החלום הציוני בסכנה ברורה ומיידית - ואנחנו כאן כדי לשמור עליו

הוויכוח בין ימין ושמאל אינו רלוונטי. הוויכוח הנוכחי הוא על אופיה של המדינה כיהודית, דמוקרטית וליברלית - כשלמרבה המזל יותר ויותר ישראלים מגדירים את עצמם כליברלים. שנה ורבע לאחר "נאום הנאמנות" מעורר הפלצות, המשימה של נתניהו הושלמה: כמעט כל מוקדי הכוח מצויים בשליטתו. במה חטא נעם סולברג שמכונת הרעל הפכה אותו לבוגד בפוטנציה? התשובה פשוטה: הוא יו"ר ועדת הבחירות המרכזית. .ולכל המתמודדים שעלולים להישאר בחוץ ולהביא להפסד של גוש השינוי: לפעמים צריך לדעת מתי לוותר

הוויכוח הישן מת, והקרב החדש הוא על הדמוקרטיה הליברלית. בעוד נתניהו משלים את ההשתלטות על מוקדי הכוח ומסמן את יו"ר ועדת הבחירות סולברג כמטרה, בגוש השינוי חייבים להתעורר, להניח את האגו בצד ולדעת מתי לפרוש כדי למנוע תבוסה.

כן, גם כשהמרחק בינינו לבין התהום מצטמצם במהירות, אסור להיקלע למרה שחורה. זוהי קריאה לכל המדוכאים עלי אדמות, לאלה שמעבירים את זמנם ביבבות, קיטורים, ספיקת כפיים ותבוסתנות, להתעשת. אין מקום לכל הנהי והבכי האלה. יש סיבה לדאגה, אבל יש גם סיבה לאופטימיות. חדלי האישים מתבקשים לחדול. הדמוקרטיה הישראלית תחת מצור, ואנחנו נפרוץ אותו.
החלום הציוני בסכנה ברורה ומיידית, ואנחנו כאן כדי להציל אותו. זה עוד לא נגמר וזה אפילו לא מתחיל. במקום לבכות, צריך להפנים דבר פשוט: האנשים שצריכים להציל את המדינה והמצב - הם אנחנו.
במקום לייבב צריך להתארגן לקראת הבחירות, להבין את הסכנות ולעשות הכל (במסגרת החוק) כדי לנטרל אותן.

בנוסף, לעשות הכל כדי שהוא לא יצליח לדרדר אותנו למלחמת אחים. אסור שזה יקרה. נכון, סימני הדיקטטורה כבר כאן, אבל עוד לא מאוחר מדי. צריך פשוט להפסיק לקטר ולהתלונן, ולהתחיל להילחם ולהתגונן. בכל הכלים החוקיים, כמובן.

הדמוקרטיה שלנו לא פראיירית כמו שהיא נראית. יש לה נכסים חשובים. אחד מהם הוא כוח משמעותי, נדיר, בלתי נדלה וחסר תחליף: אנחנו. הציבור שנשבע בשמה, שנלחם למענה, שמגן עליה. המיליונים שיצאו לרחובות לאורך שנה שלמה במחאת קפלן, באירוע שלא היה כמותו מאז קום המדינה. המיליונים שלקחו דגל ויצאו מהבית בכל יום, בכל מקום, בכל מזג אוויר. לא השתוללו, לא נקטו באלימות, תיאמו את מהלכיהם עם המשטרה, נופפו בדגל הכחול-לבן והצליחו לבלום את המזימה שיריב לוין הודה, בקולו, שאם תצלח "שלוש הרשויות יהפכו לרשות אחת וישראל כבר לא תהיה דמוקרטיה".

ההמונים האלה הם אנחנו. אתם, קוראי הטור הזה. הצד השני ניסה בשנים האחרונות להפוך את "קפלן" לשם גנאי. זה לא יצליח. "קפלן" זה תואר כבוד. לא הפגינו שם מאות, כמו החרדים שחוללו את הפוגרומים השבוע, הפגינו שם מאות אלפים. לא היו שם משתמטים ומתעלקים למיניהם על הקופה הציבורית, היו שם משרתים, לוחמים, תורמים, יצרנים, משלמי מיסים ונושאים בנטל.

תרימו ראש. זה לא נגמר. אנחנו כאן ואין לנו שום כוונה להיכנע ולתת למלאך חבלה אחד לפרק חלום של דורות רבים. מי שרוצה לעזוב, שיעזוב. מי שרוצה לשבת במסעדה בכרתים, או בניו־יורק, או בלונדון, או בברלין או בבנגקוק או בכל מקום על פני כדור הארץ ולדבר בטון נמוך כדי שלא יזהו שהוא ישראלי, תפדל. מי שרוצה להוריד את המגן דוד מהשרשרת ולהחביא אותו בכספת, כנ"ל. שיהיה לכם בהצלחה. אתם מוזמנים "לנקום" בבנימין נתניהו דרך הפקרת המפעל הלא ייאמן שהקימו כאן אבותינו אחרי 2,000 שנה. מי שחושב שמדינת ישראל היא נס שאסור לוותר עליו, קדימה להתפקד. יש לנו מדינה להציל.

