מי חוקר את החוקרים? החוק שישנה את מח"ש מקצה לקצה | דעה

חוק מח"ש, שיפריד את המחלקה לחקירות שוטרים מהפרקליטות, ישנה מהקצה אל הקצה את מערכת אכיפת החוק כפי שהיא מוכרת לנו היום. עד כדי כך. נכון להיום, הסימביוזה בין המשטרה לפרקליטות והעומדים בראשה כמעט מוחלטת: זרוע חוקרת הנתונה למרות ישירה של פרקליט המדינה והיועצת המשפטית לממשלה.

המבנה הנוכחי של מח"ש לא מאפשר, הלכה למעשה, שום עצמאות למשטרת ישראל, כולל בניהול חקירות רגישות, מבלי תיאום מלא עם הפרקליטות, כשבידה שוט מאיים וקטלני בדמות המחלקה לחקירות שוטרים. כל שוטר שניסה להפגין עצמאות - גם כשכוונותיו היו טהורות לחלוטין - מול עמדותיהם של הפרקליט והיועצת, טופל על ידי מח"ש, שהפכה, במיוחד בשנים האחרונות, למעין מליציה פרטית, לא פחות, של עמית אייסמן וגלי בהרב-מיארה.

השליטה במח"ש לא שימשה רק כאמצעי חקירה נגד גורמים סוררים שלא יישרו קו עם המערכת - ורשימת הקורבנות ארוכה: מאבישי מועלם, דרך מני בנימין ועד קובי יעקובי ועוד רבים. היא שימשה לא פעם גם אמצעי לסגירת חקירות ולטרפוד חקר האמת, כאשר בפרקליטות סברו כי אלה יפריעו לחקירות מתנהלות, כמו למשל חקירות נתניהו, שבהן נהגה המערכת באובססיביות מיוחדת.

בספר חדש שכתב בחודשים האחרונים מי שהיה מ"מ מנהל מח"ש והיום ח"כ בליכוד, משה סעדה, ושיצא בקרוב בעיתוי מושלם - אם כי מקרי לחלוטין - ערב אישורו הסופי במליאת הכנסת בשבוע הבא של החוק שיזם להוצאת מח"ש מהפרקליטות, מגולל סעדה התרחשויות מסמרות שיער ומטרידות ביותר, שאליהן נחשף בזמן אמת, על מעלליה של מח"ש בהוראות ישירות של ראשי מערכת אכיפת החוק, כולל גילויים חדשים שאותם לא סיפר עד כה מעולם.

"עבריינים בשירות החוק", קרא סעדה לספרו, ודי בעיון ב-287 עמודיו כדי להגיע למסקנה שאין מדויק מזה. הספר מצביע על הבעיה העמוקה והשורשית במציאות שבה מח"ש היא חלק מהפרקליטות. ואילו החוק שיזם הוא התיקון. לא סתם עמדה גלי בהרב-מיארה על רגליה האחוריות בניסיון נואש לעצור את החקיקה. לא במקרה פצחה הפרקליטות בשביתת מחאה כאשר הונח החוק, לפני כשלוש שנים, לראשונה על שולחן הכנסת.

הספר סוקר שורה ארוכה של פרשות שבהן היו מעורבים מח"ש וסעדה עצמו: מפרשת ועדת אור לחקירת אלימות השוטרים נגד המתפרעים הערבים בשנת 2000, שבה עשה את צעדיו הראשונים בארגון, דרך פרשת רות דוד ורונאל פישר, ועד לחקירות נתניהו ולפרשת מותו של אהוביה סנדק. התיאורים המחרידים המופיעים בספר, המסופר בעדות ישירה ובגוף ראשון, נדמים לפעמים כסיפורי מאפייה סיציליאנית הפועלת בתוככי מוסדות החוק והצדק. הרקב והצחנה המוסרית צצים מכל עבר. ככל שעולים גבוה יותר בסולם הבכירות, כך עולה רמת השחיתות והסיאוב.

אחד המקרים המתוארים בספר הוא חשד שהתעורר בעקבות חקירה אחרת, על קשר פסול בין שוטרת למי שהיה מפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו. "אורי (כרמל. מ"ט) ואני הגענו לפגישה במשרדו של פרקליט המדינה שי ניצן", מתאר סעדה. "סקרתי בפני שי את מחקרי התקשורת, והעליתי גם את הממצאים לגבי דנינו. שי התחיל להבין שהוא בבעיה. הוא ביקש לראות את מחקרי התקשורת ולחשב חישובים בניסיון להוכיח שלא ברור שיש כאן תקשורת חריגה. הוא טען שכמות השיחות בין המפכ"ל לשוטרת ביחס למספר הימים היא סבירה. אני לא הבנתי איך זה סביר בעיניו. הרי המפכ"ל לא אמור להיות איתה בקשר כלל. אין ביניהם כל קשר מבצעי. למה שישוחחו זה עם זה בשעות לילה מאוחרות?

