בין האשליה על איראן, הוויכוח סביב גרוניס והחיפוש אחר הימין החדש

מדהים עד כמה שזה נשמע, באופוזיציה חגגו נוכח מה שהיה נראה כהסכם שעומד להיחתם בין איראן וארה"ב. שלא יהיה ספק, אם היה נחתם הסכם בתנאים שפורסמו, אכן מדובר בהסכם כניעה מביש של ארה"ב.

אחרי מלחמה הרואית בה הלך דונלד טראמפ כברת דרך אדירה, נגד דעת הקהל, כולל בחלקים של מפלגתו שלו, למען עשיית צדק במעצמה האזורית שהפילה את חיתתה על המזרח התיכון כבר כמה עשורים - הגעה להסכם כל כך דל, בלי התייחסות לאורניום המועשר, בלי סילוק ידיה של איראן מהורמוז, שלא לדבר על הוויתור של מימון ארגוני הטרור ותעשיית הטילים, לא רק שלא הייתה מחלישה את איראן ומקרבת את המהפכה הפנימית שאולי הייתה מתפתחת בה מהמצב הכלכלי הקשה אליה נקלעה - אלא אף הייתה מחזקת את המשטר, מעשירה אותו, מבססת את שלטונו.

כשהתבהרה התמונה התברר, תודה לאל, שלא כך הם פני הדברים. אולם את עליצות האופוזיציה וכמה פרשנים שמחים לאיד בתקשורת קשה יהיה לשכוח. כאילו לא ביטחון ישראל על הכף, אלא הצלחתה של הממשלה והעומד בראשה. אין עלוב מזה, אין מסוכן מזה.

ובתוך כל אלה שוב צצה אותה אגדה שההסכם שחתם ברק אובמה עם איראן היה טוב יותר מהמצב הנוכחי. ושמי שאשם בכך שאיראן התקרבה לגרעין הוא בכלל בנימין נתניהו, ששכנע את טראמפ לפרוש מאותו הסכם רופס.

כי המציאות, כרגיל, הפוכה בתכלית: ארה"ב פרשה מההסכם, אבל שאר המדינות שחתמו עליו ממש לא. למעשה הוא שריר וקיים עד לרגע זה. נכון שאיראן ניצלה את הפרישה של אמריקה אז כדי להודיע שהיא לא מחויבת לו יותר, אולם כל ההבדל בין הזמן בו הייתה "מחויבת" להסכם והמועד בו התנערה ממנו, היה בהודעתה הפומבית בלבד. תוכניות פיתוח הגרעין נותרו בדיוק כפי שהיו.

מי שטוען אחרת, מתעלם מארכיון הגרעין שהובא במלואו מאיראן על ידי המוסד ונחשף לכל העולם בידי נתניהו, ומסימנים רבים אחרים בשטח שהעידו שבאיראן הבטחות לחוד ומציאות לחוד. כמו למשל החבאת מתקני הגרעין מעיניהם הבוחנת (עאלק) של חברי הוועדה למניעת הפצת נשק גרעיני, והעברת פיתוח הגרעין למתקנים סודיים, שעבדו במרץ כל העת, כולל בזמן אובמה.

ההתעלמות הבוטה ביותר של אותן טענות טיפשיות היא מהעובדה הפשוטה שהסכם הגרעין של אובמה פג מעצמו בעוד פחות מארבע שנים. בלי שום יכולת הארכה. אלמלא פרש טראמפ מההסכם, בלחץ נתניהו, איראן הייתה היום מדינה עשירה, מקובלת בעולם, ובשנת 2030 גם מעצמה גרעינית - ברשות ובסמכות. למערב לא הייתה כל לגיטימציה לטעון שאסור לה, ותקיפת המתקנים הייתה נותרת חלומות באספמיה. המאבק של טראמפ על דעת הקהל לגבי המלחמה באיראן בתוך אמריקה מעניק הצצה למה היה קורה לו רק היה מנסה לטעון שצריך להפציץ אותה למרות שעמדה בהסכם - גם אם אכן הייתה עומדת בו. אף אחד בקונגרס, כולל בתוך מפלגתו, לא היה נותן לו לזוז מילימטר.

בכלל צריך לקחת בעירבון מוגבל את החותרים להסכמים למיניהם. באיראן, ברמאללה, בעזה. הרי לא הייתה פעם אחת שההסכמים האלה לא התפוצצו לישראל בפנים. בהסכם המדובר הפיצוץ היה אמור להיות גרעיני. טוב שבוטל.

