יש לא מעט סרטונים ורגעים טלוויזיונים שנכנסו לפנתיאון ככאלה ששינו מציאות פוליטית. "ביבי, תסתכל לי בעיניים", של איציק מרדכי בעימות מול נתניהו. "אני אשמור על נתניהו מאוחדת", של יצחק הרצוג ועוד ועוד. יכול להיות שגם השבוע נולד סרטון כזה. בסרטון מההפגנות החרדים בירושלים נראה קצין צה"ל, חבוש כיפה סרוגה גדולה, עומד לבדו מול המון חרדי זועם. הם מקיפים אותו, צועקים עליו, מקללים ומנסים להרתיע אותו אבל הוא עומד עיקש ללא מורא ופחד.
הסרטון הזה חרך את הוואטספ של חובשי הכיפות הסרוגות, לא הייתה קבוצת חברים, בית כנסת, יישוב, מכיניסטים או בייני"שים (ישיבות הסדר) שהסרטון לא עבר בה.
סרטון שיכול להוציא מהדעת כל בן אנוש. בעיצומה של מלחמה, כשכמעט בכל יום "הותר לפרסום", כשאנשי מילואים יוצאים לסבב שישי ושביעי, כשמשפחות שלמות חיות כבר כמעט שלוש שנים בין אזעקות, גיוסים והלוויות. כשחובשי הכיפות הסרוגות נופלים בשיעורים חסרי כל פרופורציה לחלקם באוכלוסייה - קצין אחד, עם כיפה גדולה על ראשו, עומד בירושלים ומוקף בצעירים חרדים שצועקים עליו בגלל ניסיונות ללכוד עריקים, עבריינים על פי חוק, וסתם צעירים שרואים את אחיהם נאבקים באויב אכזר ולא באים לעזרה. בשבילהם החרדים יצאו להפגנות. למענם הקיפו קצין צה"ל. בלי בושה.
האופוזיציה אפילו לא תצטרך קמפיין מתוחכם. לא תשדירי בחירות, לא אסטרטגים מבריקים ולא סרטונים מושקעים. מספיק להקרין את הסרטון הזה שוב ושוב ושוב כדי להעביר את אנשי הציונות הדתית צד.
הוא מזיק פוליטית הרבה יותר מהאירועים סביב ביתו של השופט נעם סולברג. שם עוד אפשר להתווכח על גבולות המחאה, על תקדימי תקופת הרפורמה המשפטית, על הפגנות מול בתים ועל משוואות פוליטיות שונות. אפשר לאהוב את זה ואפשר לסלוד מזה, אבל לפחות מתקיים ויכוח.
כאן אין ויכוח. קצין צה"ל במדים, לבדו, מוקף בצעירים חרדים שצועקים עליו בירושלים בזמן מלחמה. זו תמונה שרוב הציבור הישראלי פשוט לא מסוגל להכיל. התמונה הזאת לא עומדת בפני עצמה. היא תוצאה של תהליך עמוק שעבר הציבור החרדי בשנים האחרונות.
פעם היו בקצה אחד נטורי קרתא והפלג הירושלמי. בקצה השני חרדים עובדים, חרדים ששירתו במסלולים מותאמים, ציבור שביקש להשתלב יותר. ובאמצע היה המיינסטרים החרדי.
היום נדמה שהאמצע הזה הולך ונעלם.
המיינסטרים החרדי אימץ יותר ויותר עמדות שהיו בעבר נחלת השוליים. רואים את זה בהפגנות בבקו"ם, בחסימות הכבישים, ברטוריקה של חלק מהרבנים, בעיתונות החרדית כשמאמרי דעה מעלונים קיצוניים מציפים את הביטאונים הרשמיים.
ההסלמה משמעותית. פעם הייתה הסכמה שבשתיקה בתוך המגזר החרדי ורבניו שמי שלא לומד שיתגייס. זה נגמר. הרב דב לנדו אסר גם על השתלבות במסלולים חרדיים מותאמים. רבנים בכירים קוראים שלא להתייצב לצווי גיוס. שירים שפעם היו מזוהים עם קבוצות קיצוניות בלבד, כמו "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים", הפכו ללגיטימיים באירועים ובחתונות. הראשון לציון, הרב יצחק יוסף קרא לקרוע צווי גיוס ולהשליך אותם לאסלה והוסיף שגם בטלנים לא יתגייסו.
כל אחד מהאירועים הללו אולי מחזק את הלכידות הפנימית במגזר. אבל כולם יחד מייצרים ניכור עצום מחוץ לו. במיוחד מול ציבור שמשלם מחיר דמים.
לפי נתונים שפורסמו במהלך המלחמה, חלקם של בני הציונות הדתית בקרב הנופלים גבוה משמעותית מחלקם באוכלוסייה. ביישובי יהודה ושומרון, למשל, שיעור הנופלים גבוה פי כמה ממשקלם היחסי בקרב בעלי זכות הבחירה אלה לא מספרים עבורם. אלה אחים, חברים, שכנים וילדים. לכן הזעם הולך ומצטבר.
לא משנה כמה הישגים יביא בצלאל סמוטריץ' בהתיישבות. גם היציבות בכלכלה תוך כדי המלחמה הארוכה ביותר בכל הזמנים לא יספיקו. בסוף, יותר ויותר מצביעים בציונות הדתית מסתכלים על השותפות עם החרדים ושואלים שאלה פשוטה: למה רק אנחנו?
אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה, הכעס הזה כבר לא נאמר בחדרים סגורים. הוא יוצא החוצה. הוא הופך לשיח ציבורי. והוא מתחיל לחלחל גם לבסיס האלקטורלי של הימין.
אם בליכוד, בציונות הדתית ובמפלגות החרדיות לא יבינו את עומק המשבר הזה, הם עלולים לגלות מאוחר מדי שהסרטון מירושלים לא היה עוד סרטון ויראלי אלא רגע פוליטי מכונן. הרגע שבו חלק גדול ממחנה הימין החליט שנמאס לו. הרגע שבו השותפות עם החרדים הפכה מנכס אלקטורלי לנטל אלקטורלי. הרגע שממנו מתחילה הדרך להפסד בבחירות.