניסיונות להבטיח הגנות בחוק, ההיסטוריה והמציאות מעלות ספקות אם ניתן לסמוך עליהם שישמרו על זכויות האדם - במיוחד של אוכלוסיות מוחלשות
ירי חי לעבר אזרחים בעזה ואלימות מתנחלים בגדה אינם מקרים מבודדים, אלא ביטוי לאותו תהליך של התפוררות מוסרית. אדישות החברה, שתיקת ההנהגה, וצייתנות עיוורת הם שמאפשרים את ההידרדרות - והגיע הזמן לעצור אותה
למרות איום ברור ומתמשך, ראשי מערכת הביטחון סיכלו ניסיון לתקוף את איראן בתנאים אידיאליים כבר ב-2010. נתניהו, שבחר לא להדיחם, העביר את האחריות לאמריקנים - ואחראי על כישלון משולש: ערכי, ביטחוני ומשטרי - שאילץ את ישראל לפעול רק על סף אובדן ההרתעה
יידעו כל אזרחי ישראל שבשעה שבה חיילים נופלים בעזה, מקדם ראש הממשלה חוק השתמטות בזוי, בעידוד נציגי הציונות הדתית, שיפילו ממשלה בגלל עסקת חטופים אבל לא בגלל בגידה בלובשי המדים
מתווה וויטקוף שמדבר על הפסקת אש זמנית רק מורח את הזמן. המחירים כבדים והגיעה העת להחזיר את החיילים הביתה, לסיים את המלחמה בעזה ולהשיב סוף סוף את החטופים שמצבם הולך ונעשה גרוע יותר. יש 4 סיבות לא לחשוש מכך שחמאס עדיין על הרגליים
החזרה של לירי אלבג לשירות מתוך בחירה היא סמל לחוסן ולרוח של דור שלם. אבל ההשראה לא מספיקה - צעירי ישראל זקוקים לתשתיות, מדיניות מותאמת ואמון מחודש מהמדינה כדי להמשיך לצמוח, לתרום ולהאמין בעתיד כאן
ימים של סוף מלחמה הם ימים שבהם מבינים אנשים צעירים שהם כלי משחק בידי פוליטיקאים. מי שעד אתמול שיווקו מלחמה עד הניצחון, עברו לשווק את סיומה הכפוי כניצחון. החיילים מצדם יכולים להשתדל רק שלא להיות הקורבנות האחרונים
באולם בית המשפט העליון התכנסו הורים שכולים והורי חטופים, נושאים עימם כאב שאין לו מנוח. אך במקום חמלה והכלה, הם נתקלו בגב קר. במקום להקשיב ולכבד את כאבם, השופטים בחרו להרחיקם בכוח מאולם הדיונים. הרגע שדרש אנושיות הפך לסמל של ניכור ממסדי
עזיבתו השקטה של גדי איזנקוט את המחנה הממלכתי אולי לא עוררה סערה מידית, אך ייתכן שהיא תוביל לטלטלה עמוקה בשדה הפוליטי. גנץ עומד כעת מול צומת קריטית - שמרנות ממלכתית או חבירה למחנה 'רק לא ביבי' שמאלני מובהק
איך לכל הרוחות הצליח יו"ר המחנה הממלכתי ליפול לכל המלכודות ולכל התרחישים שפוליטיקאים מיומנים היו צולחים? גם אחרי שנים בפוליטיקה בני גנץ מוכיח שהוא אולי כשיר לנהל עמותה, אבל מדינה זקוקה להרבה יותר מזה
חוסר ניסיון במלחמות זה שנים ותרבות שקר טראגית הובילו, בין היתר, את הרפובליקה האסלאמית להפסד מהדהד במלחמה עם ישראל • אלא שאיראן כעת חיה פצועה, והיא עלולה להיערך לנקמה - בטווח של שנים בודדות • אם לא ניערך - אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מופתעים
כמו בשאיפה לזכות במיליונים בלוטו, כך הרצון לראות בנשיא טראמפ כמושיע, היא התעלמות מהסיכונים. התמיכה בו נובעת מחלום מסוכן, ולא ממדיניות יציבה - ואיראן, אוקראינה, ואפילו מערכת המשפט שלנו כבר עלו על הלוח
אתה מנהיג מרשים וחכם, אבל לא חסין מטעויות. סיימת את המלחמה מוקדם מדי וטעית בהתבטאות על משפט נתניהו - בלי לבקש שיפרוש. הנה איך אפשר היה לפעול אחרת
במערכה מול איראן, הדיבורים על הישגים טקטיים ותעמולה מנצחת מסתירים את המציאות: לא הושגה הכרעה, והאיום האסטרטגי נותר בעינו. ניצחון אמיתי אינו זקוק לדובר - הוא מורגש וניכר בשטח. אם צריך לדברר אותו, סימן שהוא לא באמת ניצחון
