למרות ההבדלים העצומים בין משפט דרייפוס לבין משפט נתניהו, יש ביניהם מכנה משותף אחד שמעניין אותי במיוחד: בשני המקרים, בשלב מסוים הציבור חדל להתווכח על הראיות והחל להתווכח על השאלה איזו הגמוניה תשלוט במדינה. זו הסיבה שמשפטים מסוימים הופכים לאירועים היסטוריים. הם כבר אינם עוסקים רק בנאשם. הם הופכים לזירת מאבק על דמותה של החברה כולה.
צרפת של סוף המאה ה-19 הייתה חברה מקוטבת מאוד. מצד אחד ניצבו הצבא, הכנסייה, חלקים גדולים ממערכת המשפט והאליטות המסורתיות. מצד שני צמח מחנה רפובליקני, ליברלי ודמוקרטי יותר, שביקש לעצב מחדש את המדינה הצרפתית. פרשת דרייפוס הפכה לנקודת המבחן הגדולה של אותו מאבק.
השאלה המשפטית והראייתית הייתה פשוטה: האם קצין יהודי בשם אלפרד דרייפוס ריגל לטובת גרמניה? אבל ככל שהפרשה התקדמה, התברר שהוויכוח האמיתי כלל אינו על דרייפוס. צרפת התחלקה לשני מחנות. המחנה הראשון ראה בדרייפוס סמל למאבק נגד הכוח הבלתי מבוקר של הצבא, הכנסייה והאליטות הישנות. המחנה השני ראה בו איום על הסדר הישן ועל מוקדי הכוח המסורתיים. הקיטוב היה כה עמוק עד שצרפת של אותה תקופה כונתה Deux France - שתי צרפת.
משפט דרייפוס נולד מתוך ניסיון לגלגל על דרייפוס פרשת ריגול חמורה בצבא הצרפתי. הקושרים לא בחלו באמצעים, השחיתו את מערכת המשפט והשפילו את דרייפוס. המשפט כולו, על גלגוליו השונים, נמשך 12 שנים. במהלכן התחזק המחנה הרפובליקני, התקבל חוק הפרדת הדת והמדינה בשנת 1905, ודרייפוס עצמו זוכה סופית בשנת 1906 לאחר שקודם לכן קיבל חנינה. הזיכוי הגיע רק לאחר ניצחון ההגמוניה החדשה.
הדבר המעניין הוא שבשלב מסוים השאלה אם דרייפוס אשם או זכאי הפכה כמעט משנית. אנשים בחרו צד במאבק עוד לפני שבחנו את הראיות. העמדה ביחס לדרייפוס הפכה לסמן זהות פוליטי. היו אפילו אנטישמים שתמכו בדרייפוס, לא משום שגורלו הטריד אותם, אלא משום שהתנגדו להגמוניה הישנה.
גם בישראל מתרחש בעשורים האחרונים תהליך עמוק של חילופי הגמוניה. ההגמוניה הישנה - המורכבת בעיקר מקבוצת האחוס"לים הדומיננטית מבחינה כלכלית ותרבותית - ממשיכה להחזיק במוקדי כוח מרכזיים כמו מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה וחלקים מהפקידות הבכירה. מולה ניצבות קבוצות גדולות יותר מבחינה דמוגרפית, המזוהות ברובן עם הימין הפוליטי.
נתניהו כסמל
בתוך התהליך הזה הפך בנימין נתניהו לסמל. עבור תומכיו הוא מייצג את עליית ההגמוניה החדשה. עבור מתנגדיו הוא מייצג איום על הסדר הישן. לכן, בדומה לדרייפוס, הוויכוח סביבו חורג בהרבה משאלת אשמתו או חפותו.
משפט נתניהו אינו עוסק במזימה של קושרים בוגדים כפי שהיה במשפט דרייפוס. במקרה הזה, סביר יותר שמדובר בהתלהבות יתר של גורמים במערכת שביקשו לסכל את ראש הממשלה הפופולרי ביותר בתולדות ישראל. במשך שנים נמנעתי מלהיכנס לבסיס הראייתי של התיקים. ככל שנקף הזמן השתכנעתי שאנחנו מצויים בפארסה ראייתית. תיק 4000 נשחק דרמטית, איש כבר אינו מדבר על תיק 2000, וממה שנותר מתיק 1000 לא מעמידים, בעיניי, ראש ממשלה מכהן לדין פלילי תוך הכנסת המדינה לסחרור הפוליטי החמור ביותר בתולדותיה.
הזדמן לי לשוחח לאחרונה עם משפטנים מהמרכז-שמאל שמעולם לא הצביעו למפלגות הקואליציה. גם הם הודו בפניי שהגשת תיק פלילי נגד ראש ממשלה מכהן על בסיס כה רעוע הייתה טעות קשה. אפשר להסכים שהסיבה לכך ברורה: נתניהו אינו רק פוליטיקאי. הוא המנהיג שסביבו נבנה הגוש הלאומי מאז 2009. בלי נתניהו, מקווים רבים בהגמוניה הישנה, ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור.
וזה מוביל לנקודה הרחבה יותר: ככל שהקיטוב הפוליטי גובר בעולם, כך גובר גם הפיתוי להשתמש במערכות התביעה והמשפט ככלי במאבקי כוח. דונלד טראמפ רואה את מארין לה פן בצרפת, את בולסונרו בברזיל ואת נתניהו בישראל כחלק מאותה תופעה עצמה. אפשר לחלוק על ההשוואה הזו, אבל קשה להתעלם מכך שביותר ויותר מדינות המאבק על ההגמוניה עובר דרך בתי המשפט. כי בסופו של דבר, משפטים כאלה כבר אינם רק משפטים. הם קרבות על השאלה מי ישלוט במדינה ביום שאחרי.