מה לעשות? להיות אופטימיים. להאמין שאפשר לנצח. אם ההונגרים והפולנים עשו את זה, גם אנחנו יכולים. לסמן בסביבה הקרובה את כל הקרובים אליכם שמתכוונים להצביע לגוש האסון, החורבן והדיקטטורה ולהשקיע את כולכם, את כל מה שיש בכם, כדי לדאוג שלפחות שניים, אפילו שלושה מהם לא יעשו את זה. בדרכי שכנוע, כמובן.
להסביר להם, וגם להוכיח, שהוויכוח הנוכחי אינו בין ימין לשמאל. אין ויכוח משמעותי כזה בזירה הנוכחית שלנו. אין הסכם עם הפלסטינים, אין מו"מ עם הפלסטינים, אין תוכניות שלום על השולחן (למעט תוכנית טראמפ), לא מפנים יישובים, לא מחזירים שטחים. אין דבר כזה. כולם מסכימים שצריך לפרוק את חיזבאללה וחמאס מנשקם, כולם מסכימים שאיראן היא סכנה קיומית. נקודות המחלוקת מצומצמות, לא מהותיות. הרוב הגדול נמצא על אותה בלטה.

מה יש? ויכוח בין אלה שחושבים שישראל צריכה להיות מדינה יהודית דמוקרטית ליברלית, לבין אלה שמכנים את עצמם "הגוש האמוני", שעושים הכל כדי לקעקע את הדמוקרטיה, להסיג לאחור את שוויון הזכויות לנשים, מצהירים ש"צבא זה אירוע גברי", תומכים בהפרדה בין נשים לגברים לא רק בבית הכנסת אלא גם במרחב הציבורי.

התחזקותו של הזרם הזה פירושו שגם חופי הרחצה יהיו בהפרדה, גם התחבורה הציבורית, לאחר מכן גם מקומות העבודה. זכויות המיעוטים והשונים בקרבנו יישללו בהדרגה. רשויות המדינה, החוק והביטחון יישבעו אמונים למלך, לא לממלכה. ההפרדה בין הרשויות תבוטל. שופטי ישראל ייבחרו על ידי המעגל הפנימי של בנימין נתניהו, כלומר שרה ויאיר. טיפוסים כמו יעקב ברדוגו יקבעו את הטון, יוציאו ויביאו בלשכות הכוח. במילים אחרות, קומבינה ישראלית בין טורקיה של ארדואן, רוסיה של פוטין, הונגריה של אורבן ורומניה של צ'אושסקו.

רוצים סיבה לאופטימיות? בבקשה: מטה ההייטק שהוקם בתחילת ימי המחאה בינואר 2023, החל בחודש מרץ 2023 לערוך סקרים קבועים. הטריגר היו אנשי ימין רבים, ביניהם גם חובשי כיפות, שיצאו לרחובות להפגין. הסוקרים ניסו להבין מה הוציא את אנשי הימין לרחובות. הסקרים בוצעו בכל חודש, על ידי מכון "מדגם". על הדאטה שהצטברה מאז יושבים הייטקיסטים, לא בהכרח סוקרים פוליטיים. הם מתעניינים פחות במנדטים, יותר באחוזים ובהשקפות עולם. הם צברו נתונים מעודדים מאוד. מהדאטה שלהם ברור גם שרואים על המספרים שהמפה הפוליטית כבר לא מתחלקת בין שמאל לימין. יש שמאל, יש מרכז, יש ימין, אבל הוויכוח הראשי כבר לא שם. המחלוקת היום היא עד כמה חשוב לאנשים אופיה של המדינה כדמוקרטיה ליברלית.

בסקרים, נמדדה הנטייה הליברלית של הציבור הישראלי. לפני הניתוח, צריך להדגיש: ליברלים זה לא שמאלנים. על פי המחקר, כ-40% ממצביעי הימין מגדירים עצמם כבעלי נטייה ליברלית והם נמצאים בימין, במרכז־ימין, אפילו בימין האידיאולוגי. המגזר המסורתי בישראל שכולל 29% מהמגזר היהודי יושב בדיוק על התפר הזה שבין ימין, אמונה וליברליזם.
יש ליברלים רבים בציונות הדתית. נפתלי בנט הוא דוגמה, אבל כמותו יש רבבות. אולי שכחתם, אבל הליכוד היא מפלגה ליברלית. בחיי. הלמ"ד באותיות מחל מייצגת את המפלגה הליברלית. נכון, הפלטפורמה הזו נכבשה ונבזזה על ידי ערב רב של מושחתים, אמוניים ופסבדו-כהניסטים, אבל האידיאולוגיה קיימת, האנשים לא נמחקו, הם מגדירים את עצמם ליברלים גם היום. אולי אפילו יותר מאי פעם.