ההצטרפות של אנשי מרכז-שמאל לקריאה להדחת ח"כ איימן עודה היא שגיאה חמורה - טקטית, דמוקרטית ומהותית. במקום להרחיק את מי שנאבק שנים למען שלום, שוויון ושותפות, על המחנה הדמוקרטי לראות בו שותף מרכזי ליצירת עתיד משותף ליהודים וערבים בישראל
מעורבותו חסרת התקדים של הנשיא טראמפ בהליך המשפטי נגד נתניהו מקבלת ביטוי באיומים שעלולים להשפיע על המשפט. הוא עשוי לפתוח בהליכים נגד גורמים בישראל, להקפיא הסכמים כלכליים ואף לבקש הסגרות. אך גם ללא לחציו של טראמפ - ברור כי דחיית המשפט היא אינטרס לאומי
על רקע הפסקת האש והאבל הלאומי, הכנסת דנה בהדחת ח"כ איימן עודה בהליך חסר תקדים ובעייתי. הדיון לא רק שפורץ את גבולות ההיגיון המשפטי, אלא חושף ניסיון שיטתי להצר את צעדי הנציגות הערבית בכנסת - מהלך שעלול לשמש בעתיד גם נגד אחרים
מותו של אלון דוידוב ז"ל, בן יחיד, הוא קריאה כואבת לחשיבה מחודשת. במדינה שמקדשת את החיים, אין זה מוסרי להותיר את ההכרעה על שירות קרבי בידי נערים והוריהם. הגיע הזמן למדיניות מחייבת: תפקידים משמעותיים - כן, חשיפה מיותרת לחזית - לא
בתוך מציאות של פחד מתמשך, ממשלת ישראל מקדמת צעדים מרחיקי לכת הפוגעים בזכויות אדם וחופש הביטוי. המאבק האזרחי חיוני עכשיו יותר מאי פעם - כדי שלא נישאר בלי זכויות כשאבק המלחמה יתפזר
המערכה מול איראן פותחת לראש הממשלה חלון נדיר לשינוי היסטורי - סיום הלחימה בעזה, הרחבת הסכמי אברהם, שיקום הכלכלה, והשבת התמיכה הבינלאומית. אך האם יבחר בדרך התיקון, או ייכנע שוב לפחדים ולכוחות ההרס שמכתיבים את דרכו?
אם אכן האינטרס הציבורי הוא שמניע את הנשיא הרצוג והיועמ"שית בהרב מיארה, הם מתבקשים להתעלות לגודל השעה ולפעול לסיום משפט נתניהו. זה יכול להיות פישור, גישור, עיכוב הליכים, חנינה או כל הסדר מקובל אחר וזה חייב להיות עכשיו, כי המצב הנוכחי בלתי נסבל
הברית הצבאית קבעה יעד תקציבי שאפתני של 5% מהתמ"ג עד 2035, והתריעה מפני התחמשות מואצת של רוסיה ומחזקת את הקשרים עם שותפות גלובליות באסיה ובצפון אמריקה. טראמפ התקבל בטקסיות ובחיוכים - אך נשאר מחוץ לקבלת ההחלטות המרכזיות
מאיראן ועד עיראק, מגואטמלה ללבנון - הניסיון ההיסטורי מראה שהפלת משטרים מבחוץ מובילה לכאוס ולא לדמוקרטיה. גם באיראן של האייתוללות, התקווה לשינוי טמונה באזרחים עצמם, לא בהתערבות זרה יהירה
נישא על גבי ההישגים וההצלחות באיראן, ובחסות החיבוק הנלהב מנשיא ארה"ב, נתניהו חידש את קרב הבלימה במשפט שלו, בתוך האולם ובדעת הקהל. אחרי שטראמפ כפה עליו את הפסקת האש עם איראן - הבאה בתור היא עזה - ונתניהו לא יוכל להגיד לו לא
לא בטוח אם נתניהו ביקש, תיאם או רק נהנה, אבל קשה להאמין שהקריאה של טראמפ לביטול המשפט לא הגיעה מתיאום מוקדם. אם נשיא מעצמה זרה מתערב בהליך פלילי בישראל כחלק מעסקה פוליטית, זו לא רק שעת מבחן למערכת המשפט - זו שעת מבחן לדמוקרטיה עצמה
כשהנשיא שראה שצה"ל משיג הישגים צבאיים אדירים ומהירים באיראן, הוא החליט להצטרף, לייצר אקט סיום ולזכות בתהילת מנצחים ששום תסריט בהוליווד לא היה מצליח לייצר. כעת הזרקור עובר לוויכוח על תוצאות התקיפה, ולשאלה עם יש עם מי לנהל מו"מ בטהראן ביום שאחרי
תחת מעטה של טלית ובשיח של שליחות שמימית, ראש הממשלה נתניהו מאמץ נרטיב אמוני ההופך את ההצלחה הצבאית לנס ואת ההנהגה לייעוד אלוהי. אלא שבמדינה ללא הפרדה בין דת למדינה, מחירו של נרטיב זה אינו רק סימבולי - אלא גם כלכלי, ביטחוני ודמוקרטי
