סבב הבחירות הסוער שהתקיים אתמול (רביעי) סביב בחירת מבקר המדינה הוא, משום "מהומה על לא מאומה". כמעט אף אחד לא באמת קורא את הדו"חות עבי הכרס שמבקר המדינה מפרסם מעת לעת. התקשורת מספקת סיקור מפוהק למשך שעה-שעתיים, ואז כולם חוזרים לסדר היום הרגיל.
הסיפור של מוסד מבקר המדינה הוא למעשה הסיפור של חילופי ההגמוניות בישראל. עד 1977 היה משרד מבקר המדינה משרד אפרורי למדי. אך מאז המהפך חל שינוי עומק בתפקידו. הראשונה הייתה שופטת בית המשפט העליון בדימוס מרים בן-פורת, שהפכה את המשרד הזה לבעל שיניים. לשיא הגיע המוסד בתקופתו של השופט הצבעוני מיכה לינדנשטראוס, שהיה ידוע בחיבתו הגדולה לתקשורת, וזו גמלה לו בסיקור אוהד מאוד, במיוחד כאשר כתש את ממשלות הימין, שבמרבית התקופה היו בשלטון.
אבל, כידוע, להגמוניה הישנה לא באמת אכפת לא מבג"ץ, לא ממשרד מבקר המדינה ולא ממוסדות אחרים. אכפת לה מהם כל עוד הם משרתים את מטרותיה בשימור מוקדי הכוח של אותה קבוצה הרואה את עצמה כיורשת החוקית של מפא"י ההיסטורית. לכן, מהרגע שממשלות הימין הבינו שמוסד מבקר המדינה הפך למוקד כוח עבור הקבוצה הסוציולוגית המתחרה, הן החלו למנות לתפקיד את אנשי שלומן.
מרגע שאנשים כמו מתניהו אנגלמן, וכעת עו"ד מיכאל ראבילו, המזוהים עם הקבוצות הסוציולוגיות שממוקמות בימין הפוליטי, נבחרו לתפקיד, משרד מבקר המדינה חזר לפתע להיות משרד אפרורי. הדבר נובע גם מאופיים הפורמליסטי של אותם אנשים, אך כמובן גם מכך שהם כבר אינם ממלאים את התפקיד שייעדה למוסד הזה ההגמוניה הישנה.
הדבר בלט במיוחד סביב דו"חות מבקר המדינה על אירועי השבעה באוקטובר. לפתע בג"ץ פעל לצמצום סמכויותיו של מבקר המדינה, בניגוד לחוק ולכאורה גם בניגוד לפסיקתו שלו בעניין אסון הר מירון, שם לא ראה כל סתירה בין פעילותה של ועדת חקירה ממלכתית לבין פרסום דו"חות מבקר המדינה באותו נושא. ההגמוניה הישנה, שעדיין שולטת בבג"ץ, אימצה את ההיגיון שביטאה פעם השרה מירי רגב כשאמרה: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו". לפי אותה תפיסה, גם משרד מבקר המדינה חדל להיות חשוב ברגע שאינך שולט בו.
כעת אנו צפויים לעתירות לבג"ץ נגד הליך בחירתו של עו"ד ראבילו. שתי טענות עקרוניות צפויות לעמוד במרכזן. הראשונה היא שאין זה תקין למנות לתפקיד מבקר המדינה את עורך דינו הפרטי של מי שאמור להיות המבוקר המרכזי - ראש הממשלה. השנייה היא שהליך הבחירה זוהם בשל הצילומים מתוך הקלפי, שפגעו לכאורה בחשאיות ההצבעה.
הבה ננחש שהיועצת המשפטית לממשלה תאמר כי אינה יכולה להגן על המינוי הזה. זאת, למרות שעו"ד חנן מלצר מונה לבית המשפט העליון לאחר שמילא תפקידים פוליטיים במפלגת העבודה, ולמרות שבבחירת מבקר המדינה בשנת 2019 צילמו חברי כנסת מישראל ביתנו את עצמם מצביעים לאנגלמן, בעקבות מסיבת העיתונאים שבה ליברמן הכריז כי "מילה שלנו היא מילה".
השאלה המעניינת יותר היא איזה הרכב יקבע יצחק עמית לדון בעתירות הללו, והאם הוא עצמו יעמוד בראשו. המקרה הזה מציב את עמית בדילמה. מצד אחד, נטייתו הטבעית היא לקבל כמעט כל עתירה הנוגעת למינוי גורמים המזוהים עם ההגמוניה החדשה. די להביט בעמדות שהביעו הוא ודפנה ברק-ארז בענייני מינויו של זיני לראש השב"כ, גופמן לראש המוסד, ובסוגיית מינוי נציב שירות המדינה. מצד שני, עמית ידוע כיריבו הגדול של יוסף אלרון, וביניהם זרם, כידוע, דם רע עוד מהתקופה שבה כיהן עמית כשופט בבית המשפט המחוזי בחיפה תחת נשיאותו של אלרון.
מעניין לציין כי שמו של עו"ד ראבילו הוזכר לאחרונה כמועמד ששופטי בית המשפט העליון עשויים להסכים למינויו כשופט המזוהה עם הימין לבית המשפט העליון, וזאת בניגוד להתנגדותם העיקשת למינויים של ד"ר אביעד בקשי וד"ר רפי ביטון.
שהרי עו"ד מיכאל ראבילו הוא בנו של פרופ' מרדכי ראבילו מהאוניברסיטה העברית. הוא עצמו חלק מן האליטה המשפטית בישראל, גם אם הוא מזוהה עם הימין. ואין חולק על נועם הליכותיו ועל כישוריו המקצועיים כעורך דין. לכן, אם אכן יגיע עניינו לפתחו של בג"ץ, השאלה כרגיל בעליון בשנים האחרונות לא תהיה רק מה הדין, אלא גם כיצד יבחר יצחק עמית לאזן בין נטיותיו המוסדיות והאידיאולוגיות לבין המורכבות האישית והמקצועית של המקרה שלפניו.
הכותב הוא מומחה למשפט חוקתי, ומייסד "מסד הארץ" - מכון המחקר של עם ישראל