הפרויקט הזה מדד לא רק את אוכלוסיית ישראל כמקשה אחת, אלא גם על תתי-הקבוצות שבה: הסוקרים חילקו את אוכלוסיית ישראל לקבוצות: יהודים חילונים (כ־35% מהמצביעים), יהודים מסורתיים(29%) , יהודים דתיים (11%), יהודים חרדים (10%) וערבים (15%).
אז מה רואים שם? יש עלייה דרמטית, בכל הקבוצות, בקרב אלה שמגדירים את עצמם ליברלים על פני אלה שמגדירים את עצמם אמוניים שמרנים. העלייה הזו נגרמה מההפיכה המשטרית. היד שנשלחה לגרונה של הדמוקרטיה העירה את הגן הליברלי והוציאה מרבצם המוני ישראלים ליברלים שלא מוכנים בשום אופן לוותר על יהדותה של המדינה, אבל באותה נשימה לא מוכנים שמישהו ייגע להם בדמוקרטיה ויהפוך את ישראל למדינה הנשלטת בידי שליט יחיד.

בקרב חילונים נרשמה עלייה מתונה: רוב ברור של 71% הגדירו את עצמם כליברלים במרץ 2023, לעומת 73% שמגדירים עצמם ליברלים כעת. זה מובן. שימו לב לקבוצת היהודים המסורתיים: מ־31% שהגדירו עצמם ליברלים ב-2023, 40% עושים את זה עכשיו, ועוד 30% שמגדירים עצמם כגם וגם, גם ליברלים וגם אמוניים. עלייה דרמטית של כשליש. נעבור לקבוצת הדתיים: במרץ 2023 הגדירו עצמם ליברלים פחות מאחוז אחד מהקבוצה הזו. במאי 2026: 15% ולצידם עוד 13% שמגדירים את עצמם כגם וגם, גם ליברלים וגם אמוניים. כאמור, לא רק שאין סתירה בין יהדות לליברליות, יש רבים שמוצאים את התפיסות הליברליות בתוך היהדות. שזו דרמת ענק של ממש.

מה עם החרדים? אצלם לא היו ליברלים כלל במרץ 2023. היום, יש. מעט, עדיין לא במספרים משמעותיים, אבל יש. גם בין החרדים יש כאלה שמבינים את המשמעות של מה שקורה כאן. בסך הכל, היהודים בישראל (כל הקבוצות), המגדירים עצמם ליברלים מנו 40% בשנת 2023, ועכשיו מדובר ב־46%. עלייה של כ-13%. לצידם עוד 22% שמגדירים את עצמם כגם וגם. זו קבוצה מעניינת במיוחד כי היא הקבוצה שהפלייליסט שלה כולל גם את "אני ואתה נשנה את העולם", וגם אם "ה' יתברך תמיד אוהב אותי".

ושימו לב לערבים: מ־41% שהגדירו עצמם ליברלים במרץ 2023, ל־62% עכשיו. השורה התחתונה ברורה: שני מיליון אנשים יצאו לרחובות בינואר 2023, כי כעסו ופחדו. הם לא היו מוכנים לחיות במדינה שאינה דמוקרטיה ליברלית. היציאה שלהם לרחובות העירה את הגן הליברלי גם אצל אנשים שיישבו בבית ובהתחלה לא הבינו על מה המהומה. ואז גם הם נזכרו שליברליות פירושה שוויון בין נשים לגברים - 86% מהציבור הישראלי בעד יחס שוויוני לנשים! פירושה גם שוויון ללהט"בים, הרי גם במשפחות דתיות ומסורתיות יש להט"בים, וכמובן השוויון בנטל שהוא גיים צ'יינג'ר בפני עצמו.

שלוש שנים אחר־כך, האירוע הזה היכה גלים ושורשים. מספר אלה שמגדירים את עצמם גם כליברלים (הם יכולים להיות חילונים, מסורתיים, אפילו דתיים וכמובן גם ערבים) עלה עלייה בולטת. לצידם עוד 22% שמגדירים את עצמם כגם וגם. מרבית הציבור מבין שאין סתירה בין יהודי לליברלי. אפשר להיות גם וגם. זה בא לידי ביטוי באופן דרמטי בקבוצת המסורתיים ובקבוצת הדתיים. ועל זה, רק על זה, צריכים להתווכח בבחירות. למה? כי הוויכוח בין ימין לשמאל התיישן ואינו רלוונטי. הוויכוח הנוכחי הוא על אופיה של ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית. זה קו השבר, זו המחלוקת, זה הוויכוח האמיתי.