"לפתע הרים שי את הטלפון. מול עינינו הנדהמות הוא התקשר אל דנינו ואמר לו: 'תקשיב, אנחנו יושבים כאן ועולה כאן שיש לך קשר עם אותה שוטרת. מה האירוע?' דנינו השיב: 'כן, אני מדי פעם מתעניין, רוצה לדעת, לעזור לה, קשר חברי'. נדהמנו. פרקליט המדינה שי ניצן ביצע לנגד עינינו שיבוש חקירה מובהק".

והתיאור נמשך: "במקרה רגיל של העברת תיק לטיפול משמעתי אנחנו מוסרים לגוף המטפל את כל המידע שבידינו. אולם במקרה זה הורה לנו שי לשים את המידע על דנינו בכספת ולא להעביר אותו הלאה. למעשה, הוא הנחה אותנו לנקות את מחקרי התקשורת מכל המידע על דנינו. הוא פשוט שמר עליו. שי ודנינו חברים זה שנים, וכאמור אף שירתו יחד בצבא וגם עובדים יחד. עוד כשדנינו היה ראש אח"מ הוא עבד מול שי, וכמפכ"ל המשטרה הוא מצוי בקשרי עבודה יום-יומיים עמו. קל להבין מדוע שי מגן עליו. שי אולי חשב שהוא פתר את הבעיה כרגע, אך בעיה אינה נעלמת אם מתעלמים ממנה. יש מספיק גורמים בעלי עניין שידאגו שהסיפור עוד יצוף ביום מן הימים ויעלה אל פני השטח".

עוד תיאור בספר נוגע לפרשת אום אל-חיראן, לקביעה הזריזה של המפכ"ל דאז רוני אלשיך שמדובר בפיגוע, ולקשר הישיר לתיקי נתניהו. "אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, קיבל אותנו יפה מאוד בלשכתו. שי ניצן לא נכח באותה פגישה. פתחתי את תיקיית המסמכים שהבאתי, וסקרתי בפניו את מהלכי החקירה. מנדלבליט היה קשוב, שאל שאלות וניסה להבין מה עולה מממצאי החקירה. הסברתי לו שעל פניו נראה שלא מדובר במפגע. זה עדיין לא אומר שהשוטרים אשמים, כמובן, אבל האירוע הוא בוודאי אינו כפי שהצטייר בתקשורת ובהכרזתו הפומבית של המפכ"ל". באותה פגישה מתאר סעדה כיצד ביקש ממנדלבליט שיגבה אותו מול המפכ"ל, שכאמור כבר הודיע כי מדובר בפיגוע, ושיבש, תוך כדי הודעה פומבית לתקשורת, את חקירת מח"ש בנושא.

"מנדלבליט ביקש זמן לחשוב קצת ולבחון מה יש באפשרותו לעשות. יצאנו מהפגישה, אך כעבור כמה דקות הגיעה אלינו הודעה ובה נתבקשנו לשוב בשעת ערב אל משרד היועמ"ש, לפגישה בנוכחות המפכ"ל. נדרכנו. אחרי הכול, אין זה עניין שבשגרה להגיש תלונה נגד מפכ"ל המשטרה וגם להתעמת עמו בעניינה. מצד שני, הייתי סקרן לדעת מה יעלה בפגישה. הרי אלשיך יצטרך לספק הסברים ליועמ"ש, הן על שיבוש החקירה והן על האיומים כלפינו. עניין אותי גם מה מתכוון היועמ"ש לעשות בפגישה. האם נקבל את ההגנה המתבקשת? האם יהיה למנדלבליט האומץ להציב גבולות ברורים בפני המפכ"ל?

"הגענו אל המשרדים לעת ערב. בעודנו ממתינים להיכנס אל לשכת היועמ"ש, ולהפתעתנו, יצא שי ניצן מהלשכה וביקש מאורי להיכנס אל החדר בלעדיי. 'יש לנו תיקים רגישים שאנחנו עובדים עליהם עם המשטרה', אמרו לו. 'זה הזמן להוריד את גובה הלהבות מול אלשיך'. ברור ש'התיקים הרגישים' הם תיקי נתניהו, הרי אלה התיקים הכי רגישים שבהם עסקה המשטרה באותה עת, התיקים שהמפכ"ל עצמו תדרך בנוגע להם בזמן שהם נחקרים במשטרה".