חברי ועדת המינויים הקרויה על שם העומד בראשה, נשיא העליון בדימוס אשר גרוניס, לא האמינו כשהוציא תחת ידו את חוות הדעת ששיגר לבג"ץ בעניין מינוי רומן גופמן. במשך כל הדיון ראו מול עיניהם מטרה אחת: לאפשר לגרוניס לרדת מהעץ עליו טיפס, באמצעות הסולם שהגיש לו ברוב טובו בג"ץ, ולנקות את הכתם שהדביק, כמעט בכוח, לאלוף מצטיין בצה"ל.

הם לא ניצלו את הדיון החוזר כדי להטיח בו האשמות על כך שקיבל חוות דעת "סודיות" מאחורי גבם, כפי שהתגלה על ידי מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות בזמן הדיון בבג"ץ. הם גם לא עימתו אותו עם המכתב השערורייתי של ראש המוסד היוצא, הנושא את הכותרת שהוגש "לבקשת בית המשפט", בעוד שלא הייתה כל בקשה כזו. או שדדי ברנע שיקר, או שמישהו שיקר לו. במערכת אכיפת חוק תקינה העניין הזה היה נתון לחקירה, אבל המערכת כידוע אינה תקינה והעניין לא נחקר ולעולם כנראה לא ייחקר.

איש לא ביקש בדיון הנוסף השבוע הסברים מכבוד השופט לסתירות בין עדותו של הרמטכ"ל בפני הוועדה, לפיה אינו יודע דבר וחצי דבר על המקרה המדובר בו מואשם גופמן, לבין הציטוט החלקי שהוכנס בסיכום חוות הדעת של הוועדה. מאותו ציטוט חלקי עולה כי אייל זמיר אמר שאם גופמן ביצע את המיוחס לו, הרי שמדובר באירוע חמור שמונע ממנו להתמנות לראש המוסד.

הרישא, על כך שאינו יודע שום פרט על הנושא, שאירע הרבה לפני שהתמנה לרמטכ"ל, הושמט ביד נעלמה באורח פלא. כמו גם אמירתו של ראש המוסד היוצא, שטען שבדק אם גופמן קיבל הערה בתיקו האישי ומשנענה בחיוב, די לו כדי לקבוע שאינו ראוי.

רק אחרי הדיון הבינו הכל כי מדובר היה בהתכנסות שווא. גרוניס בא לישיבה מצויד במטרה שהחץ כבר היה נעוץ בתוכה. גופמן לא יכול להתמנות לראש המוסד, נקודה. בדיוק כמו שקבעה היועמ"שית בחוות הדעת שלה, שנותרה עלומה עד היום. בדבריה קובעת גלי בהרב מיארה שגופמן לא יכול להתמנות לתפקידו בגלל בעיות טוהר המידות.

אחרי הישיבה ביום ראשון, ומבלי שהדבר דובר או סוכם, הוציא גרוניס תחת ידו מסמך ובו המסקנה כי צה"ל צריך לחקור את הפרשה, שוב, ולבדוק האם אוגדת הבשן תחת פיקודו של גופמן העבירה לפרסום על ידי אורי אלמקייס - הנער שהופעל בידי גופמן וקציניו - גם ידיעות סודיות ולא רק מידע גלוי. במקביל, הציע השופט כי ימונה מ"מ אחר לראש המוסד. מצד אחד ריכך גרוניס את מסקנתו הראשונית והשאיר פתח למינויו של גופמן, גם אם הדבר ייקח עוד זמן. אלא שבמקביל לכך חשף פרט מביך על עצמו.

הרי כל התכתובות שהועברו לאלמקייס לפרסום הונחו בפני חברי הוועדה. 512 עמודים של תכתובות, בכתב צפוף וקטן. חברי הוועדה, כל אחד בזמנו ובביתו, עברו על כל התכתובות ומצאו - וכך הם כותבים בחוות הדעת הנפרדת שלהם - שלא הייתה שם אף לא ידיעה סודית אחת. אז מה יש פה בדיוק לחקור? הייתכן שהשופט המכובד לא עשה שיעורי בית ולא קרא את החומר שהוגש לו, כשהוא מבקש חקירה צה"לית על חומר המונח בפניו? לפחות בעיני יתר חברי הוועדה התשובה ברורה.