הוכחה לכל זה, היא מה שקורה בהקשר של גיוס נשים לצה"ל. העלייה הדרמטית בהיקף, במספרים, במוטיבציה, מאותתת איתות ברור. בשנת 2012 היו בצה"ל 550 נשים בתפקידי לחימה. בשנים 2024-2025 המספר הוא 5,000 נשים. אחוז נכבד מלוחמי צה"ל הם, היום, לוחמות. ושימו לב לזה: 30% מהבנות הדתיות (ציונות דתית) מתגייסות היום לצה"ל. חלקן באות להתגייס אחרי שירות לאומי. זה מה שנקרא "מצביעות ברגליים".
לא, צבא הוא לא אירוע גברי. נשים יכולות לתרום בצבא, כמו בכל מקום. הלוחמת עליה התבשרנו אתמול כי עברה בפעם הראשונה את ההכשרה המלאה בסיירת מטכ"ל, היא אליס מילר של ימינו. היא ההוכחה שאסור לרוחנו ליפול. אנחנו הרוב. אם נתעקש, נילחם ולא נוותר, ננצח.

ב-14 בפברואר, שנה שעברה, פורסם בטור הזה סיפורה של "שיחת הנאמנות". בנימין נתניהו חזר זמן קצר קודם מביקורו הראשון אצל הנשיא דונלד טראמפ, לאחר חזרתו של הג'ינג'י לבית הלבן. מיד עם שובו, כינס נתניהו את הקבינט. ישבו שם כל ראשי זרועות הביטחון. רמטכ"ל, ראש שב"כ, ראש מוסד, ראש אמ"ן, בכירי המערכת כולם. כבר אז, כתבתי שהנאום שנשא נתניהו בפניהם, וגרם ללסתותיהם להישמט בבעתה, יהיה "אבן דרך משמעותית, אולי אפילו קו פרשת מים".

לא ידעתי כמה מהר וכמה מטורלל תתגשם הנבואה הזו. הישיבה הייתה אמורה לעסוק במלחמה ובהמשך המאמץ להשבת עשרות החטופים שעדיין נמקו במנהרות חמאס. אבל נתניהו הפתיע את כולם ונשא נאום מעורר פלצות שכל מילה שלישית בו הייתה "נאמנות", בהטיה כזו או אחרת. ולא סתם נאמנות. לא נאמנות למדינה, לדמוקרטיה, לדגל. נאמנות אישית. לו. לביבי נתניהו.

זמן קצר קודם נחשפה פרשת קטארגייט במסגרתה נחשדו שלושה ממקורביו כמי שעבדו, במקביל ובזמן מלחמה, גם עבור קטאר, המדינה שמימנה את מכונת הרצח שהלמה בנו. הנאמנות שלהם לא הטרידה את נתניהו. אותם הוא ממשיך לחבק ולהוקיר. הנאמנות של כל האחרים, היא הטורדת את מנוחתו. הוא הכריז, בעצם, על מסע טיהורים כולל. הוא הודיע לנוכחים ש"מי שלא יהיה נאמן לי אישית, לא יהיה כאן". הוא הודיע לנוכחים שהוא הולך לעשות מה שטראמפ עושה באמריקה. הוא ינקה את האורוות, הוא יחליף את כולם, הוא יושיב בכל התפקידים החשובים אנשים נאמנים. הקריטריון היחיד, מעתה והלאה, הבהיר נתניהו, הוא הנאמנות האישית. לא הכישורים, לא ההמלצות, לא הרזומה, לא התוצאות. נאמנות, נקודה.

הנוכחים, בעיקר בכירי מערכת הביטחון, היו בהלם. החוויה הזו הכתה אותם בתדהמה. הם נזכרו בפרסום ההוא על שיחת הטלפון ההיא של נתניהו לנ', אותו התכוון למנות לראש המוסד, עם השאלה ששאל (על פי פרסום ב"עובדה"): "אם אמנה אותך לראש המוסד, האם תהיה נאמן לי אישית?".
כזכור, התשובה לא הייתה מספיק ברורה, ונתניהו עשה סיבוב פרסה של הרגע האחרון ומינה את יוסי כהן. היום, שנה ורבע לאחר "נאום הנאמנות", אפשר בהחלט להודיע שהמשימה של נתניהו הושלמה. ראש השב"כ חייב לו את מינויו ונאמן לו אישית. דוד זיני לא חלם שיגיע לתפקיד הזה. הוא הגיע לשם בלי הניסיון הרלוונטי ולאחר שנתניהו עצמו פסל אותו לתפקיד מזכירו הצבאי בגין "משיחיות יתר". רומן גופמן, כנ"ל. נציב שירות המדינה הוא מקורב נוסף בשם דורון כהן. מבקר המדינה הוא פרקליטו האישי. מ"מ מנכ"לית משרד ראש הממשלה עשתה קריירה ביציקת מים ואישור הוצאות של הגברת נתניהו. כך במשרות בכירות רבות נוספות.

