אברהם (אברום) בורג. סופר ואיש ציבור, אקטיביסט ומורה. אוהב שלום ״גם אם ירחק זה היום״. סקרן וספקן. קורא וכותב. שייך למשפחת האדם וחי בעברית. מאמין בדיאלוג ונאבק בקנאות, לא אוהב בּורּוּת ולומד כל הזמן. מאמין באדם גם ברוחו רוח עז
אנחנו חיים בתוך "דמוקרטיה של זהות אחת" שבה אפשר לבחור רק בין גוונים של אותה תפיסת עולם. כשהתחרות היא רק על ניהול יעיל של הרוע במקום על מדינה צודקת, אנחנו לא באמת בוחרים עתיד, אלא מנהלים את העוולות במינימום בושה
במקום להתכתש על שוויון בנטל בתוך מציאות של מלחמה נצחית, יש להכיר בכך שהאינטרס החרדי והחילוני מצטלבים דווקא בצמצום הצבא ובחתירה להסדר מדיני. רק שינוי בקווי המתאר של המציאות הישראלית יהפוך את סוגיית הגיוס מקרב פנימי של "משאלות מוות" לשיח על חיים ועתיד משותף
מאחורי החיוך בדוכן התפילין מסתתרת תנועה שמטשטשת גבולות יסוד בין יהדות לעבודה זרה, מטפחת היררכיה בין בני אדם ומפעילה השפעה פוליטית משיחית חסרת אחריות. הגיע הזמן לשבור את הטאבו, לפתוח את הספרים ולשאול בקול: האם יש חב"ד בלי משיחיות - ומהו מחיר השתיקה? | דעה
הירי הרצחני בסידני אינו אירוע חריג מקומי אלא סימפטום של עידן שבו אלימות, אנטישמיות ואסלאמופוביה חוצות גבולות ומוזנות זו מזו. הטרגדיה של 2025 היא ששתי פרשנויות - "לעולם לא עוד - לנו" ו"לעולם לא עוד - לאף אדם" מתנגשות חזיתית
בין סטריאוטיפים למציאות מתגלה קטאר כמרחב שבו מסורת ומודרניות אינן מתנגשות אלא משתלבות ליצירת מודל אזורי חדש. דוחא מציעה זירת דיאלוג גלובלית, ביטחון תרבותי ואסלאם פתוח - חלופה שמאתגרת את הדיכוטומיות המוכרות של ימינו
בישראל של 2025 המילה "ציונות" הפכה לאיתות פוליטי פשוט: בלי ערבים. הגזענות הרעשנית והגזענות השקטה מקיפות את המערכת הפוליטית כולה, שבה שותפות אזרחית בסיסית נהפכה למותרות אידאולוגיות. כל עוד דחיקת חמישית מהאזרחים נתפסת כלגיטימית, החדר יוחשך והדלת תישאר סגורה
האתגר של הדור של היום הוא למצוא לקיום היהודי משמעות חדשה ועדכנית, שאיננה רק מלחמות ותעשיות קטל. בימים אלה ישראל טובעת פנימה בסערה, והעם היהודי בעולם עוד יכול להיות האלטרנטיבה היהודית הפתוחה. "לך לך מארצך וממולדתך", תקף גם היום ובייחוד לגבי ישראל
ישראל של 2025, שהייתה פעם דוד זריז וחכם, הפכה לענק כבד וחמוש שאיבד את יכולת ההבחנה, הספק והחכמה. הליכה ארוכה מן היהודי הרוחני אל הישראלי הכוחני יצרה מציאות שבה כוח עצום מוליד פחד קיומי, וגדלות צבאית מסתירה עיוורון מוסרי ואסטרטגי
מערכת של הכחשה, אלימות ואדישות - מן הפורעים ועד הציבור המעדיף לא לדעת - מאפשרת מפעל התנחלויות מושחת ושלילת חירויות יסוד מפלסטינים. זהו פרויקט של עליונות ונישול, עדות לרקב המאכל את הנפש הישראלית
בין הקריאות למחיית עמלק לכתובות הקיר בעזה - המלחמה האחרונה הפכה לעימות תיאולוגי שבו ישראל גילתה את עצמה כמדינה דתית. כעת, השאלה הגורלית היא מי ינהיג את העתיד: הרב או הריבון?