השאלה הגדולה היא איך הפך את עצמו גרוניס לעושה דברה של היועמ"שית, אותה השווה לתת אלוף שמתמנה לרמטכ"ל וקבע שהיא אינה ראויה? (בחוות דעת שמעולם לא יצאה רשמית, הודלפה, הוכחשה, ואז הוכחה כנכונה). ובכלל, כשזו ההתנהלות, מי צריך בכלל ועדת בחינת טוהר מידות שמתנהלת בחוסר טוהר מידות בעצמה.

לשווא התחנן גופמן בפני הוועדה, בפרט באוזניו של גרוניס - היחיד שהיה נגדו - שימחק את הכתם שדבק בו בעקבות הפרשה ללא עוול בכפו. אך מצא אוזניים ערלות. הכתם הוא לא מה שעשה או לא עשה לאלמקייס, אלא שמונה על ידי נתניהו. יש כאלה שדי בעובדה זו כדי למחוק עבר קרבי מפואר ושירות בן עשרות שנים למען ישראל. לצערו של גופמן, הוא נפל בדיוק על אחד כזה.

במשך שנתיים נאבק צביקה מור, כמעט לבדו, על שחרור בנו החטוף איתן באופן שלא מעודד חטיפות בנים של אבות אחרים, כפי שתבעו רבים ממשפחות החטופים. בסופו של דבר חזר איתן משבי חמאס, והשבוע הודיע צביקה על הצטרפותו לפוליטיקה במפלגתו של בצלאל סמוטריץ'.

נדירים הרגעים בפוליטיקה הישראלית שהאנושיות מצליחה לחדור את מעטה הציניות העבה המאפיין בדרך כלל אירועים מסוג זה. אבל זה קרה השבוע כשישב לצידו של סמוטריץ' והודיע כי החליט לרתום את כוחותיו ועוצמתו הנפשית אותה הפגין כשנלחם על חירות בנו, למען המשך עשייה ציבורית במפלגה שמתאימה לו כמו כפפה ליד.

בתחילת הדרך היה מור, כמו כל הורי החטופים, חלק מהמערך העצום של המטה לשחרור החטופים. אלא שמהר מאוד התבררה לו ההטיה הפוליטית הברורה שלו - והוא חתך למטה חדש שהקים, כזה שלא מטיף לכניעה לחמאס ויוצא נגד עסקאות מסוכנות עם טרוריסטים.

במשך שנות המאבק, הוא וחבריו הוכפשו והושמצו, בפניהם ומאחורי גבם, בגלל שסירבו ליישר קו עם חבורת הציניקנים שהובילה את משפחות החטופים האומללות לעברי פי פחת. בעוד שבני משפחה אחרים שנסחפו עם הזרם הורמו על נס, נאלץ מור פעם אחר פעם להסביר שהוא אוהב את בנו ומייחל לשחרורו לא פחות מהם.

לא פעם נשבר ופרץ בבכי, בשידור חי, נוכח האשמות שהוטחו בפניו על ידי ערלי לב. אותם אלה שהטיפו שאסור להשתיק את משפחות החטופים ונכנסו לטנטרום של זעם בכל פעם שיו"ר ועדה בכנסת העז לעשות סדר ולאפשר לנהל את הדיון בוועדה שמופרע שוב ושוב על ידי בני המשפחות - ליבו במקביל שיסוי ומתקפות משולחות רסן בבני משפחות אחרים. הללו הונהגו על ידי מור ונוספים, ולא ויתרו על צדקת דרכם ועל המחשבה למען הכלל, גם בשעתם הקשה ביותר כשגורל יקיריהם מונח בכף הקלע.

מבחינה פוליטית, צירופו של מור מפיח רוח חיים במפלגת הציונות הדתית, שידעה ימים טובים יותר מאלה שלפני בחירות 2026. אומנם מצבה באופן כללי הוטב במעט, עם כמה סקרים לאחרונה שמנבאים את צליחת אחוז החסימה, אבל המפלגה לא יצאה עדיין לגמרי מאזור הסכנה.