על המשטרה השתלט איתמר בן גביר בשמו, והפך אותה לכלי פוליטי. בצה"ל יש עוד קיני התנגדות, אייל זמיר הוא אחד מהם, אבל ישראל כ"ץ דואג שהמצב יישאר בשליטה. החוק לפיצול תפקיד היועמ"שית עובר, והיא תודח בקדנציה הבאה. גם הרמטכ"ל, אם ימשיך לגלות סימני עצמאות. הדיקטטורה כבר כאן.
ליבם של חלק מקוראי הטור הזה גס באזהרות שנכתבו כאן לאורך הדורות. נדמה לי שאין על המפה התקשורתית היום מישהו שזיהה את סכנת נתניהו לפניי, אי שם בניינטיז, כשנכנס לראשונה ללשכת ראש הממשלה. בהתחלה לא נלקחתי ברצינות, בעיקר לא במה שקשור לענייני "הגברת". אחר־כך זה הפך לנחלת הכלל. אבל מרוב עצים, אי אפשר היה לראות את היער. מרוב קריאות "זאב זאב", התרגלנו לרוץ עם זאבים. לא כתרים אני בא לקשור לעצמי היום, אלא זרי קוצים. במבחן שלי את עצמי, נכשלתי.
גם אני, לא חלמתי, שיערתי או הערכתי למה מסוגל האיש הזה. הזהרתי מאסון, מקטסטרופה, מפיאסקו, אבל לא דמיינתי את עוצמתם. גם האזהרות שלי מאי טיפול בחמאס, שהושמעו לאורך 15 שנה בערך, לא הצליחו להעלות על הדעת את מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר. ואם הייתם שואלים אותי, לפני זמן לא רב, אם האיש יעז למנות את עורך דינו הפרטי לתפקיד מבקר המדינה, הייתי מגחך.

לא, הטרללת שמתחוללת כאן עכשיו, מעמידה את תרחישי האימים שתיארתי בטור הזה באור מגוחך. היכולת שלו לפרק את הכל, להעלות באש את המועדון כולו על יושביו, לרסק את האמון בכל המערכות שהוא עצמו הגן עליהן בגופו לאורך שנות דור, הפתיעה אפילו אותי. בזמנו, כשהנשיא ריבלין אמר לי "אל תתבלבל, הוא לא הולך לשום מקום, הוא יהרוס כאן הכל, לא ישאיר אבן על אבן", חשבתי שהוא מגזים. טעיתי.

4. בדרכי נעם

ביום רביעי בשעה שש בערב, בתוכניתו של אחד העלובים בשופרות הביביסטים, שמעון ריקלין, עלתה כתובית בסגנון "בג"ץ בשירות האויב". הם מיחזרו שוב את השקר על מעורבות בג"ץ בהוראות הפתיחה באש בפרימטר הביטחוני בעזה (לא היה, לא נברא, הפוך: בג"ץ לא התערב ודחה את העתירות). בשעה 8 בערב הסתערו החוליגנים לתוך ביתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נעם סולברג.
אף אחד בערוץ לא שקל להתנצל. להיפך. בשידור מאוחר יותר התנפל אחד המופרעים בפרשני הביוב המתפרנסים שם על סולברג, על רעייתו, עם אישומים מופרכים, שלא לומר מטורללים, לפיהם "סולברג עומד מנגד ומשתף פעולה כששופכים כאן את דמם של אנשים". ניסיתי להבין מה המטורף הזה רצה, ולא הצלחתי. מה השלב הבא, לקרוא לסולברג יודנראט?

השופט נעם סולברג הוא פאר הציונות הדתית. ימני, שמרן, מתנחל, אמיץ. אני לא מכיר אותו אישית ולא חולק את מרבית השקפותיו. הוא פוסק על פי תפיסת עולמו, שהיא שמרנית בהרבה מתפיסתי, אבל הוא שופט ישר, נוקב, מעורר כבוד. "נדלקתי" עליו אחרי שפסק לטובת סרן ר' בתביעה נגד "עובדה", שם מצאתי את עצמי לבד מול כולם. אני שואל את עצמי היום מה חטא, מה פשע ומה עוון סולברג, שהם הופכים אותו עכשיו לסמרטוט האדום החדש שלהם. לבוגד בפוטנציה הבא. למי שקושר קשר נגד השליט המכהן.

