אברהם (אברום) בורג. סופר ואיש ציבור, אקטיביסט ומורה. אוהב שלום ״גם אם ירחק זה היום״. סקרן וספקן. קורא וכותב. שייך למשפחת האדם וחי בעברית. מאמין בדיאלוג ונאבק בקנאות, לא אוהב בּורּוּת ולומד כל הזמן. מאמין באדם גם ברוחו רוח עז
בעוד המזרח התיכון נע לעבר שיתופי פעולה אזרחיים וכלכליים, הפוליטיקה הישראלית, כולל השמאל הציוני והמפלגות הערביות, ממשיכה לדשדש בשיח ישן ומפוחד. הגיעה השעה לתנועה חדשה, יהודית־ערבית, שוויונית ואמיצה - שתציע שפה של תקווה, שותפות ואחריות משותפת לכל מי שחי כאן
שנתיים אחרי 7 באוקטובר 23, ישראל שרויה עדיין באותו לילה ארוך של כאב, בלבול והכחשה. בין המשיחיים המתלהבים למיואשים שהרימו ידיים מתרחשת מציאות של מבוכה לאומית, קריסת ערכים ומנהיגות תקועה - אך גם אפשרות נדירה להתפכחות אמיצה ולבניית עתיד משותף של הכרה ואחריות
לצפות בטראמפ ונתניהו על אותה במה היה מחזה אבסורדי. השקרן הכרוני והבור המוחלט - נתנו הופעה משותפת. האחד עדיין לא הבין על מה הוא מדבר, והשני כבר מתכנן איך לחבל לו בתוכנית. ואנחנו ממתינים לראות מי ינצח: טראמפ עם חזון נוסף לעזה או נתניהו עם עוד הרס וחורבן
נוסח הקדיש נשזר במילים חדשות - כאלו שאינן מהללות שמיים אלא זועקות על ילדי עזה והעוטף, על אמהות ואבות שכולים, ועל שבר אנושות המשותף לכולם. במקום גדולה וקדושה - קריאה לשלום אמיתי, אנושי, שיבוא על כל יושבי הארץ
החברה הישראלית, שנולדה עם רעיונות של ערבות הדדית ותרבות עברית מתחדשת הידרדרה לחיקוי גס של עצמה, שבה אלימות היא כוח. הפכנו לחברה גסה הנשלטת בידי צבאיות, חרדות ופוליטיקה של פחד. אפשר עוד לבלום את ההתבהמות אם נחזיר למרכז את השפה המכבדת, החמלה והצדק החברתי
אוי לטייס שעינו אדומה מן הדם, לעיתונאי המחריש, למדינאי החותם גזרי מוות. כולם שותפים לחילול צלם האדם
מאז השואה נהנתה ישראל מהבנה יוצאת דופן ולגיטימציה בלתי מותנית, בעיקר מגרמניה. אולם המלחמה בעזה הפכה את ישראל ממדינה-קורבן למדינה-מחוללת סבל, ומסירה ממנה את ההגנה המוסרית ההיסטורית שעמדה לה במשך עשרות שנים
ההתנתקות סיימה פרק של עיוורון מוסרי, שבו קומץ ישראלים קיבלו הקצאות אדמה ומשאבים בלתי פרופורציונליים כדי להקים וילות מטופחות בתוך ים של פליטים. הפליטים הללו, מאות אלפים שנדחקו לרצועה על ידי ישראל הצעירה מאז 1948, חיו בעוני מרוד ובצפיפות שאין דומה לה בעולם
המתח בתוך הנפש היהודית עדיין מתרוצץ בין כוחות ההרס של הכוחנות, ותרבות הביטול של כל מי שאינו כמותם. עכשיו צריך לצאת ולהשיק מחדש את יהדות המוסר והאנושיות. פחות מ־10 אחוזים מיהודי העולם שיפנו יחד לבית הדין הבינלאומי, בתביעה כנגד ישראל. הגיע הזמן לומר לה: די!
