אברהם (אברום) בורג. סופר ואיש ציבור, אקטיביסט ומורה. אוהב שלום ״גם אם ירחק זה היום״. סקרן וספקן. קורא וכותב. שייך למשפחת האדם וחי בעברית. מאמין בדיאלוג ונאבק בקנאות, לא אוהב בּורּוּת ולומד כל הזמן. מאמין באדם גם ברוחו רוח עז
הוא היה כלי קודש, מנסה לתקן עולמות שבורים. בחר באחריות ולא בכוח, בחמלה ולא ביוקרה, ובפתיחת לב ולא בהתנשאות. כישראלי, בן לדת אברהם ומשה, אני חש בושה על חרפת מנהיגינו שלא באו ללוות את האדם הגדול הזה בדרכו האחרונה, את האיש שהושיט יד חמה לעם היהודי ולישראל
בניגוד לחוזי המדינה ומקימיה, נתניהו הגדיר דרך בנו את הציונות מחדש: "הוא דואג לעתיד המדינה". תפקידה של הציונות בישראל תם ונשלם, יאיר נתניהו הוא ראש אגודות חובבי ציון שבתפוצות, ממשיך דרכם האינטלקטואלי והמרשים של משה לייב לילינבלום ויהודה לייב פינסקר
סיפור ההגדה הוא של מאבק עמוק בין תפיסות עולם: בין כוחניות דורסנית לחירות ולכבוד האדם. המסר של עשרת הדיברות מהדהד גם היום, מול מנהיגים המבקשים לשלוט באמצעות שקר ודיכוי. החובה שלנו כבני חורין היא להתנגד לעריצות, לסרב לציות עיוור ולחתור תמיד לאמת ולצדק
דווקא בשעת צרתה של ישראל, מנהיגי האופוזיציה שכחו את ערכי היסוד של האידיאולוגיה שהם לכאורה מייצגים. כשהם מתבטאים בדיוק כמו חברי קואליציה - לא ברור למה הם מנסים להציג את עצמם כחלופה ראויה למשהו. שוויון, חופש ורדיפת שלום - רק חזרה לערכים הללו יביא את השינוי
בימים כתיקונם, ליברלים אמורים לצאת לרחוב כדי למחות נגד ראש השב"כ. אבל בישראל, הם מפגינים כדי להגן עליו - אף שהוא ראש המנגנון שמאפשר את העוולות הישראליות. כנראה עדיף לתמוך בזדון הממלכתי, החשאי, מאשר במשפחת בן זוגה של אשת המנהיג העליון
הישראלי הממוצע מביט בזוועה שהיא חיי היומיום שלנו ותוהה: מה לעשות? ובכן, זה הזמן לא לעשות. צריך לסרב להכל: לשרת בצבא, להצביע במליאה, לשלם מסים, לתת דו"חות, לציית לשוטרים, לפנות את הכביש לשיירת רה"מ. יגישו כתבי אישום? אדרבא. נציף את בתי הכלא, עד שהכל ייפול
הישיבה הגבוהה הראשונה של הציונות הדתית, זו שממנה נולדו רבות מחממות הקנאות בהם גדלים ומתחנכים פורעי הגבעות ובוּרי הממשלה. בשל הכריזמה של הרבנים לבית קוק, תורת הגאולה שלהם וקנאות ממשיכיהם לא שונה בהרבה מזו של החמאס
ישראל היא אחת החברות במערב שבה הדתיות נמצאת בזינוק: הרבנים איומים, הרבנות מושחתת, התיאולוגיה מתנשאת ושופכת ומתירה את דמם של נקיים. ככל שיש יותר מהם - יש פחות דתיות. וככל שהממסד יותר חזק הרוח חלשה יותר. הפוליטזציה של הדת גורמת לאהדה בקרב חצי מהציבור בלבד
את התבוסה האמיתית נחלנו בלבבות. משהו חדש, זר ומאיים, חדר אל בית החזה ושינה אותו מן היסוד. והכל בגלל אדם אחד וכת מעריציו, שהפכו לחממת השנאה הישראלית
