האמצעי והשיטה: כך הפך הכאוס לכלי המרכזי של השלטון

אם לא הבנתם עד היום, הגיע הזמן להפנים: מה שאנחנו רואים סביבנו איננו רצף של תקלות. זו לא ממשלה בלתי-תפקודית במקרה, לא אוסף של שרים עלובים שאינם יודעים לנהל - כלומר גם, אבל זה לא העיקר; לא עוד יום של טמטום, הסתה, אלימות, שקר, מינוי מושחת או התקפה על מוסד ממלכתי. זה כבר מזמן לא רק כישלון. זו שיטה.

כאוס הוא המוצר האחרון שנותר לממשלה הזו למכור. אחרי ה-7 באוקטובר, היא לא יכולה להניף את דגל הביטחון. כשהגרעון משתולל והציבור העובד והמשרת קורס, היא לא יכולה להציע כלכלה. אחרי שפירקה אותנו לשבטים, למחנות, לבוגדים ולנאמנים, היא לא יכולה להתהדר בתיקון חברתי. כשמערכת המשפט חנוקה ביותר מדי תיקים ומעט מדי שופטים, היא לא יכולה לטעון ל"רפורמה". אפילו יהדות אין לה להציע - רק משיחיות כוחנית, חלולה ואלימה. ובוודאי שלא דמוקרטיה, מפני שכל מה שמאזן, מפקח, מבקר ומרסן הוא לתפיסתה אויב שמונע ממנה להפוך את ישראל לדיקטטורה.

לכן הממשלה הזו מוכרת בלגן, פחד, חשד, רעש בלתי פוסק. תחושה של סוף ושל סף מלחמת אחים. מדינה שבה כל יום קורה משהו מטורף יותר מהיום שקדם לו, עד שכבר איננו יודעים ממה להזדעזע קודם. בחירת מבקר מדינה בשיטות מאפיונריות, דרישה מחברי כנסת לצלם את עצמם בקלפי, השתלטות על המשטרה, דרישת השב"כ והמוסד, מינויים לא מקצועיים בכל שדרות הניהול הציבורי בישראל. הכול מתערבב לכדי עיסה אחת מהבילה.

זה נראה כמו בלגן, אבל בתוך הרעש הזה יש תכלית ברורה: לנרמל את השיבוש. מפני שעוד מעט יהיו כאן בחירות. ובבחירות האלה תצטרך מדינת ישראל לסמוך על המערכות שלה. על ועדת הבחירות, על המשטרה, על השב"כ, על הפקידים, על השופטים, גם על מבקר המדינה. על האנשים שאמורים להבטיח שההליך הדמוקרטי האחרון שנותר לנו יתנהל ביושר, בשקט, במקצועיות ובאמון ציבורי.

כאן טמונה הסכנה. כי אם במשך חודשים ושנים מרגילים אותנו לכך שהכול חשוד, שהכול מזויף, שהכול פוליטי, שכל מוסד ממלכתי הוא כלי בידי צד כזה או אחר - אז ביום פקודה, כשמישהו ירצה לשבש את הבחירות, הוא כבר לא יצטרך להורות על כך מלמעלה באופן גלוי. הוא לא יצטרך להופיע בטלוויזיה ולהכריז על ביטול הדמוקרטיה. מספיק יהיה לזרוע עוד קצת בלגן. עוד הפגנה אלימה ליד ועדת הבחירות, פגיעה בשופטים על ידי "קומץ" חרדים "קיצוניים".

כשהכול יתפוצץ, יאמרו לנו: מה אתם רוצים? זה הרי בא מלמטה. הציבור כועס, האזרחים מודאגים, יש חשד לזיופים. כך בדיוק נראית הפיכה בעידן המודרני: לא טנקים ברחובות, אלא ערפל. לא חיילים שסוגרים את הכנסת, אלא אזרחים מוסתים שמאמינים שהדמוקרטיה נגנבה מהם עוד לפני שהצביעו.
לכן ההתקפה הפרועה על ביתו, מכוניתו ובני ביתו של השופט נועם סולברג איננה אירוע שולי. היא איננה רק עוד מופע של אלימות פוליטית מצד חבורה שאיבדה כל רסן. סולברג איננו רק שופט בבית המשפט העליון. הוא יו"ר ועדת הבחירות המרכזית. וזה כל הסיפור.