העולם כנראה לא מחולק ליהודים ולא-יהודים, אלא לקואליציית ניגודים של יהודים ואנטישמים המאמינים שיש ביהודים משהו מיוחד. שניהם רואים ביהודי יצור יוצא דופן - האחד כבן נבחר, השני כסכנה. מולם ניצבת הברית האמיתית: מי שמאמינים שכל בני האדם נולדו שווים
יש 4 שבטים נפרדים שמה שמאחד ביניהם הוא רק המלחמה. בלי חזון, מוסר, סולידריות - נותר רק פירוק. לא רק בגלל עזה החרבה, אלא בגלל חברה מפולגת, הנהגה משיחית ואדישות לרשע. ישראל שאיבדה את יסודותיה הערכיים, אולי איבדה גם את זכות הקיום. זו לא פרובוקציה - זו המציאות
הוא נושא דגל, חולם על גשרים, כותב פוסטים חכמים - אבל לא נוגע בכיבוש, לא רואה את הפלסטיני שמולו, ולא מוכן לוותר על אזור הנוחות. מונולוג זועם לליברל הישראלי
מאחורי הסיסמאות על "מות קדושים", מסתתרת מערכת רגשית ופוליטית המקדשת את המוות: הפיכת כל נופל לגיבור אפילו שלא רצה למות או התנגד למלחמה, כהות מוסרית כלפי חיי הפלסטינים, ושימוש ציני בזיכרון ההיסטורי. כך נראית מציאות שבה לא נותר מקום לשאלות, רק להלוויות
כשיגיע רגע ההכרעה על הדחת איימן עודה, זה לא יהיה עוד סעיף בסדר היום, זו תהיה הצבעה שתחרוץ את דמותה של הכנסת ואת עתיד הדמוקרטיה הישראלית. אף אחד לא יזכור לח"כים את חוק מעברי החציה או החתולים. כולם יזכרו איך הם הצביעו כשניסו להשתיק קול של מיעוט
כשמאמרים מצונזרים לא בגלל סודות אלא בגלל דעות, זו אינה הגנה על ביטחון המדינה - זו חרדה מהחופש לחשוב אחרת. צנזורה הפועלת רק נגד אזרחים, עיתונאים ואנשי אקדמיה ולא נגד פוליטיקאים מסיתים - היא עדות לשבר פנימי, לא לאיום חיצוני
חשבתי רבות איך לחדד את השאלה "מה ישראלי בעיניך" בעידן של השתקה ופילוג. ואז הבנתי: אולי אם אכתוב את הדברים כיאיר לפיד, ראש האופוזיציה, קול ישראלי מרכזי - יקשיבו להם אחרת. אולי כך אצליח להיאבק על הדמוקרטיה בדיוק מהמקום שבו נדמה שהיא כבר נשמטת לנו מהידיים
הצלחותיה הצבאיות הגדולות של ישראל - ממלחמת ששת הימים ועד העימות עם איראן - שיכנעו אותה בכוחו של הפתרון הצבאי והרחיקו אותה מהכרעות מדיניות נדרשות. דווקא הרגעים של עוצמה, ולא של משבר, הם שהובילו אותה לשאננות, לכיבוש מתמשך ולהחמצת הזדמנויות היסטוריות
מאיראן ועד עיראק, מגואטמלה ללבנון - הניסיון ההיסטורי מראה שהפלת משטרים מבחוץ מובילה לכאוס ולא לדמוקרטיה. גם באיראן של האייתוללות, התקווה לשינוי טמונה באזרחים עצמם, לא בהתערבות זרה יהירה
המחשבה על מזרח תיכון נקי מנשק להשמדה המונית נשמעת אוטופית, אבל האם היא נאיבית יותר מהאמונה שההרתעה תמיד תעבוד? האם כוח שנועד להגן על המחזיק בו לא עלול להפוך לאיום על עצם הלגיטימיות שלו? לא עדיף להתנהל בשקיפות וללכת לדה מיליטריזציה, כמו גרמניה ויפן בשעתן?