הרצח הפוליטי בכיכר והטבח של גולדשטיין במערת המכפלה לא חיסלו רק בני אדם - הם חיסלו רעיון. שלושים שנה אחרי רצח רבין, ישראל והמערב כולו נעים בין פונדמנטליזם לפופוליזם, בין פחד לריסוק התבונה. מה שהחל כאן הפך למגפה עולמית - קץ עידן התבונה והולדת עידן הפראות
מדינה שהחליפה ערכים במעגלים אלקטרוניים, שיח רוחני בציות טכנולוגי, והומניזם בפולחן ביטחון - איבדה את ההגנות המוסריות שהיו בבסיס היהדות. כשחברה שלמה הופכת את החדשנות לאמצעי שליטה, ואת הכוח לתכלית, היא מאבדת את צלם האדם ואת היכולת לשאול מהו צדק
כשסמוטריץ' לועג לסעודים על רכיבת גמלים, הוא חושף את עצמו - אדם חשוך ומביך, יהיר מבחוץ ומכוער מבפנים, המגלם מגזר שטפיל על ההייטק וניזון משנאה, פחד ובורות. לא הסעודים פרימיטיבים - הוא זה שנשאר תקוע באפילת ימי הביניים
בעוד המזרח התיכון נע לעבר שיתופי פעולה אזרחיים וכלכליים, הפוליטיקה הישראלית, כולל השמאל הציוני והמפלגות הערביות, ממשיכה לדשדש בשיח ישן ומפוחד. הגיעה השעה לתנועה חדשה, יהודית־ערבית, שוויונית ואמיצה - שתציע שפה של תקווה, שותפות ואחריות משותפת לכל מי שחי כאן
שנתיים אחרי 7 באוקטובר 23, ישראל שרויה עדיין באותו לילה ארוך של כאב, בלבול והכחשה. בין המשיחיים המתלהבים למיואשים שהרימו ידיים מתרחשת מציאות של מבוכה לאומית, קריסת ערכים ומנהיגות תקועה - אך גם אפשרות נדירה להתפכחות אמיצה ולבניית עתיד משותף של הכרה ואחריות
לצפות בטראמפ ונתניהו על אותה במה היה מחזה אבסורדי. השקרן הכרוני והבור המוחלט - נתנו הופעה משותפת. האחד עדיין לא הבין על מה הוא מדבר, והשני כבר מתכנן איך לחבל לו בתוכנית. ואנחנו ממתינים לראות מי ינצח: טראמפ עם חזון נוסף לעזה או נתניהו עם עוד הרס וחורבן
נוסח הקדיש נשזר במילים חדשות - כאלו שאינן מהללות שמיים אלא זועקות על ילדי עזה והעוטף, על אמהות ואבות שכולים, ועל שבר אנושות המשותף לכולם. במקום גדולה וקדושה - קריאה לשלום אמיתי, אנושי, שיבוא על כל יושבי הארץ
החברה הישראלית, שנולדה עם רעיונות של ערבות הדדית ותרבות עברית מתחדשת הידרדרה לחיקוי גס של עצמה, שבה אלימות היא כוח. הפכנו לחברה גסה הנשלטת בידי צבאיות, חרדות ופוליטיקה של פחד. אפשר עוד לבלום את ההתבהמות אם נחזיר למרכז את השפה המכבדת, החמלה והצדק החברתי
אוי לטייס שעינו אדומה מן הדם, לעיתונאי המחריש, למדינאי החותם גזרי מוות. כולם שותפים לחילול צלם האדם
מאז השואה נהנתה ישראל מהבנה יוצאת דופן ולגיטימציה בלתי מותנית, בעיקר מגרמניה. אולם המלחמה בעזה הפכה את ישראל ממדינה-קורבן למדינה-מחוללת סבל, ומסירה ממנה את ההגנה המוסרית ההיסטורית שעמדה לה במשך עשרות שנים
ההתנתקות סיימה פרק של עיוורון מוסרי, שבו קומץ ישראלים קיבלו הקצאות אדמה ומשאבים בלתי פרופורציונליים כדי להקים וילות מטופחות בתוך ים של פליטים. הפליטים הללו, מאות אלפים שנדחקו לרצועה על ידי ישראל הצעירה מאז 1948, חיו בעוני מרוד ובצפיפות שאין דומה לה בעולם
המתח בתוך הנפש היהודית עדיין מתרוצץ בין כוחות ההרס של הכוחנות, ותרבות הביטול של כל מי שאינו כמותם. עכשיו צריך לצאת ולהשיק מחדש את יהדות המוסר והאנושיות. פחות מ־10 אחוזים מיהודי העולם שיפנו יחד לבית הדין הבינלאומי, בתביעה כנגד ישראל. הגיע הזמן לומר לה: די!