והתיאור נמשך: "בתום הפגישה הזאת ביחידות, פתח אורי את הדלת והזמין אותי להצטרף אליהם. בראש השולחן ישב היועמ"ש מנדלבליט, לימינו פרקליט המדינה ניצן, ולידו מפכ"ל המשטרה אלשיך ועוזרו הנאמן. אורי ואני התיישבנו לשמאלו של מנדלבליט. ישבתי דרוך, ממתין למוצא פיו של היועמ"ש. לתדהמתי גיליתי שמי שמנהל את הישיבה אינו מנדלבליט כלל ועיקר, אלא אלשיך. ושהנושא אינו התלונה שהגשנו עליו לפני כמה שעות, אלא דרישתו התקיפה לקיים דיון על פירוק מח"ש. והיועמ"ש — במקום להשתיק את אלשיך ולנזוף בו על חוצפתו, במקום לשאול אותי מה יש לי לומר ולעמת את אלשיך עם הטענות של אורי ושלי על התנהלותו העבריינית ועל איומיו, במקום לדרוש ממנו תשובות — היועמ"ש ישב מכווץ בכיסאו, רועד ומפוחד כולו. הוא גמגם בניסיון לומר שזה לא הזמן לכך, אבל הדיון לא היה כלל בשליטתו. ומכאן האירוע כולו הידרדר.

"זה היה אירוע הזוי לחלוטין, מופע ביזארי שבו המפכ"ל והעוזר שלו צורחים עליי ומגדפים אותי ללא הרף, בעוד מנדלבליט ושי יושבים ומחרישים, מאפשרים למופע האימים להתרחש. הבנתי שלא אקבל גיבוי מאיש, וקיבלתי החלטה נבונה: פשוט לשתוק, לא להגיב כלל".

בפרשת ההגנה במשפט נתניהו התחוללה סערה של ממש במהלך עדותו של חוקר המשטרה צחי חבקין בנובמבר האחרון, שסיפר על שורה של מעשים לא חוקיים שביצעו חוקרי המשטרה כדי לנסות לתפוס את נתניהו במסגרת מסע הציד נגדו. מי שהיה שם בזמן אמת והתריע היה סעדה. וכך הוא מתאר את השתלשלות העניינים, והיא מטרידה בהרבה ממה שידוע עד כה.

זה התחיל כשבכיר מח"ש נוסף, חברו של סעדה, דובי שרצר, סיפר לו על קצין מצוות החקירה בתיקי נתניהו שהיה עד למעשים פליליים שנעשו בחקירות, והוא רוצה לספק מידע על כך. לימים הסתבר שהקצין הוא חבקין, וכי אחד המידעים המרכזיים היה סחיטה באיומים, באמצעים לא חוקיים, שביצעו החוקרים כלפי ניר חפץ כדי להכניעו ולהפוך אותו לעד מדינה נגד נתניהו. שרצר פנה למנהלת מח"ש קרן בר-מנחם, אולם תשובתה המקוממת הייתה: "תגיד לו שיבוא ויגיש תלונה מסודרת".

"תשובה כזו היא אחד מהשניים - או היתממות או חוסר הבנה משווע. איש לא ישרוף את הקריירה שלו, את הקידום שלו, את היחסים שלו עם קולגות או עם בכירים ממנו, בשביל לתת מידע שאינו נוגע לו אישית. אז מי יבוא עכשיו, כשתיקי נתניהו הם הנושא הבוער ביותר במדינה, ויגיש 'תלונה מסודרת' על התנהלות בלתי תקינה? הרי לא יהיה לו לאן לחזור. 'תגיד לו שיבוא להגיש תלונה מסודרת', אומר למעשה שמבקשים לחסום את קבלת המידע על פגמים בחקירה, ובכך פוגעים בזכויותיו של הנחקר. ראש הממשלה, במקרה זה.

"לאחר זמן מה הגשתי תלונה על הטיפול במידע על החקירות בתיקי נתניהו, שקרן מנעה את בדיקתו. את התלונה הגשתי אל השופט בדימוס דוד רוזן, ששימש אז כנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות. רוזן שאל אם אהיה מוכן להיבדק על כך בפוליגרף, והשבתי שאשמח להיבדק".

גם שרצר הסכים. מי שלא הסכימה היא קרן בר-מנחם. לכן הבדיקה מעולם לא התקיימה. היא טענה שהיא בכלל לא זוכרת את האירוע. לאחר התלונה פרסם רוזן דו"ח חריף נגד הפרקליטות. "הפרשיות אופפות ענן מכביד שראוי לפרקליטות לעשות ככל שבידיה להסירו בהקדם. המלצתי למ"מ פרקליט המדינה להיכנס לעובי הקורה ולהסיר אותה", כתב רוזן.

