מי ישלם את מחיר השיקום? ההרס בעזה נמשך - והחשבון בדרך

ברכבת הקלה מישהי אמרה למישהו "מזל שלפחות המלחמה בעזה נגמרה". זה היה ביפו. העיר ממנה גורשו, ברחו ונפלטו המוני יפואים והפכו לפליטים עזתים. בשביל אלה שעוד זוכרים, מלחמת 48 עוד לא נגמרה. אלה שעוקבים יודעים שגם מלחמות 2023 לא נגמרו. ובעבור בני האדם שנבראו בצלם ונולדו בעזה המלחמה הזאת לא תגמר עוד הרבה זמן. רק עבור האסקפיסטים הישראלים היא נגמרה. מה איכפת להם חורף באוהלים, שרב בלי בתים, ילדים חולים, קשישים מתים, רעב, מים וטרור משולש של החמאס, המיליציות וצה"ל? זה רחוק. יותר מ- 40 קילומטר מבית הקפה המקומי, מהבחירות ומהפיטורים בהייטק.

כמה חבל שהמציאות לא בורחת לאף מקום. עזה חרבה, ישראל הלאומנית לא ניצחה אותה אבל נחרבת גם היא. ומתוך חורבותיה של עזה בוערת אש המלחמה שעוד תתפרץ ועשן השנאה החונק. המלחמה שם לא תגמר עד שעזה לא תשוקם. אבל מי ישלם את שיקומה?

זאת לא שאלה הומניטרית בלבד. היא בראש ובראשונה שאלה של אחריות מוסרית ופוליטית. עזה הרי לא חרבה מעצמה. היא נהרסה בידי אדם, ישראלי. בהחלטות מודעות, בפקודות מדויקות, בנשק שיוצר, נמכר, ונורה למטרות אלה בדיוק. ההריסות האלה הן תוצאה מעשים שמישהו חייב להיות אחראי להם. לכן חובה לעקוב אחרי שרשרת האחריות הזו בדייקנות.

עיקרון אחד פשוט צריך להנחות כל דיון באשר לעתידה של עזה. כמו בחנות כלי הבית בשוק; "שברת שילמת". מי שהרס, ישלם. זאת לא נקמה ולא ענישה. זה הדין הבסיסי בין אדם לחברו, בין מדינה לאזרחיה, ובין מי שיורה לבין מי שנפגע מהירי. במשפט קוראים לדבר הזה "פיצויים" ו"נזיקין". המוסר הפשוט קורא לו חובה אנושית.

ישראל עומדת בראש רשימת החייבים. מפני שהיא זו שהחליטה להפוך את עזה לעיי חורבות. הפושעים של החמאס יצאו ממנה וחוללו את הפשעים הנוראיים באוקטובר השחור אבל התגובה הלא מידתית של ישראל הפכה אותה לאחראית מלאה. ההגנה העצמית של הימים הראשונים הפכה למסע נקמות ויישום אידיאולוגיות של גירוש והתעמרות במזיד ועל זה צריך לשלם.

שדה ההריסות שלא נראה כמותו מאז ימי מלחמת העולם השנייה הוא תוצאה של מדיניות מכוונת וחסרת רחמים וגבולות. רבבות בניינים ניזוקו או נהרסו. עשרות אלפי אנשים נהרגו ומאות אלפים נפצעו ונפגעו. רובם חפים מכל פשע. עשרות שנות עמל ומיליארדי שקלים שהושקעו בתשתיות מים, חשמל, בתי חולים ובתי ספר נמחו מעל פני האדמה. לא היה לזה שום צידוק בטחוני כלשהו ולכן החוב והחובה הישראלים כבדים מאד. אף מדינה אחרת בעולם לא צריכה להכניס לעזה שקל אחד, לפני שישראל תשקיע שם את מיטב כספה.

אבל ישראל לא יכלה לעולל את כל הרוע הזה בעצמה. מישהו סיפק לה את הנשק, אחרים מכרו לה דחפורי חורבן, התחמושת החכמה והטיפה לא הגיעו בעצמן לשדות הקטל. גם המטריה הדיפלומטית איפשרה את כל הרוע הזה. ארצות הברית, גרמניה, בריטניה, צרפת ועוד מדינות רבות המשיכו למכור נשק ואמצעי הריסה גם לאחר שכבר היה ברור לחלוטין מה תכליתו ומה תוצאותיו. לאמור: הרג חסר אבחנה של אזרחים והרס ללא רחמים. כמה פצצות ששוגרו על עזה יוצרו בטקסס, בוואריה, וברמינגהם? כמה מהן שולמו מכספי מיסים של אזרחים במדינות אחרות שלא ידעו, או שידעו ולא שאלו? כל מדינה, כל תאגיד וכל סוחר נשק שמכרו ציוד שחולל את ההרס השיטתי הזה צריכים לשלם.

שותפי ההרס חייבים להיות שותפי המימון והשיקום. ניתן לחשב זאת בדיוק רב; מהקליע הראשון ועד הסנט האחרון. חובה לדרוש מכל מי שסיפק והרוויח מהמלחמה (ויש רבים כאלה) שישלם את חלקו היחסי בשיקום. ותעשיות המוות הישראליות - תחילה! ויש עוד שחקן שנוח לו שלא לדבר עליו: העם היהודי בתפוצות. לא מפני שהוא אשם בפשעים שביצעה ישראל, חלילה. גם לא בגלל השנים הארוכות שארגוני הממסדים היהודיים בעולם תמכו בכל המכונה הפוליטית הישראלית שאפשרה את כל זה. אלא בגלל החובה המוסרית וכחלק מהאחריות הקולקטיבית.

העם היהודי בנה מגביות ענק לישראל בעיתות צרתה. בעת הזו מגבית לשיקום עזה היא הביטוי העמוק ביותר של היהדות. לא יהדות הגזענות והשינאה של בן גביר וסמוטריץ?. אלא זו של הילל הזקן; שתמציתה על רגל אחת הוא - מה שהיה שנוא עלינו אסור שנעשה לאחרים. ואם עשינו את השנוא מכל עלינו לשם על כך.

ועוד שאלה אחת, חייבת לעמוד במרכז הדיון הפוליטי הישראלי. בבחירות הבאות, כל פוליטיקאי חייב להשיב על שאלה פשוטה: מה התוכנית שלך לעזה ומאיפה יגיע הכסף לשיקום ההרס? כל מועמד שיתחמק מהשאלה הזו, ינסה להסיח את הדעת אל שאלות "כמו ביטחוניות" בלי להתמודד עם החוב והחובה הוא לא מנהיג. הוא אסקפיסט בחליפה. אסקופה שחובה לדורסה.

השאלה מי ישלם על עזה מכאיבה, מסובכת, מחייבת. בדיוק מסיבות אלה היא השאלה הנכונה. אנחנו יודעים כבר מה קורה כאשר חורבות נשארות בחורבנן. הן הופכות לקרקע פורייה לדור הבא של השנאות. בעזה, שם המלחמה לא נגמרה לאף אחד שבאמת חי בה, שיקום אינו פרס, הוא התנאי היחיד לסיומה.