לאחר שבג"ץ פסל את החלטת הממשלה לפטר את היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, בשל פגם דיוני, נדמה שהממשלה השלימה עם רוע הגזירה ותחת זאת היא חותרת לנטרל את הכוח העצום שלה. ככל שתושלם מלאכת חקיקת החוק לפיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, הממשלה הבאה תוכל למנות יועץ משפטי חדש במקום בהרב-מיארה, בעוד שהיא עדיין תישאר התובעת הכללית עד לסיום כהונתה בעוד פחות משנתיים.
אבל זו טעות חמורה. ראשית, משום שכלל לא ברור שמלאכת החקיקה תושלם עד לפיזור הכנסת. שנית, גם אם היא תושלם, בג"ץ עלול לפסול את התיקון הזה ולקבוע שהדבר נעשה בחופזה, מבלי להביא בחשבון את השלכות הרוחב של התיקון. וכך הממשלה תיוותר עם יועצת משפטית לממשלה עוינת, שכלשונו של השופט שטיין בפרשת גופמן, מבקשת להמציא כללים משפטיים חדשים שאין להם עיגון בדין.
עם יועצת משפטית כזו, גם הממשלה החדשה תתקשה לתפקד, בוודאי לא בשנה וחצי שיוותרו עד לסיום כהונתה של בהרב-מיארה. חצי השנה הראשונה לכהונת ממשלה היא הקריטית ביותר לצורך הנעת שינוי. בהרב-מיארה לא זו בלבד שהפכה, יחד עם יצחק עמית, ליו"ר משותפת של האופוזיציה, אלא שהיא מחזיקה בכוח פוליטי רב יותר מזה של יאיר לפיד, יו"ר האופוזיציה הרשמי, משום שהיא מחזיקה בכוח וטו על כל החלטת ממשלה.
יתרה מכך, היא אף יכולה לאסור על הממשלה להיות מיוצגת בבג"ץ, אפילו במקרים שבהם עמדותיה שלה כה מופרכות עד שבג"ץ עצמו גלגל אותן מכל המדרגות, כפי שנעשה בפרשת מינויה של ד"ר אודליה מינס למ"מ יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.
בהרב-מיארה מבינה היטב שהמאבק הוא על אנשים, מה שרונלד רייגן כינה בעבר Personnel is Policy "כוח אדם הוא המדיניות". לכן, בכל המקרים שבהם היא "המציאה כללים" (בשיתוף פעולה עם יצחק עמית), מדובר היה במאבקים על מינויים ועל כוח אדם.
כך היה במחלוקת סביב שיטת מינוי נציב שירות המדינה. כך היה במינויו של רואי כחלון לממלא מקום הנציב. כך היה במינויו של דוד זיני לראש השב"כ. כך היה בהחלטת הממשלה לכנס את הוועדה המייעצת בעניין הממונה על התחרות. ולאחרונה הצטרפה גם פרשת גופמן לרשימה המתארכת.
בכל אחד מן המקרים הללו טענה היועצת כי אינה יכולה להגן על עמדת הממשלה. בכל אחד מהם ביקשה למעשה לשכנע את בית המשפט שהממשלה פועלת בניגוד לדין. ובכל אחד מהם התברר כי בית המשפט עצמו סבר אחרת.
דו"ח ועדת שמגר, שעליו מבוסס מוסד היועץ המשפטי לממשלה בישראל, קובע כי חילוקי דעות מהותיים ומתמשכים בין הממשלה לבין היועץ המשפטי עשויים להצדיק את סיום כהונתו. קשה לחשוב על דוגמה ברורה יותר לחילוקי דעות מהותיים ומתמשכים מזו שאנו רואים כיום.
בג"ץ אמנם פסל את פיטוריה בשל פגם בהליך, אבל אין סיבה שלא לנסות שוב. צריך לאמץ את ההצעה של סולברג, למנות שר אחר במקום שר המשפטים ולהקים מחדש את ועדת האיתור. גם אם הוועדה החדשה תסרב להמליץ על פיטוריה, הממשלה אינה מחויבת לכך, ויש לקבל החלטה חוזרת על הפיטורים. רק שהפעם לא תעמוד לרשות בהרב-מיארה טענה בדבר פגם בהליך.
אמנם המנדט של ועדת האיתור פקע, ויש צורך להקים אותה מחדש. לשם כך על לוין לקיים התייעצות עם עמית, שלוין מסרב להכיר בו כנשיא בית המשפט העליון. אבל לוין יצטרך להתגבר על ההתנגדות הזו כדי להשיג את התוצאה הנדרשת במדינה דמוקרטית.
סביר להניח שככל שתוגש עתירה לבג"ץ, לבהרב-מיארה תהיה מובטחת תמיכתה של הקבוצה ההיפר-אקטיביסטית בבית המשפט, בראשות יצחק עמית, לצד ברק-ארז, רונן וכבוב. אבל לנוכח הביקורת החריפה שהטיחו בה שופטים אחרים, לנוכח הזלזול המופגן שלה בבית המשפט באמצעות אינספור בקשות דחייה, ולנוכח הכישלונות החוזרים ונשנים שלה, ישנה סבירות לא קטנה שבג"ץ בהרכב שמרני יותר יאשר את פיטוריה.
הכדור נמצא במגרשו של השר לוין. כל עוד בהרב-מיארה נשארת בתפקידה, כל מינוי שהיא מתנגדת לו צפוי לעבור מסע ייסורים מהסוג שעברו זיני, גופמן וכחלון. וכך לא ניתן יהיה להניע את השינוי הדמוקרטי המיוחל בישראל.
הכותב הוא מומחה למשפט חוקתי, ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל"