כניסת החות'ים מחדש למרכז הבמה אינה מקרית. היא מתרחשת ברגע שבו איראן מנסה להרחיב את מעגל הלחץ על ישראל, על ארצות הברית ועל מדינות האזור. כאשר טהרן יורה על ישראל, חיזבאללה מותח את הזירה הלבנונית, והמשא ומתן האמריקני-איראני מטלטל מחדש, אך החות'ים מוסיפים את הזירה הימית: הים האדום, באב אל־מנדב, השיט הישראלי והאיום על נתיבי הסחר. בכך הם אינם רק "מצטרפים" למערכה; הם משנים את היקפה.
כלפי חוץ, ההסבר פשוט: סולידריות עם הפלסטינים, מחויבות ל"אחדות הזירות", והכרזה כי כל שיט ישראלי בים האדום הוא יעד לגיטימי. הדובר הצבאי יחיא סריע מציג זאת כשדה פעולה אחד: עזה, לבנון, איראן, תימן והים האדום.
אבל החות'ים מדברים לא רק החוצה. הם מדברים גם פנימה לתימן. עיתוי הפעולה מתכתב עם יום השנה לבדר א-דין אל-חות'י, האב הרוחני של התנועה ואביו של מנהיגה הנוכחי, עבד אל-מלכ אל-חות'י, מה שמאפשר להם להלביש את הפעולה בלבוש מקומי: נאמנות למורשת, המשך דרך, זהות זיידית־מהפכנית, ומחויבות למאבק בפלסטין. כך הם אינם נראים בעיני תומכיהם כמי שמבצעים הוראה איראנית, אלא כמי שמממשים ייעוד היסטורי-דתי-פוליטי משלהם.
החות'ים אינם "שלוחה איראנית" פשוטה במובן המכני. יש להם שורשים תימניים, זיכרון מקומי, בסיס כוח בצפון תימן, שפה דתית-שבטית ומאבק ארוך מול יריביהם מבית. אבל מאז התעצמותם הם הפכו לחלק אינטגרלי מן הציר האיראני. היחס עם איראן אינו רק פיקוד ושליטה; הוא שותפות אסטרטגית שבה החות'ים מקבלים טכנולוגיה, השראה, לגיטימציה וחיבור אזורי, ואיראן מקבלת כוח שמסוגל לאיים על אחד מנתיבי השיט הרגישים בעולם.
בכך החות'ים מצאו לעצמם פוזיציה ייחודית במזרח התיכון. הם אינם חזבאללה, משום שאין להם גבול ישיר עם ישראל. הם אינם חמאס, משום שאינם תלויים בזירה הפלסטינית בלבד. הם אינם מיליציה עיראקית, משום שהם מחזיקים בפועל מדינה-למחצה, שטח, אוכלוסייה, נמל, טילים, כטב"מים ומעמד שלטוני. כוחם אינו נמדד רק במספר הטילים שהם משגרים, אלא ביכולתם להפוך את הים האדום לזירה פוליטית וגלובלית.
לכן האיום על נתיבי השיט אינו רק איום על ישראל. הוא איום על הסדר הכלכלי שסביב הים האדום. החות'ים אינם צריכים לסגור את הים האדום כמו צי סדיר. די להם להפוך אותו לנתיב בסיכון. כאשר חברות ספנות משנות מסלולים, כאשר ביטוח ימי מתייקר, כאשר מדינות מתחילות לחשוש לבאב אל־מנדב ולנתיבי האנרגיה, החות'ים משיגים חלק ממטרתם.
כך הפך כוח מקומי-תימני לשחקן שמכתיב מחיר בזירה עולמית. מבחינת איראן, זהו גלגל עזר מושלם. טהרן יכולה לירות על ישראל, להפעיל את חיזבאללה בלבנון, לאיים על הורמוז, ובמקביל לאפשר לחות'ים להבעיר את הים האדום.
אז למה דווקא עכשיו? מפני שזה הרגע שבו כל הצדדים מנסים לעצב את מחיר ההסכם. טראמפ רוצה להחזיר את הצדדים לשולחן. איראן רוצה לשפר עמדות או לדחות הסכם שאינו נוח לה. ישראל רוצה למנוע מצב שבו ירי עליה יהפוך לכלי מיקוח. והמפרץ רוצה שהאש לא תגיע אליו. החות'ים נכנסים בדיוק לתפר הזה. הם אומרים: אם דנים באיראן, בלבנון ובישראל, אי אפשר להתעלם מן הים האדום.
החות'ים מרוויחים גם פנימית. בכל פעם שהם יורים לעבר ישראל או מאיימים על השיט, הם מסיטים את תשומת הלב ממצבה הקשה של תימן, מן הדיכוי הפנימי ומן המחיר שהאוכלוסייה משלמת. הם מציגים עצמם לא ככוח מקומי שאחראי לסבל אזרחיו, אלא כחוד החנית של המאבק העולמי נגד ישראל וארצות הברית. זו דרך להפוך כישלון מדינתי להילה מהפכנית.
אבל ההימור שלהם מסוכן. ככל שהם מרחיבים את הפעולה, הם עלולים למשוך אליהם תגובות אמריקאיות, ישראליות או בינלאומיות. וככל שהם הופכים את הים האדום לזירת עימות, הם מעמיקים את בידודה של תימן ומסכנים את אזרחיה. אלא שמבחינתם, כמו מבחינת איראן, המחיר שמשלם הציבור הוא חלק משיטת הפעולה, לא בלם מוסרי.
השורה התחתונה היא שהחות'ים אינם רעש צדדי. הם חלק ממנגנון הסחיטה האזורי של איראן, אבל גם שחקן עצמאי שמבקש להגדיל את מעמדו. לכן כניסתם עכשיו למערכה אינה רק מחווה לאיראן. היא הכרזה: גם תימן החות'ית דורשת מקום בשולחן שבו מחלקים את המזרח התיכון מחדש.