העולם כנראה לא מחולק ליהודים ולא-יהודים, אלא לקואליציית ניגודים של יהודים ואנטישמים המאמינים שיש ביהודים משהו מיוחד. שניהם רואים ביהודי יצור יוצא דופן - האחד כבן נבחר, השני כסכנה. מולם ניצבת הברית האמיתית: מי שמאמינים שכל בני האדם נולדו שווים
יש 4 שבטים נפרדים שמה שמאחד ביניהם הוא רק המלחמה. בלי חזון, מוסר, סולידריות - נותר רק פירוק. לא רק בגלל עזה החרבה, אלא בגלל חברה מפולגת, הנהגה משיחית ואדישות לרשע. ישראל שאיבדה את יסודותיה הערכיים, אולי איבדה גם את זכות הקיום. זו לא פרובוקציה - זו המציאות
הוא נושא דגל, חולם על גשרים, כותב פוסטים חכמים - אבל לא נוגע בכיבוש, לא רואה את הפלסטיני שמולו, ולא מוכן לוותר על אזור הנוחות. מונולוג זועם לליברל הישראלי
מאחורי הסיסמאות על "מות קדושים", מסתתרת מערכת רגשית ופוליטית המקדשת את המוות: הפיכת כל נופל לגיבור אפילו שלא רצה למות או התנגד למלחמה, כהות מוסרית כלפי חיי הפלסטינים, ושימוש ציני בזיכרון ההיסטורי. כך נראית מציאות שבה לא נותר מקום לשאלות, רק להלוויות
כשיגיע רגע ההכרעה על הדחת איימן עודה, זה לא יהיה עוד סעיף בסדר היום, זו תהיה הצבעה שתחרוץ את דמותה של הכנסת ואת עתיד הדמוקרטיה הישראלית. אף אחד לא יזכור לח"כים את חוק מעברי החציה או החתולים. כולם יזכרו איך הם הצביעו כשניסו להשתיק קול של מיעוט
כשמאמרים מצונזרים לא בגלל סודות אלא בגלל דעות, זו אינה הגנה על ביטחון המדינה - זו חרדה מהחופש לחשוב אחרת. צנזורה הפועלת רק נגד אזרחים, עיתונאים ואנשי אקדמיה ולא נגד פוליטיקאים מסיתים - היא עדות לשבר פנימי, לא לאיום חיצוני
חשבתי רבות איך לחדד את השאלה "מה ישראלי בעיניך" בעידן של השתקה ופילוג. ואז הבנתי: אולי אם אכתוב את הדברים כיאיר לפיד, ראש האופוזיציה, קול ישראלי מרכזי - יקשיבו להם אחרת. אולי כך אצליח להיאבק על הדמוקרטיה בדיוק מהמקום שבו נדמה שהיא כבר נשמטת לנו מהידיים
הצלחותיה הצבאיות הגדולות של ישראל - ממלחמת ששת הימים ועד העימות עם איראן - שיכנעו אותה בכוחו של הפתרון הצבאי והרחיקו אותה מהכרעות מדיניות נדרשות. דווקא הרגעים של עוצמה, ולא של משבר, הם שהובילו אותה לשאננות, לכיבוש מתמשך ולהחמצת הזדמנויות היסטוריות
