כשמגיבים עם יד אחת קשורה: איך עברנו משאגת הארי ליללת החתול?

אזרחי ישראל שהתעוררו הבוקר לצלילי צופרי האזעקה, הביטו בצגי הטלפון ומלמלו לעצמם, ספק בהקלה ספק באכזבה: "אה, מתימן".

אחר כך הגיעו עוד טילים, הפעם מאיראן, אבל לא למרכז ישראל (כלומר, עוד שלב בסולם ההסלמה, אבל לא המדרגה העליונה שלו) במה שהיה עוד אקורד של מוזיקה צורמת שנשמעת במקומותינו בימים האחרונים, מאז שמע כל העולם על השפלתה של ישראל ושל ראש הממשלה שלה על ידי נשיא ארה"ב, במה שזכה לכינוי "שיחת הצעקות".

אותה שיחה קיבעה משוואה רעה מאוד לישראל: חיזבאללה ממשיך להפעיל רחפני נפץ בעיקר נגד מטרות צבאיות, חיילים נהרגים שלא לצורך, בעוד שצה"ל חפשי לפעול רק באזור שעד נהר הליטני וקצת מעבר לו: את העיירות שהפציץ הוא יכול למוטט ללבנים ואת הלבנים לגרוס לחצץ, אבל לא להרחיב את הגזרה.

עבור ישראל בכלל ונתניהו בפרט, כארבעה וחצי חודשים לפני הבחירות (אפילו אם יאחר את המועד ככל שניתן), היו אלה חדשות רעות מאוד: הלוויות של חיילים שדבר נפילתם פוצע את נפש האומה, מול חוסר הבנה (אולי אפילו מכוון) מצד טראמפ, שמוביל לשיתוק כמעט מוחלט - אלא אם קונים את קשקושי הכתבים הצבאיים לגבי מה שצה"ל עושה בלבנון (שום דבר מכריע).

לרגע היה נדמה שנתניהו נוהג בחוכמה ומנסה לגרום לתומכיו לחשוב שהוא מקריב פיון כדי להרוויח את המלכה, כלומר (כפי שאמר בקולו, אם כי לא לתקשורת הישראלית), מעדיף לבלוע את חילוקי הדעות "הקטנים" מול טראמפ, למען אינטרס משותף של פירוק איראן מנשק גרעיני.

מה גרם לנתניהו לסטות מהקו הזה, שאותו פמפמו במרץ שופרותיו בתקשורת? שני משתנים עיקריים: הראשון והכואב הוא נפילת שני חיילים בדרום לבנון. השני הוא שחיזבאללה ניסה לבחון את גבולות הגזרה החדשה, אחרי אותה שיחת-צעקות, בירי של טילים (ולא "רק" רחפנים) לעבר יישובי הצפון.

נתניהו ביקש - וקיבל אישור לתקיפה סמלית בדאחיה. ייאמר מיד: גם רבים בינינו שדרשו מישראל להיות אגרסיבית יותר בלבנון, לא אל התקיפה הזאת פיללו.

מכה ישראלית בלב בירת לבנון צריכה להיות שמורה לשתי מטרות בלבד: אחת היא מידע מודיעיני מדויק על הימצאות יעד מרכזי לחיסול בכתובת כלשהי. השנייה היא גרימת נזק מאסיבי לרכוש ולנפש.

הסעיף האחרון הוא בעייתי להסברה (לא רק לעולם): המטרה היא להראות לתושבי לבנון מה רב המחיר של ישיבת חיזבאללה בקרבם.

יהיו רבים שישיגו על הטקטיקה הזאת (שנשמעת רע מאוד בכל שפה שאינה ערבית מדוברת) ויזכירו שלממשלת לבנון אין יכולת אמיתית לדכא את חיזבאללה, אבל היא אינה נטולת היגיון - בוודאי בימים שבהם מתחולל בלבנון מאבק פנימי בשאלת המשך הכניעה הלאומית לחיזבאללה.

ייאמר מיד: התקיפה הישראלית שהתקיימה אתמול בדאחיה לא הייתה זו ואף לא זו. מה היא כן הייתה? לשם כך יש להיזכר בנעשה ברצועת עזה בתקופה שלפני 7 באוקטובר. תקיפות "נגד מטרות חמאס", שלא היו אלא דיונות שפעם צעד בהן איש חמאס ועל כן ניתן היה להגדירן כ"שטח אימונים" של ארגון הטרור. הסבר מורכב שלמרבה הצער מצטמצם לשתי מילים: עבודה בעיניים.

