אברהם (אברום) בורג. סופר ואיש ציבור, אקטיביסט ומורה. אוהב שלום ״גם אם ירחק זה היום״. סקרן וספקן. קורא וכותב. שייך למשפחת האדם וחי בעברית. מאמין בדיאלוג ונאבק בקנאות, לא אוהב בּורּוּת ולומד כל הזמן. מאמין באדם גם ברוחו רוח עז
ישראל היא אחת החברות במערב שבה הדתיות נמצאת בזינוק: הרבנים איומים, הרבנות מושחתת, התיאולוגיה מתנשאת ושופכת ומתירה את דמם של נקיים. ככל שיש יותר מהם - יש פחות דתיות. וככל שהממסד יותר חזק הרוח חלשה יותר. הפוליטזציה של הדת גורמת לאהדה בקרב חצי מהציבור בלבד
את התבוסה האמיתית נחלנו בלבבות. משהו חדש, זר ומאיים, חדר אל בית החזה ושינה אותו מן היסוד. והכל בגלל אדם אחד וכת מעריציו, שהפכו לחממת השנאה הישראלית
לו הייתי נקלע למנהרה אפילה עם שלמה קרעי, מאי גולן או בצלאל סמוטריץ', ספק אם הייתי מחליף איתם מילה. אין ביני ובינם ולא כלום. ספק אם ז'בוטינסקי היה מזהה משהו בדמויות ממשיכיו הקולניים, הכוחניים והנבערים. ואין לי ספק שלא היה יודע את נפשו נוכח מפלגתו שלו
מול החטופים שחוזרים כמוזלמנים, האכזריות חסרת הגבול של חמאס, גם ישראל מצליחה להביך את עצמה. למשל, כששוטרים פשטו על חנות ספרים במזרח ירושלים, החרימו ספרים ועצרו את הבעלים. צריך רק לזכור - "במקום בו שורפים ספרים, ישרפו בני אדם"
ימי פדיון השבויים האלה, כשהסקרנות והדאגות מרתקות אותנו למסכים ולכותרות. הם גם רוח האדם המנשבת גם בחורבות עזה, למרות שמחתם האפילה של תאבי הנקם שביננו למראה עליבות חייהם
יום השואה הבינלאומי הוא יום שבו אמורים כל בני האדם לשים לב לפשעים ולעוונות נגד האנושות הקורים סביבם ולעשות למניעתם ותיקונם. ובמקרה הישראלי, לפשעים שאנחנו חוללנו בעזה ומעוללים בגדה המערבית הכבושה. ביום בו המסר יצא מאיתנו - יהפוך הסכסוך להסדר סמלי רב עוצמה
הצלתם של עשרות היא הצלתם של עולמות רבים. שמחת שובם של שברי הכלים מוכי הגורל ודמעותיהן של המשפחות האבלות תתערבבנה לבלי הכר. האומה תבכה את ילדיה ותשמח בשַָביה, אך בסוף גם הימים האלה יגמרו. וחרבות הברזל יחזרו לנדנן
צריך לעקור מהשורש את הנחת היסוד שאמריקאים יוצאים להצביע ל"נשיא הכי טוב ליהודים". אין להם עניין אמיתי במה שקורה פה, והם מצביעים בעיקר על פי מצבם באותו הרגע. אז האם טראמפ טוב או רע לישראל? זה תלוי אם ארה"ב תמשיך להיות האמא הגדולה של הדמוקרטיה הליברלית