התשובה פשוטה: סולברג הוא יו"ר ועדת הבחירות המרכזית. היה להם הרבה יותר נוח אם איזה שופט אקטיביסט, שמאלן, אשכנזי, או גם וגם, היה לוקח את התפקיד הזה. היו מפרקים אותו בקלות. סולברג הוא אגוז קשה, אבל אין ברירה. פקודה היא פקודה. חייבים לקעקע אותו. חייבים לערער את ביטחונו העצמי, להכניס אותו לחרדות, לעשות לו מה שנעשה לרבים לפניו. ברוב המקרים, זה מצליח. חטא נוסף של סולברג היא עמידתו האיתנה לצד הדוגלים בשוויון בנטל. הוראותיו החד־משמעיות למלא את פסיקות בג"ץ, להפעיל אכיפה על העריקים משירות, להטיל ולאכוף את הסנקציות. ככה, בבת אחת, האיש הפך לאויב העם. לא הוענקה לו אפילו תקופת הסתגלות, כנהוג לפני פיטורים.

לפעמים האנשים האלה נראים כאילו הוטל בהם כישוף. מעשה בפרסום של ברק רביד על "שיחת הצעקות" של טראמפ עם נתניהו. היא כללה ציטוטים מביכים מאוד, מתובלים בכמה גידופים. כל מי שמכיר את רביד ומוטת קשריו בבית הלבן בכלל ועם טראמפ בפרט, ידע שאין צורך לבדוק את אמיתות הפרסום. כלי התקשורת בארה"ב מיהרו לעשות פולו-אפ ולצטט את הדברים בשמו של רביד, עם קרדיט.

היחידים שמסוגלים לנהוג כאן נגד כיוון התנועה, הם עדת המהופנטים. העבדים הנרצעים של נתניהו. ראש וראשון, בדרגת עליבות שהותקנה במיוחד למידותיו, יעקב ברדוגו. הנ"ל לא הסתפק בלהגיד סתם ש"הפרסום אינו נכון". לא ולא. הוא פצח במונולוג שהדבר היחיד שבלט בו, חוץ מהעילגות, זו הנחרצות: הוא דיבר עם אנשים שנכחו בשיחה! הכל פייק. הכל שקר. תרשמו. אני, יעקב ברדוגו, קובע שלא היה ולא נברא. לא עלו בכלל נושאים אישיים. ברק רביד שקרן. וכו' וכו'.

ובכן, זמן קצר לאחר מכן עלה טראמפ עצמו לראיון איפשהו ונשאל על הציטוטים. הוא אישר אותם. בקולו. נתניהו, שהתראיין זמן קצר לאחר מכן לרשת אמריקאית, נשאל על הציטוטים. נתניהו, שמבין משהו בהכחשות ושקרים, לא הכחיש. למה שיכחיש? יש לו עבדים, שהם יכחישו. אחרי זה הביצה הסרוחה תימרח על פרצופם, אבל למרבה התדהמה הוא ימשיך להיות מדושן עונג. כי מה שמעניין את ברדוגו זה לא כבודו העצמי. אין לו מוצר כזה. גם לא תדמיתו. מה שמעניין אותו זה להמשיך לשרת ולרצות את אדוניו, להמשיך לכשכש בזנבו במרץ של גור בן יומיים אל מול הפנכה, שמא תיוותר ריקה.

כל זה קורה במקביל לפרעות ופוגרומים שעורכים החרדים בכל רחבי הארץ, ולמופע המטורלל אי פעם בכנסת, שם בחרו נבחרי העם את הקונסיליירי של ביבי נתניהו למבקר המדינה. מה שהתחולל באותו יום בין כתלי המשכן שאמור לסמל את הדמוקרטיה הישראלית, את זכות הביטוי וחופש ההצבעה, כמו נלקח מסרט גנגסטרים בסגנון "הסנדק", או "העוקץ".

בסיבוב הראשון נחל עו"ד מיכאל ראבילו מפלה, עם 57 קולות בלבד. השופט יוסף אלרון פספס את הבחירות בקול אחד, כשגרף 60 פתקים בלבד. ואז פרצה המהומה. ח"כים בליכוד קיבלו הוראה עלומה לצלם את עצמם מצביעים ראבילו. מי שלא יספק הוכחה שהצביע למען הקונסיליירי, ישלם מחיר בקופה המרכזית, כלומר בפריימריז. וכך בדיוק היה. גמדי הרוח נכנסו בזה אחר זה אל מאחורי הפרגוד עם ניידים שלופים, כדי לרצות את המכונה המשחרת לטרף. היוצרות התהפכו. אלרון 57, ראבילו 61.
הקטין לעשות אחד מהשפלים ביותר במערכת, האזרח מספר 2, יו"ר הכנסת, שהתעלם מחוות דעת מפורשת של יועמ"שית הכנסת - ואיפשר לח"כים להיכנס להצביע עם המכשירים הניידים שלהם.