כך פעל צה"ל באמצעות חיל האוויר בעזה, במשך שנים: קסאם על שדרות? מפציצים מטרות דמה של חמאס ברצועה. בלוני תבערה על שדות הנגב המערבי - הדיונה סופגת הכל.

ובכן, אפילו בשביל אזור שידוע בחולות הנודדים שלו, ביצעה הדיונה מעזה פלא גיאוגרפי מעורר השתהות - ועברה לגור בבניין בלב הדאחיה. בכך קיוותה ישראל לשים סוף לסיפור: חיזבאללה ואיראן ילמדו שתקיפה של אזרחים בטילים תוביל לפגיעה בביירות ויחזרו למודל של שיגור רחפנים "בלבד", רצוי נגד מטרות צבאיות.

התקיפה, יש לציין, תואמה עם ארה"ב שאפשרה לישראל מה שאחדים יכנו תקיפה "מידתית" או "כירורגית" ואחרים, מדויקים יותר, יגדירו כ"חרטא-ברטא". רק שלאיראנים היו תוכניות משלהם. אחרי שחיזבאללה המוכה והפצוע גילה נאמנות ותקף את ישראל בטילים ורחפנים בשליחות משמרות המהפכה, לא ניתן מבחינתם לזנוח את הארגון לנפשו ולא להגיב.

האיראנים הגיבו במה שנראה כירי אזהרה, מטח מדוד של כמה טילים לכיוון צפון ישראל, שחוץ מפגיעה ישירה בפרק של "חתונה ממבט ראשון" לא גרם לנזקים מיוחדים, וקיוו לסגור בכך את הסיפור.

גם טראמפ קיווה, אבל אפשר לישראל לשמר משהו מכבודה באמצעות תקיפה באיראן. אפשר שלא רק הכבוד וההרתעה של ישראל עמדו לנגד עיני נשיא ארה"ב אלא גם אינטרס שלו: מה אכפת לו אם ישראל תכה קלות באיראנים כדי לגרום להם לחזור לשולחן המשא ומתן, אבל במקרה של תגובה איראנית, ישראל היא זאת שתחטוף?

יהיו שיקולי טראמפ אשר יהיו, ישראל נקלעה כאן למצב נורא מבחינתה: שגרת החיים לצפון אינה חוזרת, חיילים משמשים מטרות לרחפנים, תקיפה עוצמתית בדאחיה אינה על הפרק - ומול איראן נפתח סבב חדש, שבמקרה הטוב אנו חוזים בטפטופי הסיום שלו (ממש כמו שהניחו פעם לגבי הסבבים מול עזה) ובמקרה הגרוע יימשך עוד שבועות.

שבועות שישתקו את המשק, יסגרו את נתב"ג, יקלקלו את אירועי סוף שנת הלימודים - וכל זאת בשעה שתגובת ישראל מוגבלת ומרוסנת על ידי ארה"ב. חלום איראני, סיוט ליל קיץ ישראלי. מישהו זוכר בכלל שרק לפני כשלושה חודשים יצאנו לקרב כדי להחליף את המשטר באיראן, לחסל את תכנית הגרעין שלה, להשמיד את פרוקיט הטילים הבליסטיים ולנתק סופית בינה לבין הפרוקיז...?!

דבר אחד הרוויח נתניהו בכל זאת מהאירוע: בוטלו כל הדיונים במשפטו הבלתי נגמר, איש אינו מדבר עוד על הפוגרום החרדי בביתו של השופט העליון בגוש עציון, הוויכוח על מינוי היועץ המשפטי למשפחה ולמפלגה לתפקיד מבקר המדינה קצת מצטנן (דווקא כשהתחילו להישאל השאלות הנכונות סביב המניעים האמיתיים שמאחוריו).

מצוקה לאזרחי ישראל, הקלה לנתניהו, שמשחק במלחמה על חשבון כולנו. ככה נראית מדינה שמונהגת בידי ראש ממשלה שכל קשר בין האינטרס האישי שלו לאינטרס הלאומי שלנו, אבד כבר מזמן.