לו הייתי נקלע למנהרה אפילה עם שלמה קרעי, מאי גולן או בצלאל סמוטריץ', ספק אם הייתי מחליף איתם מילה. אין ביני ובינם ולא כלום. ספק אם ז'בוטינסקי היה מזהה משהו בדמויות ממשיכיו הקולניים, הכוחניים והנבערים. ואין לי ספק שלא היה יודע את נפשו נוכח מפלגתו שלו
מול החטופים שחוזרים כמוזלמנים, האכזריות חסרת הגבול של חמאס, גם ישראל מצליחה להביך את עצמה. למשל, כששוטרים פשטו על חנות ספרים במזרח ירושלים, החרימו ספרים ועצרו את הבעלים. צריך רק לזכור - "במקום בו שורפים ספרים, ישרפו בני אדם"
ימי פדיון השבויים האלה, כשהסקרנות והדאגות מרתקות אותנו למסכים ולכותרות. הם גם רוח האדם המנשבת גם בחורבות עזה, למרות שמחתם האפילה של תאבי הנקם שביננו למראה עליבות חייהם
יום השואה הבינלאומי הוא יום שבו אמורים כל בני האדם לשים לב לפשעים ולעוונות נגד האנושות הקורים סביבם ולעשות למניעתם ותיקונם. ובמקרה הישראלי, לפשעים שאנחנו חוללנו בעזה ומעוללים בגדה המערבית הכבושה. ביום בו המסר יצא מאיתנו - יהפוך הסכסוך להסדר סמלי רב עוצמה
הצלתם של עשרות היא הצלתם של עולמות רבים. שמחת שובם של שברי הכלים מוכי הגורל ודמעותיהן של המשפחות האבלות תתערבבנה לבלי הכר. האומה תבכה את ילדיה ותשמח בשַָביה, אך בסוף גם הימים האלה יגמרו. וחרבות הברזל יחזרו לנדנן
צריך לעקור מהשורש את הנחת היסוד שאמריקאים יוצאים להצביע ל"נשיא הכי טוב ליהודים". אין להם עניין אמיתי במה שקורה פה, והם מצביעים בעיקר על פי מצבם באותו הרגע. אז האם טראמפ טוב או רע לישראל? זה תלוי אם ארה"ב תמשיך להיות האמא הגדולה של הדמוקרטיה הליברלית
מי אחראי על הנקמות בתרבות היהודית? כיצד המוטציות הציוניות הדתיות שיבשו את המסורת היהודית: מכיבוש ערכים יהודיים עתיקים ועד לאמונה בנקמה כחובה דתית - כיצד השתנה המבט על קדושת החיים וההיסטוריה היהודית
להרוג ולנקום, לגרש ולהרעיב, להתעלל ולהתעמר. והכל בסדר. כי הכל מוסרי כשזה מידי בניו של העם הנבחר. חובה להודות על האמת. התבהמנו. החיים הפכו לחסרי חשיבות
מיום ציון דתי שעניינו נס פך השמן, טיהורו וחנוכתו של המזבח בבית המקדש הפך האירוע הרחוק ההוא לחג הגבורה הלאומי, ולא נגמרו גלגולי הנשמות של חג החנוכה. עוד רגע הוא כבר יפסיק להיות חילוני וציוני ויחזור למקורו - חג המקדש והפונדמנטליסטים
ההיסטוריה נעה בתנועה של מטוטלת, וכרגע היא נוטה אצלנו לכיוון השמרני, האנטי דמוקרטי. אבל כשהדמוקרטים הישראלים יחזרו ממחוזות הייאוש הם יכולים להציג חלופה מלהיבה לכל החבילה העכשווית. אולי שווה להתחיל בהחלפת הנוסחה "יהודית ודמוקרטית" ב"דמוקרטית ויהודית"
התולעים האוכלות את ליבתו של העץ מוכרות: תולעי גזענות, רימות של עליונות והתנשאות. כדי לצאת מזה צריך לכרות לא מעט ענפים נגועים. ישראל צריכה לעבור תהליך של דה-לאומנות. הגיע הזמן להתקוממות אזרחית. כי אם לא אנחנו - אז מי?
