המהלך הצבאי של כיבוש הבופור - איננו רק אירוע סמלי. שמו של המקום נושא עמו שכבות היסטוריות Beau Fort - "המצודה היפה" בצרפתית - המבצר הצלבני החולש על דרום לבנון, המוכר גם כשקיף ארנון או קלעת א-שקיף.
במשך דורות היה זה אתר בעל משמעות אסטרטגית בארץ הארזים: נקודת תצפית ושליטה על מרחב נבטיה, הליטני וצירי התנועה של הדרום. בישראל, הבופור נטען במשמעות נוספת מאז מלחמת לבנון הראשונה: לוחמים צעירים, מחיר כבד ושאלות שלא נעלמו גם אחרי הנסיגה מלבנון.
במערכה הנוכחית משמעותו של הבופור אסטרטגית, ואולי אף דרמטית. כאשר מוסיפים אליו את היישובים יחמור וזותר א-שרקיה ואת מרחב שקיף ארנון, מתגלה מהלך עמוק יותר: ישראל אינה מסתפקת עוד בפעולה מדרום לליטני או בסיכול נקודתי של חוליות שיגור - אלא מכוונת אל מרחב האחריות של "יחידת בדר", המסגרת המרחבית של חיזבאללה האחראית על העומק שמצפון לליטני ועד אזור צידון.
ייחודה של בדר אינו רק בשטח שעליו היא חולשת, אלא בתפקידה כמרחב מחבר בין קו המגע בדרום לבין העורף המבצעי של חיזבאללה בלבנון. במרחב הזה משתלבים צירי תנועה, נקודות תצפית, מחסנים, עמדות שיגור, מערכי נ"ט, רחפנים ותשתיות אש נוספות.
הסדרה עתידית לא תאפשר את המציאות הביטחונית טרם 7 באוקטובר
על כן הבופור, יחמור וזותר א-שרקיה אינם רק נקודות ציון גיאוגרפיות, אלא חלק ממערכת שמאפשרת לחיזבאללה לראות, לנוע, להסתתר, לשגר ולשמר רציפות מבצעית.
מטרת הפעולה הישראלית היא לפגוע במערכת זו ולצמצם את מרחב ההפעלה שממנו חיזבאללה מבקש לשקם את כוחו, להתיש את צה"ל ולהחזיק את יישובי הצפון תחת איום.
ישראל מנצלת את פרק הזמן שלפני הסכם מסגרת אפשרי כדי לקבוע עובדות ביטחוניות חדשות בדרום לבנון. המהלך נועד לדחוק את חיזבאללה מן המרחבים שמהם איים במשך שנים על יישובי הצפון, לפגוע בתשתיותיו מעל ומתחת לקרקע, ולהבהיר ללבנון כי הסדרה עתידית לא תוכל להחזיר את המציאות הביטחונית של ערב 7 באוקטובר 2023: חיזבאללה סמוך לגבול, פרוס בכפרים, מחזיק תשתיות אש ותצפית, ומנהל איום קבוע על הגליל.
החזרה לבופור אחרי 26 שנים מעניקה למהלך הזה את משמעותו הדרמטית. ישראל מבקשת לעצב קו ביטחון מעשי שימנע מחיזבאללה לשחזר את נוסחת הגבול הישנה: קרבה פיזית ליישובי הצפון, אחיזה בשטחים שולטים, היטמעות בכפרים והפעלת אש מתוך מרחב אזרחי-צבאי מעורב.
במשך שנים נשענה הנוסחה הזאת על הפער שבין הריבונות הרשמית של לבנון לבין השליטה בפועל של חיזבאללה בשטח. כעת ישראל מנסה לשבור את הרציפות הזאת - מן הקו הקדמי ועד העומק שמצפון לליטני.
כאן מזדקרת השאלה המרכזית: כיצד תפיסת הבופור ומרחב יחמור-זותר קשורה לאיום רחפני הנפץ? הרי זהו אחד האיומים שהקשו על צה"ל במיוחד במערכה הנוכחית: כלי קטן, זול יחסית, גמיש וקשה לאיתור בזמן אמת, המאפשר לחיזבאללה לשחוק כוחות בלי להפעיל בהכרח מערכי אש גדולים וחשופים.
אם כן, הבופור לא יפתור את בעיית הרחפנים. הוא לא יסגור את השמיים, לא יבטל את הטכנולוגיה, ולא ימנע מחיזבאללה להפעיל רחפנים מאזורים אחרים. חשיבותו מצויה במימד אחר: הוא מצמצם את מרחב הנוחות שממנו חיזבאללה מפעיל את האיום.