מ"מ הפרקליט הוא פרקליט המדינה הנוכחי אייסמן. לאחר כמה פעולות סרק נגמר הטיפול בלא כלום. העננה שאפפה את התנהלותה של בר-מנחם, שקיבלה תלונה על מעשים פליליים שבוצעו על ידי חוקרי משטרה בתיקי נתניהו, התפוגגה בחלל. וכך מסכם סעדה את האפיזודה בספרו: "כך נראית מערכת אכיפת החוק אשר אמונה על עשיית הצדק במדינת ישראל, כשהיא עסוקה בעיקר בהסתרה ובהגנה על עצמה ועל אנשיה".

פרשת מינוי רומן גופמן לראש המוסד היא אחת הפרשות המבישות והבזויות של אותה מערכת, שעושה כל שלאל ידה לטרפד מינוי של מי שאינו בשר מבשרה, ללא שדבק רבב או שביב רבב במעשיו, כפי שהוכח אחרי מסע רדיפה והשמצה כמעט חסר תקדים נגד מינויו. התבוסה שנחלה היועמ"שית בבית המשפט עברה בשקט יחסית, לעומת גודל הטירוף העברייני שליווה את מהלכיה. בספר החוקים הישראלי קיימת עבירה פלילית בגין שימוש לרעה בכוח המשרה. נראה שמעולם לא היה שימוש כה בוטה ואלים בכוח המשרה כפי שהתנהגה גלי בהרב-מיארה בפרשת גופמן.

השופט אלכס שטיין נתן לכך ביטוי בכתב ההחלטה, כשקבע כי היועצת המשפטית לא העבירה בכלל חוות דעת משפטית, אלא דבר אחר לגמרי. "התקשיתי עד מאוד להבין את עמדת היועצת המשפטית לממשלה אשר סברה כי עיון בחוות דעת זו (מכתבו של ראש המוסד היוצא דדי ברנע. מ"ט) יסייע בידינו בביקורת שיפוטית על החלטת הוועדה בעניינו של גופמן", כתב השופט אלכס שטיין, שאמר שהוא "דוחה בשתי ידיים" את תוכנו. "כמו כן אבקש להתייחס לטענת היועצת כי עלינו לבכר את דעת המיעוט של הנשיא גרוניס על פני דעת הרוב של חברי הוועדה - זאת על רקע ניסיונו הרב כשופט. טענה זו - לאו טענה היא. ואל לנו להמציא 'כלל משפטי' שאיננו קיים במציאות או ליתן גושפנקא לכלל זה", כתב שטיין.

מי שעמד מנגד, כשקצין צה"ל מצטיין עומד, ללא עוול בכפו, מול טריבונל שיפוטי מוטה ואגרסיבי, שבמשך שבועות מכתים אותו ומטיל בו דופי, משליך עליו בוץ ואבנים, בסיוע תקשורתי אינטנסיבי, הוא אביגדור ליברמן. הוא לא חשב לרגע על חובתו המוסרית לסייע לאלוף מכהן, יוצא בלארוס, שעלה ארצה בגיל 14 וטיפס לבדו כל הדרך לישראליות ולצמרת הצבא הישראלי. אמנם מדי פעם זרק מילה פה, הפטיר מילה שם, אבל בפועל — הפקיר לחלוטין, מבחינה ציבורית, את גופמן להתמודד לבדו, כשהיחידים שמסייעים לו הם חברי הקואליציה, ובראשם ראש הממשלה ובכירי הליכוד.

אחרי שקבע בג"ץ שגופמן יתמנה לתפקיד, מיהר ליברמן, במופע של צביעות מרשים, לשבח אותו ולהכריז שיהיה ראש מוסד מצוין. אבל בזמן אמת הוא לא היה שם. הציבור שאותו הוא מתיימר לייצג, כנראה כן. גאה בגופמן, בהתקפיותו הביטחונית, בישראליותו המאוחרת שעליה נלחם ושאותה השיג בעבודה קשה ובמאמצים רבים. אבל המנהיג ברח.

הרבה הכרת הטוב יש למצביעי ישראל ביתנו למי שהיה שם וסייע להם בראשית דרכם בארץ הקודש, אי שם לפני יותר משלושים שנה. אבל ברגע המבחן האמיתי, כשמצד אחד ניצב אלוף, לוחמני ותקיף, מהסוג שליברמן אמור היה להתגאות בו, לאמץ לחיקו ולתמוך בו, ומהצד השני הגוש שעמו הוא הולך — יאיר לפיד, יאיר גולן, מנסור עבאס — בחר ליברמן, פעם נוספת, בשותפיו הפוליטיים. ליברמן, כמו בנט, יכולים לצווח מבוקר עד ליל ככרוכיות על כך שהם ימין. בסוף, אין לכך ערך, כששותף בכיר בכל ממשלה שבה יהיו הם גולן ולפיד, או גלעד קריב, שרק השבוע הכריז שהממשלה הבאה שבה יהיה שותף תחזיר לקדמת הבמה את תוכנית שתי המדינות, מסירת שטחים ושלום עם הערבים.