את הספר חיברו שניים, השגריר אלון ליאל והעיתונאי יהודה ליטני. יחד הם יצאו לשלושת המסעות לקפריסין, דרום אפריקה ואירלנד. מהספר עולה כי דווקא שלושת אלה - הם מהסכסוכים הרלוונטיים לנו. אנחנו בסכסוך דתי, במאבקים תוך דתיים ומשמרי המורשת של המירע הקולוניאליסטי
ככל שמתארכת שורת הלוויות, כשעוד ועוד הספדים מרוממים את חשיבות ההקרבה על מזבחות העם והארץ. קשה לחמוק מהשאלה מאיפה באה החדווה המדכאת הזו לשלוח את מיטב הבנים אל ארצות המוות המובטח? מעטים הם ההורים, אף שיש כאלה, המגדלים את ילדיהם למות
זה נראה שאנחנו מחפשים כל פרובוקציה אפשרית כדי להתקרבן - "העולם שוב כולו נגדנו". לא צריך הרבה כדי ליצור שרשרת פיצוץ רעשנית במיוחד שבה: מכביסטים דוחים הם פניה היפים של ישראל, מוסלמים אירופאים הפכו לפלסטינאים זועמים ואמסטרדם הייתה לרגע עזה
קראתי שוב ושוב את דבריו של מו"ל הארץ ואני מסכים לגמרי עם האמירה: "טרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של אחר". היינו רוצים מלחמה שבה מותר לנו להרוג כמה שיותר מהם, ולהם אסור אפילו להרהר בלהרוג אחד משלנו, אבל מה בעצם מותר לנכבש, המדוכא והמושפל לעשות?
במציאות כזו, הממשלה מנסה להבין את ההזדמנויות הטמונות בתוך השבר הנורא, ומגבשת מדיניות לקראת הימים הבאים. המדיניות הישראלית המדומיינת תראה כאילו ראשי המדינה ומערכות הבטחון לקחו אחריות, תגבש תוכנית המעדיפה את שחרור החטופים ושיקום העוטף ורצועת עזה | דעה
התמכרנו למשוואת התגובות - אם הם יגזימו בהפגזות על תל אביב חלילה, ביירות תחזור לתקופת האבן. אלא שפתאום המחשבון יצא מכלל שליטה: כטב"ם הפריע את מנוחת השכנים בקיסריה, ואז המסך בתיאטרון שהוא מדינת ישראל התרומם, וראינו מה אנחנו באמת
הגיע הזמן לעשות את חשבון הנפשות הגדול. אפשר לסגור את מעגל העצב והיראה של החטופים ומשפחותיהם, אפשר לסגור את מעגלי הדמים בעזה ובלבנון. ומאידך יש מי - בממשלות ישראל ואיראן - שישמחו להשאיר את המעגלים פתוחים. בינתיים, אנחנו מאוהבים בכח ונותנים לצה"ל לא לנצח
שנה של התחככות במוות מזמנת לכל אדם הרהור על הרגע שבו לא יהיה יותר. מכאן גם צומחת השאלה: מה אספיק לברוא ולהשיג עד שיבוא הרגע הזה? היום הקדוש הוא לא רק יום הדין, אלא גם יום תחילת החיים
שאול לוי היה שם בכל גילגוליה של ישראל העכשווית, ודוק של עצב מכסה כבר שנה את עיניו הטובות. גרשון בסקין הוא איש שלום בכל רוחו ומאודו, האיש שחמאס מוכן להקשיב לו אף שממשלת ישראל לא רוצה לשמוע אותו. בתוך שנה רעה הם היו נקודות של אור
מתחת לרדאר, חמקה לכולנו ההתפרצות של חיילי צה"ל למשרדי אל-ג'זירה ברמאללה עם צו סגירה. מדובר באירוע שהוא מופת של טמטום ואטימות, ממש כמו השר שחולל אותו, שהרי אל-ג'זירה היא רק הסימפטום, והפולשים רצו לסגור משהו אחר לגמרי. לא מאמינים? הגימטריה של קרעי תוכיח