זו מלחמה מיותרת וצינית, שנולדה מתוך יוהרה ומהווה סכנה לחברה הישראלית יותר משהיא משרתת את ביטחונה. הגיע הזמן לניקוי מרעלים ולא להיגרר למעגל נוסף של הרס
ישראל הפכה מאומה של שורדים לאומה של הורגים - בלי חמלה, בלי גבולות, ועם הנהגה שמטמיעה שנאה. אך עוד לא מאוחר מדי לבחור בדרך אחרת. על הדור הצעיר להקדיש מעשר מהיצירתיות, החוכמה והיזמות שלו לעתיד של פיוס במקום לעתיד של הרג
תוכנית מהפכנית מציעה לעקוף את הממשלה בישראל באמצעות החרדים ויהדות ניו יורק - בדרך לעסקת שלום מרעישה שתעצים את מעמדו של טראמפ ותשנה את פני המזרח התיכון | מכתב פתוח לנשיא ארצות הברית
השיר המביך הזה הוא מזמור לפשיטת הרגל הרוחנית של ימינו: בלי הכרה ברוע שיש בעולם, בלי עימות עם המציאות, בלי מחויבות לתיקון עצמי. רק אמונה שטוחה של דור הסלפי שמרוכז כולו בעצמו. ויש פה גם שיר חדש עם מילים שאולי יתאימו יותר למציאות - רק צריך שמישהו ילחין
בין ירושלים לניו יורק, דרך פריז וריאד, נרקם גשר מדיני חדש שמחזיר את הרוח לפתרון אמיתי לסכסוך. היוזמה הצרפתית-סעודית מציבה את המדינה הפלסטינית כנקודת מוצא - לא כיעד רחוק - ומסמנת שינוי עמוק בפרדיגמה שנכשלה. העולם מתחיל להבין: אי אפשר עוד להתעלם מהמציאות
הוא היה כלי קודש, מנסה לתקן עולמות שבורים. בחר באחריות ולא בכוח, בחמלה ולא ביוקרה, ובפתיחת לב ולא בהתנשאות. כישראלי, בן לדת אברהם ומשה, אני חש בושה על חרפת מנהיגינו שלא באו ללוות את האדם הגדול הזה בדרכו האחרונה, את האיש שהושיט יד חמה לעם היהודי ולישראל
בניגוד לחוזי המדינה ומקימיה, נתניהו הגדיר דרך בנו את הציונות מחדש: "הוא דואג לעתיד המדינה". תפקידה של הציונות בישראל תם ונשלם, יאיר נתניהו הוא ראש אגודות חובבי ציון שבתפוצות, ממשיך דרכם האינטלקטואלי והמרשים של משה לייב לילינבלום ויהודה לייב פינסקר
סיפור ההגדה הוא של מאבק עמוק בין תפיסות עולם: בין כוחניות דורסנית לחירות ולכבוד האדם. המסר של עשרת הדיברות מהדהד גם היום, מול מנהיגים המבקשים לשלוט באמצעות שקר ודיכוי. החובה שלנו כבני חורין היא להתנגד לעריצות, לסרב לציות עיוור ולחתור תמיד לאמת ולצדק
דווקא בשעת צרתה של ישראל, מנהיגי האופוזיציה שכחו את ערכי היסוד של האידיאולוגיה שהם לכאורה מייצגים. כשהם מתבטאים בדיוק כמו חברי קואליציה - לא ברור למה הם מנסים להציג את עצמם כחלופה ראויה למשהו. שוויון, חופש ורדיפת שלום - רק חזרה לערכים הללו יביא את השינוי
בימים כתיקונם, ליברלים אמורים לצאת לרחוב כדי למחות נגד ראש השב"כ. אבל בישראל, הם מפגינים כדי להגן עליו - אף שהוא ראש המנגנון שמאפשר את העוולות הישראליות. כנראה עדיף לתמוך בזדון הממלכתי, החשאי, מאשר במשפחת בן זוגה של אשת המנהיג העליון
הישראלי הממוצע מביט בזוועה שהיא חיי היומיום שלנו ותוהה: מה לעשות? ובכן, זה הזמן לא לעשות. צריך לסרב להכל: לשרת בצבא, להצביע במליאה, לשלם מסים, לתת דו"חות, לציית לשוטרים, לפנות את הכביש לשיירת רה"מ. יגישו כתבי אישום? אדרבא. נציף את בתי הכלא, עד שהכל ייפול