מי שמאיים עליו, מאיים על הבחירות. מי שפוגע בביתו, משגר מסר לכל מי שיצטרך לעמוד מול הלחץ ביום האמת. מסר מאפיונרי: תיזהרו. אתם אולי שופטים, פקידים, אנשי ועדה, אבל יש לכם בתים, יש לכם משפחות. יש לכם מכוניות. יש לכם שכנים. ואנחנו יודעים להגיע אליכם. או לכל הפחות, אנחנו יודעים לייצר כאוס והמשטרה, ביום פקודה, תיעלם כי השר הממונה עליה, בעצמו עבריין מורשע בתמיכה בטרור, הפך אותה למיליציה כושלת.

כל מה שקורה בישראל בחודשים האחרונים, ועוד יילך ויתעצם, זו שיטת פעולה של ארגון שמבקש להלך אימים על מוסדות המדינה. וכששרים, חברי כנסת, רבנים מטעם, שופרות תקשורתיים וראש ממשלה ששותק או מלבה - כל אחד בתורו - מסמנים את המטרה, אין פלא שיש מי שלוחץ בשטח על ההדק המטפורי. כך עובדת הסתה.

דיקטטורה אינה נבנית ביום אחד. היא לא מגיעה עם שלט גדול: "מהיום אין דמוקרטיה". היא נבנית בשלבים, כמו בישול צפרדע בסיר. הצגתי זאת בספרי שיצא לאחרונה לאור, "האמת על השקר": קודם ממנים אנשים נאמנים במקום אנשי מקצוע, אחר כך מחלישים את בתי המשפט ומתנקשים בתקשורת החופשית כדי שלא יהיה מי שידווח בהגינות. אחר כך מטנפים את המשטרה, השב"כ והמוסד במינויים פוליטיים. אחר כך מוחקים את האקדמיה. על הדרך מנסים להשתלט על ועדת הבחירות במישרין או בעקיפין, באמצעות מינוי מבקר מדינה מטעם.

זה השלב שבו אנחנו נמצאים. המדינה לא "הלכה" ביום אחד. היא נגנבת חתיכה אחר חתיכה, מוסד אחר מוסד, נורמה אחר נורמה. פעם היינו מזדעזעים ממינוי פסול. אחר כך התרגלנו. פעם היינו מזדעזעים מאיומים על שופט. אחר כך אמרו לנו בערוץ הבית שהוא "הביא את זה על עצמו". פעם היינו מזדעזעים מראש ממשלה שממנה את עורך דינו לתפקיד האדם שאחראי על ביקורת המדינה. היום אנחנו כבר כמעט אדישים.

האדישות הזו היא הניצחון שלהם. ממשלה שאין לה הישגים בשום תחום, שאין לה עוד עתיד, שאין לה עוד חזון מלבד הישרדותו של אדם אחד ושימור הברית עם הקיצוניים ביותר זקוקה לכאוס. היא חיה ממנו וניזונה ממנו. היא חייבת להתיש את הציבור, לייאש אותו. מפני שרק כך היא תוכל להמשיך במלאכתה להרוס את המדינה.

התרחיש הזה מעשי, קרוב, מסוכן וכל כולו מכוון לבחירות הקרובות, שבהן נתניהו יודע שאם הן יהיו הוגנות - הוא יפסיד ויילך לביתו או גרוע מכך, לכלא.

מי שעדיין מאמין שיש כאן מדינה להציל, חייב להבין: המאבק הוא לא על הממשלה הבאה או על תפיסת עולם, הוא על עצם האפשרות שעוד תהיה כאן דמוקרטיה, ובפועל שתהיה כאן מדינה - מפני שהכאוס, המינויים של אנשים חסרי כישורים מטעם ועוד, יובילו בהכרח לקריסה.

הייתי פונה לנתניהו, ומזהיר שהוא מוביל אותנו לקצה, למלחמת אזרחים ולשפיכות דמים, שהוא חצה כבר את כל גבולות המותר והוא חייב לעצור לפני שיחריב את המדינה סופית. העניין הוא שאין עם מי לדבר, ולכן זה עלינו. רק אנחנו יכולים לעצור את הטירוף.

הכותב הינו איש עסקים ויועץ פוליטי.