מי אחראי על הנקמות בתרבות היהודית? כיצד המוטציות הציוניות הדתיות שיבשו את המסורת היהודית: מכיבוש ערכים יהודיים עתיקים ועד לאמונה בנקמה כחובה דתית - כיצד השתנה המבט על קדושת החיים וההיסטוריה היהודית
להרוג ולנקום, לגרש ולהרעיב, להתעלל ולהתעמר. והכל בסדר. כי הכל מוסרי כשזה מידי בניו של העם הנבחר. חובה להודות על האמת. התבהמנו. החיים הפכו לחסרי חשיבות
מיום ציון דתי שעניינו נס פך השמן, טיהורו וחנוכתו של המזבח בבית המקדש הפך האירוע הרחוק ההוא לחג הגבורה הלאומי, ולא נגמרו גלגולי הנשמות של חג החנוכה. עוד רגע הוא כבר יפסיק להיות חילוני וציוני ויחזור למקורו - חג המקדש והפונדמנטליסטים
ההיסטוריה נעה בתנועה של מטוטלת, וכרגע היא נוטה אצלנו לכיוון השמרני, האנטי דמוקרטי. אבל כשהדמוקרטים הישראלים יחזרו ממחוזות הייאוש הם יכולים להציג חלופה מלהיבה לכל החבילה העכשווית. אולי שווה להתחיל בהחלפת הנוסחה "יהודית ודמוקרטית" ב"דמוקרטית ויהודית"
התולעים האוכלות את ליבתו של העץ מוכרות: תולעי גזענות, רימות של עליונות והתנשאות. כדי לצאת מזה צריך לכרות לא מעט ענפים נגועים. ישראל צריכה לעבור תהליך של דה-לאומנות. הגיע הזמן להתקוממות אזרחית. כי אם לא אנחנו - אז מי?
את הספר חיברו שניים, השגריר אלון ליאל והעיתונאי יהודה ליטני. יחד הם יצאו לשלושת המסעות לקפריסין, דרום אפריקה ואירלנד. מהספר עולה כי דווקא שלושת אלה - הם מהסכסוכים הרלוונטיים לנו. אנחנו בסכסוך דתי, במאבקים תוך דתיים ומשמרי המורשת של המירע הקולוניאליסטי
ככל שמתארכת שורת הלוויות, כשעוד ועוד הספדים מרוממים את חשיבות ההקרבה על מזבחות העם והארץ. קשה לחמוק מהשאלה מאיפה באה החדווה המדכאת הזו לשלוח את מיטב הבנים אל ארצות המוות המובטח? מעטים הם ההורים, אף שיש כאלה, המגדלים את ילדיהם למות
זה נראה שאנחנו מחפשים כל פרובוקציה אפשרית כדי להתקרבן - "העולם שוב כולו נגדנו". לא צריך הרבה כדי ליצור שרשרת פיצוץ רעשנית במיוחד שבה: מכביסטים דוחים הם פניה היפים של ישראל, מוסלמים אירופאים הפכו לפלסטינאים זועמים ואמסטרדם הייתה לרגע עזה
קראתי שוב ושוב את דבריו של מו"ל הארץ ואני מסכים לגמרי עם האמירה: "טרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של אחר". היינו רוצים מלחמה שבה מותר לנו להרוג כמה שיותר מהם, ולהם אסור אפילו להרהר בלהרוג אחד משלנו, אבל מה בעצם מותר לנכבש, המדוכא והמושפל לעשות?