שליטה בנקודות מפתח יכולה להרחיק חוליות, לפגוע במחסנים, לצמצם נקודות תצפית, לשבש צירי גישה ולהפוך את הפעלת הרחפנים למסוכנת ומורכבת יותר. ישראל אינה מוחקת את האיום, אך מנסה לשנות את התנאים שבהם הוא מופעל.
ההישג צבאי של ישראל - יתורגם ויוביל להסדר מדיני?
מכאן גם ההקשר המדיני. ברקע נמצאות שיחות, טיוטות, לחצים אמריקאיים ואפשרות להסכם מסגרת שיבקש לעצור את הלחימה בלבנון. דווקא משום כך ישראל ממהרת. היא מבינה שהשעון המדיני עלול להיעצר עליה בכל רגע. לכן היא מנסה לקבוע עובדות לפני שהניירות יונחו על השולחן - לא בהכרח כדי להישאר בכל נקודה שאליה הגיעה, אלא כדי לוודא שכל נסיגה עתידית, אם תהיה, תיעשה מתוך עמדה חזקה יותר ומתוך דרישה ברורה: חיזבאללה לא חוזר אל קו המגע, לא חוזר אל הליטני כאל קו סמלי בלבד, ולא משמר את תשתיותיו כאילו דבר לא קרה.
ניסיון העבר בלבנון מחייב זהירות, אך ההקשר הנוכחי שונה. ישראל איננה פועלת בתוך ואקום אסטרטגי של שנות השמונים או התשעים. היא פועלת לאחר תקופה שבה הצפון הישראלי הפך למטרה קבועה של חיזבאללה, יישובים שלמים התרוקנו מתושביהם, והגבול הפך למרחב שאי אפשר לנהל סביבו שגרת חיים תקינה.
לכן השאלה איננה רק האם ישראל עלולה להישאב שוב ללבנון, אלא האם היא מסוגלת לתרגם הישג צבאי להסדרה שתמנע מחיזבאללה לשוב אל נקודת האפס של ערב 7 באוקטובר.
הלחץ הצבאי יהווה מנוף לחץ על לבנון - שתידרש לבחור: מדינה או חסות חיזבאללה
כאן נכנס גם ההקשר הלבנוני החדש. הבופור עשוי להיות קלף מיקוח עתידי, אך הוא פועל בתוך מציאות שבה גוברת בלבנון המיית לב ציבורית ופוליטית המבקשת להצר את צעדיו של חיזבאללה כדי לקבל יותר לבנון ופחות מדינה בתוך מדינה.
הקולות העולים מן הפרלמנט, מן התקשורת ומן הרשתות החברתיות אינם הופכים עדיין למדיניות לבנונית מגובשת, אבל הם מצביעים על שינוי באקלים: חיזבאללה איננו נתפס עוד רק כמגן הדרום, אלא גם כמי שמביא על לבנון הרס, בידוד ואובדן ריבונות.
מבחינת ישראל, המשימה היא לחבר בין הלחץ הצבאי לבין הרגע הלבנוני הזה - כך שהבופור, יחמור וזותר לא יהיו רק הישגים בשטח, אלא מנוף להסדרה שבה גם לבנון תידרש לבחור: מדינה או חסות חיזבאללה. לכן התשובה לשאלה "לאן הולכים מכאן" תלויה ביכולת לחבר בין הבופור לוושינגטון, בין יחמור להסכם המסגרת, ובין זותר לחזרת תושבי הצפון.
ישראל צריכה להבהיר כי אינה מחפשת להישאר בלבנון, אך גם אינה מוכנה לחזור ל-6 באוקטובר. לא רצועת ביטחון ישנה, ולא אשליית שקט ישנה. המטרה צריכה להיות מרחב לבנוני שבו חיזבאללה מאבד את יכולתו להצמיד איום ישיר לגבול ישראל.
הבופור, במובן הזה, הוא פחות יעד ויותר סימן. הוא מסמן ללבנון, לחיזבאללה ולאמריקנים שההסדרה הבאה לא תוכל להסתפק במילים. היא תצטרך להישען על מציאות ביטחונית חדשה: חיזבאללה רחוק יותר מן הגבול, מוגבל יותר בתנועתו, ונתון לפיקוח אפקטיבי יותר.
אם ההסדרה תבשיל, הבופור יהיה אחד מקלפי המיקוח שעיצבו את תנאיה. אם היא תתעכב, הוא יהיה חלק מן המאמץ הישראלי לקבוע בשטח את מה שלא נקבע עדיין על הנייר.