ההצבעה לתפקיד מבקר המדינה היא הצבעה חשאית. כמו ההצבעה לתפקיד נשיא המדינה. כמו ההצבעות לנציגי הכנסת בוועדה לבחירת שופטים. למה? כדי לעמוד על קדושת חופש ההצבעה, על פי נטיות המצפון. שאף אחד לא יוכל להתערב בהצבעתו של חבר כנסת, להפעיל עליו השפעה, לנקום בו.
בכל זה הם בעטו ברגל גסה. הפכו הצבעה חשאית למופע גרוטסקי בקרקס נודד. זיהמו את ההליך כולו ואיפשרו למכונה הביביסטית להפיל את אימתה על העלובים הסרים למרותה כדי להפוך את התוצאה בין הסיבוב הראשון לשני. אחד הימים השחורים בדברי ימין כנסת ישראל.

הניצחון הזה יהפוך לניצחון פירוס. משהו בי רוצה שבג"ץ לא יתערב בפרשה הבאושה הזו, רק כדי שהליכוד ימשיך להסתובב עם אות הקלון הזה על המצח כמה שיותר זמן. אלא שאני נזכר פתאום במטרה המרכזית לשמה נתניהו "התאבד" על בחירתו של ראבילו: העובדה שמבקר המדינה הוא היחיד שיכול לקרוא תיגר על ועדת הבחירות המרכזית, גם תוך כדי הליך הבחירות. מכיוון שעל סולברג אי אפשר לסמוך, הרי מדובר באיש ישר, בשביל זה המציאו את עורכי הדין הפרטיים, בשבתם כמבקרי המדינה. לא?

למי שלא בקיא בפרטים: השופט יוסף אלרון נולד במעברה בחיפה. בן לעולים חדשים מעירק. משפחה מרובת ילדים, 9 אחים ואחיות, הסללה ברורה לעוני ודלות. ישראל השנייה, בואכה השלישית. אבל אלרון לא התבכיין. הוא הצטיין. בכל מקום אליו הגיע. בלימודים, בלימודי המשפטים, בקריירת השיפוט. שופט מחוזי יעיל וטוב, נשיא מחוזי, שופט עליון. הוא שמרן, הוא ימני, הוא מזרחי, הוא אמור להיות הנס והדגל של הליכוד, מפלגה שחרטה על דגלה את קידומם של כל אלה.

מתברר שזו חריטה מזויפת. פייק מוחלט. בדיוק כפי שהליכוד היא המפלגה שמזניחה את הפריפריה הזנחה פושעת כבר 40 שנה. בדיוק כמו שהליכוד היא המפלגה שהורידה, פעמיים, את תוכנית שיקום הצפון של אביגדור ליברמן מתקציב המדינה. פעם אחת כשליברמן היה שר הביטחון והעביר את התוכנית (אחרי שהתפטר, נתניהו ביטל) ופעם שנייה כשליברמן היה שר האוצר והעביר שוב את התוכנית, חזרה ממשלת הליכוד וביטלה אותה.
הליכוד הוא האסון הגדול ביותר של הפריפריה. מעולם לא עמד בראשו מישהו מהפריפריה. מעולם לא עמד בראשו מועמד מזרחי או ספרדי. עכשיו, כשהם היו יכולים לעשות היסטוריה ולבחור לתפקיד מבקר המדינה את אלרון (במקור אלפריח), הם העדיפו את הקונסיליירי האשכנזי העשיר האליטיסט מרחביה. פרקליטו של האשכנזי העשיר האליטיסט מרחביה שמכהן כראש הממשלה. הם עשו את זה בלי להתבייש, בלי להסתתר, בלי להצטנע. להיפך, הם צילמו את עצמם ונופפו ב"הוכחות". חבורה עלובה, מזת רעב ומכשכשת בזנבה הקולקטיבי מול השררה. דעו לכם, כל אלה שהשתתפו בביזיון: כן, אני מדבר גם אליך, אלי דלל, שקרס תחת הלחץ של נתניהו ולא הגיע להצבעה, למרות שהיה בין אלה שהריצו את אלרון. הבושה והכלימה הזו יעטפו אתכם עד יומכם האחרון.

לפעמים האנשים האלה נראים כאילו הוטל בהם כישוף. מעשה בפרסום של ברק רביד על "שיחת הצעקות" של טראמפ עם נתניהו. היא כללה ציטוטים מביכים מאוד, מתובלים בכמה גידופים. כל מי שמכיר את רביד ומוטת קשריו בבית הלבן בכלל ועם טראמפ בפרט, ידע שאין צורך לבדוק את אמיתות הפרסום. כלי התקשורת בארה"ב מיהרו לעשות פולו-אפ ולצטט את הדברים בשמו של רביד, עם קרדיט.