במציאות כזו, הממשלה מנסה להבין את ההזדמנויות הטמונות בתוך השבר הנורא, ומגבשת מדיניות לקראת הימים הבאים. המדיניות הישראלית המדומיינת תראה כאילו ראשי המדינה ומערכות הבטחון לקחו אחריות, תגבש תוכנית המעדיפה את שחרור החטופים ושיקום העוטף ורצועת עזה | דעה
התמכרנו למשוואת התגובות - אם הם יגזימו בהפגזות על תל אביב חלילה, ביירות תחזור לתקופת האבן. אלא שפתאום המחשבון יצא מכלל שליטה: כטב"ם הפריע את מנוחת השכנים בקיסריה, ואז המסך בתיאטרון שהוא מדינת ישראל התרומם, וראינו מה אנחנו באמת
הגיע הזמן לעשות את חשבון הנפשות הגדול. אפשר לסגור את מעגל העצב והיראה של החטופים ומשפחותיהם, אפשר לסגור את מעגלי הדמים בעזה ובלבנון. ומאידך יש מי - בממשלות ישראל ואיראן - שישמחו להשאיר את המעגלים פתוחים. בינתיים, אנחנו מאוהבים בכח ונותנים לצה"ל לא לנצח
שנה של התחככות במוות מזמנת לכל אדם הרהור על הרגע שבו לא יהיה יותר. מכאן גם צומחת השאלה: מה אספיק לברוא ולהשיג עד שיבוא הרגע הזה? היום הקדוש הוא לא רק יום הדין, אלא גם יום תחילת החיים
שאול לוי היה שם בכל גילגוליה של ישראל העכשווית, ודוק של עצב מכסה כבר שנה את עיניו הטובות. גרשון בסקין הוא איש שלום בכל רוחו ומאודו, האיש שחמאס מוכן להקשיב לו אף שממשלת ישראל לא רוצה לשמוע אותו. בתוך שנה רעה הם היו נקודות של אור
מתחת לרדאר, חמקה לכולנו ההתפרצות של חיילי צה"ל למשרדי אל-ג'זירה ברמאללה עם צו סגירה. מדובר באירוע שהוא מופת של טמטום ואטימות, ממש כמו השר שחולל אותו, שהרי אל-ג'זירה היא רק הסימפטום, והפולשים רצו לסגור משהו אחר לגמרי. לא מאמינים? הגימטריה של קרעי תוכיח
הסופר, האינטלקטואל והעיתונאי הלבנוני הלך לעולמו בתחילת השבוע. כחברו של מחמוד דרוויש ואחד הדוברים הרהוטים ביותר של הפלסטיניות, ח'ורי היטיב לדובב את כאב הנכבה ולתאר את עוולותיה, אך לא חסך גם בביקורת עצמית. הספד לענק ספרותי של העולם הערבי
אסור שהיאוש יהיה החלופה היחידה לשנה האחרונה ולעשרות שנות העיוות שקדמו לה. דווקא מתוך האש והדם, יכולים לנבוע זרעים של תקווה. לראשונה זה דורות, מספיק יהודים ומספיק פלסטינים מבינים שעוד הרג לא יוליד שום פתרון
וממשלת ישראל בעת הזו ריקה. בימים האלה אין שווי לחיי אדם, אין ממלכה. רק הערצה שכולה עריצות. אלה נציגיך, אלוהים, או שגם אותך חטפו?
זה יקרה דרך הטבע, דרך הקלפי או דרך מעשיהו. המסך יתרוקן, המחוות החלולות ייראו כמו מערכונים שנלקחו מתוך חלום רע. המונים שמכירים רק את המנהיג הרקוב, ואת השיגעון כנורמליות היחידה, יירפאו - וראש הממשלה החדש יישא בכנסת נאום בחירות מלא תקווה. אלו יהיו מילותיו
לכל אומה יש אלטר אגו. האלטר אגו שלנו הוא המתנחלים, שמתפקדים כדמות משנה שמשתלטת באלימות על הדמות הראשית. נתניהו ועדת סריסיו מעמידים פנים שהמחלה הזו לא שייכת להם, אבל כשיובילו אותם באזיקים להאג התירוצים לא יעזרו
כשהפצצה מתקתקת והמפגע בדרך אל היעד, אין מנוס מלחסל. אבל לרוב הסיכולים הממוקדים שישראל ביצעה לא היתה הצדקה - ולטווח הארוך גם לא תועלת, למעט האופוריה של הגברברים באולפנים. חיסולים? אם כבר, זו מדיניות של הוצאה להורג בלא משפט, וברור מה היא מנסה להשיג
שוב ושוב האזנתי לנאומו של התא"ל הלוחם והפילוסוף על "הערכים והאמונות העתיקים" שצפים מבעד ל"עטיפת ההנאה וההוללות". הגעתי למסקנה אחת פשוטה: הוא שכח מה זה להיות יהודי, או לפחות את החצי של היהדות שנטוע בתורת החסד והשלום. אוי לנו שזה מודל הגבורה של ימינו