צביקה מור הוא שחקן חיזוק רציני. בשנים האחרונות הציבור הרלוונטי אליו פונה הציונות הדתית למד להעריך אותו ולהוקיר את פועלו. הצטרפותו מעבירה מסר שלא כדאי למהר להספיד את המפלגה, למרות הסקרים של החודשים האחרונים - והיא אפילו מגדילה את הסיכויים שתתמודד בסופו של דבר לבד, ללא חיבור למפלגה אחרת. אבל כמובן שהדברים ייבחנו שוב קרוב יותר למועד הגשת הרשימות.

רק בשבועות האחרונים החלו בציבור הרחב להבין במה עסק סמוטריץ' בשנים האחרונות כשר האוצר וכשר במשרד הביטחון. במשך שנים עבד בשקט, בלי הרבה יח"צ. בניגוד ל־DNA המובנה של ראש מפלגה הנאמן למשפט "עשית ולא פרסמת כאילו לא עשית", יו"ר הציונות הדתית כמעט לא פרסם. בזמן אמת איש כמעט לא הבחין במהפכת הענק שהוביל ביו"ש, תחת ממשלת נתניהו ושלטון טראמפ, עם עשרות רבות של יישובים חדשים, בתנופת בנייה עצומה שלא הייתה כמוה מאז 1967 של מאחזים ומבנים החוסים תחת השם המשפטי הגאוני "חוות".

המשימה העיקרית של סמוטריץ' בתקופה הקרובה תהיה - לפני פיזור הבטחות הבחירות השחוקות שאמינותן שנויה בחלוקת - לחשוף לציבור קודם כל את מה שעשה. להציג את הקבלות בשמן הוא מבקש לבוא ליום הבוחר, ולמזלו יש לא מעט כאלה באמתחתו.

הזיהוי בצורך במפלגת ימין חדשה, שתיתן מענה לאנשי ימין שלא רוצים לבחור בנתניהו או באף אחת ממפלגות הקואליציה שלו, בגלל הברית עם החרדים או טבח 7 באוקטובר, כל אחד וסיבותיו הוא, הפך לנחלתם של רבים. מדדי שמחי, דרך יוסף חדאד ועד עופר וינטר.

אחד השמות החמים בהקשר הזה היה השר לשעבר גלעד ארדן, ששמו נקשר בהתארגנות פוליטית חדשה יחד עם משה כחלון, שכבר הצליח לשבור את הסיסטם עם הקמת מפלגת כולנו שזכתה ב־10 מנדטים עם הקמתה.

כחלון כבר לא בעניין, וגם המיזם של ארדן, כך נראה, נקלע לקשיים לא מבוטלים שספק בשלב הזה אם יוכלו לצאת לפועל. בתקופה האחרונה נפגש ארדן עם עשרות גורמים שיכולים היו לדעתו ליטול חלק במערך הפוליטי החדש, אולם קשה לומר שנחל הצלחה.

בין השאר ניסה ארדן לגשש אצל איילת שקד, יולי אדלשטיין, אופיר סופר והח"כ לשעבר רועי פולקמן מהמפלגה ההיא של כחלון. היחיד שנראה שממש בעניין הוא פולקמן. אפילו היה דיבור שהמפלגה החדשה תרוץ על הפלטפורמה של כולנו, המוחזקת כעת בידיו של קובי כחלון, אחיו של משה, אולם לא בטוח שרעיון זה נותר רלוונטי.

האויב הגדול, שלו ושל כל אלה שמדברים ומנסים, הוא אחוז החסימה. הניסיון של איילת שקד לרוץ על אותו טיקט בפעם הקודמת, כשחברה למפלגת הבית היהודי - מפלגת האם שהכניסה אותה ואת נפתלי בנט לחיים הפוליטיים - כשל, ושקד נותרה בחוץ. המפלט היחיד שנותר לארדן הוא באמצעות חבירות כאלה ואחרות, עם חילי טרופר למשל, או יועז הנדל, אבל גם הצטרפות כזאת לא בטוח שתועיל לצלוח את אחוז החסימה האיום.

"תהיו כחלונים", אמר פעם נתניהו, כשרצה לדרבן את שרי הליכוד לעסוק בעשייה במשרדיהם על רקע ההצלחה המסחררת שנחל כחלון בהורדת מחירי התקשורת כשהיה השר הממונה. הוא לא חשב שהוראתו תתפרש כריצה פוליטית נפרדת נגדו. לפי שעה אף אחד לא מצליח להיות כחלון כראש מפלגה פוליטית שתצליח בבחירות. אפילו לא כחלון עצמו.