היחידים שמסוגלים לנהוג כאן נגד כיוון התנועה, הם עדת המהופנטים. העבדים הנרצעים של נתניהו. ראש וראשון, בדרגת עליבות שהותקנה במיוחד למידותיו, יעקב ברדוגו. הנ"ל לא הסתפק בלהגיד סתם ש"הפרסום אינו נכון". לא ולא. הוא פצח במונולוג שהדבר היחיד שבלט בו, חוץ מהעילגות, זו הנחרצות: הוא דיבר עם אנשים שנכחו בשיחה! הכל פייק. הכל שקר. תרשמו. אני, יעקב ברדוגו, קובע שלא היה ולא נברא. לא עלו בכלל נושאים אישיים. ברק רביד שקרן. וכו' וכו'.

ובכן, זמן קצר לאחר מכן עלה טראמפ עצמו לראיון איפשהו ונשאל על הציטוטים. הוא אישר אותם. בקולו. נתניהו, שהתראיין זמן קצר לאחר מכן לרשת אמריקאית, נשאל על הציטוטים. נתניהו, שמבין משהו בהכחשות ושקרים, לא הכחיש. למה שיכחיש? יש לו עבדים, שהם יכחישו. אחרי זה הביצה הסרוחה תימרח על פרצופם, אבל למרבה התדהמה הוא ימשיך להיות מדושן עונג. כי מה שמעניין את ברדוגו זה לא כבודו העצמי. אין לו מוצר כזה. גם לא תדמיתו. מה שמעניין אותו זה להמשיך לשרת ולרצות את אדוניו, להמשיך לכשכש בזנבו במרץ של גור בן יומיים אל מול הפנכה, שמא תיוותר ריקה.

ומה באופוזיציה? לא הרבה. האיחוד בין בנט-לפיד לגדי איזנקוט מתרחק, במקום להתקרב. גם האיחוד בין ליברמן לאיזנקוט. כל אחד מאלה ממשיך לעבוד בנפרד. האם זה טוב או רע? לא ברור. בעוד בנט מבין שהאיחוד עם יאיר לפיד היה נמהר מדי ומקטין את המאגר המשותף שלהם, במקום להגדיל אותו, אצל איזנקוט דווקא מתעודדים.

מיום הכרזת האיחוד, מזהים בסביבתו של איזנקוט התעוררות משמעותית בתמיכה בו, בעיקר בקהל היעד המרכזי: אלה שמתלבטים בין שני הגושים. שהצביעו עד היום בעד גוש נתניהו ושוקלים לעבור לגוש השינוי. כ-9.5% מהציבור הזה תמך באיזנקוט לפני שבנט התאחד עם לפיד, ואילו עכשיו המספר הזה קפץ ליותר מ-14%. הסוקרים של איזנקוט טוענים שמתחילה מגמה ברורה של זרימת מצביעים מגוש נתניהו לאיזנקוט. בעיקר בפריפריה.

עוד מוקדם לקבוע איזו מגמה תתקבע ומה באמת יקרה. אני סומך על ראשי המפלגות הללו שיעשו ברגע האמת רק דבר אחד: מה שטוב למדינה. לא מה שטוב להם. שיאפסנו את האגו, ישכחו מעצמם, ויתרכזו רק בסכנה הגדולה לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית. אני נוטה להאמין שאיזנקוט, ליברמן ובנט אכן ינהגו כך. לגבי לפיד, זה כבר הוכח. יאיר גולן לא רלוונטי, הוא לא צריך להתאחד עם אף אחד. במקומו, אני משבץ במקומות ריאליים לפחות שני מועמדים ערבים, כדי לשאוב קולות מהמגזר. הנתונים בסקר שפורסם בתחילת הטור הזה מצביעים על כך שזה אפשרי יותר מאי פעם.

מה שצריך להדאיג אותנו, הן ההתארגנויות במרחב שבין הגושים. בני גנץ, יועז הנדל, דדי שמחי, גלעד ארדן, חילי טרופר. ממה שאני מבין, מתחממת מאוד הגזרה שבין גנץ לדדי שמחי, בתוספת ירון זליכה. התארגנויות נוספות מתגבשות ברקע, כל הזמן. חילי טרופר נחוש, בשלב הזה, להקים מסגרת משל עצמו. וזה המקום להדגיש: אם אכן יקומו מסגרות מהסוג הזה ויגרמו להפסד של גוש השינוי בבחירות הקרובות, הדם (המטאפורי) יהיה מרוח על ידי המארגנים.

כן, בני גנץ, זה מכוון בעיקר אליך. לפעמים, צריך לדעת מתי לוותר. בעניין חילי טרופר, המצב מורכב יותר. טרופר הוא מהטובים, אפילו הכי טובים. בכל זמן אחר הייתי מאחל לו בהצלחה. אבל אנחנו בזמן הזה. כמעט כל השחקנים הנוכחיים מוכנים לתרום כליה כדי שטרופר יבוא אליהם. הוא כבר תרם כליה. חילי, אל תיקח את הסיכון המיותר. אל תהמר. אנחנו במאני טיים. לא של הבחירות, של הציונות.