זו עסקה נפלאה, זו עסקה איומה
הצלתם של עשרות היא הצלתם של עולמות רבים. שמחת שובם של שברי הכלים מוכי הגורל ודמעותיהן של המשפחות האבלות תתערבבנה לבלי הכר. האומה תבכה את ילדיה ותשמח בשַָביה, אך בסוף גם הימים האלה יגמרו. וחרבות הברזל יחזרו לנדנן
אברהם בורג
אברהם (אברום) בורג. סופר ואיש ציבור, אקטיביסט ומורה. אוהב שלום ״גם אם ירחק זה היום״. סקרן וספקן. קורא וכותב. שייך למשפחת האדם וחי בעברית. מאמין בדיאלוג ונאבק בקנאות, לא אוהב בּורּוּת ולומד כל הזמן. מאמין באדם גם ברוחו רוח עז
כל הכתבות של אברהם בורג
אמריקה עכשיו: עיני העולם נשואות לעתיד ארה"ב - ורק אנחנו מתעסקים בשאלות על עצמנו
צריך לעקור מהשורש את הנחת היסוד שאמריקאים יוצאים להצביע ל"נשיא הכי טוב ליהודים". אין להם עניין אמיתי במה שקורה פה, והם מצביעים בעיקר על פי מצבם באותו הרגע. אז האם טראמפ טוב או רע לישראל? זה תלוי אם ארה"ב תמשיך להיות האמא הגדולה של הדמוקרטיה הליברלית
כשהנקמה הפכה לתורה: המשיחיות של הרבנים לבית קוק והפניית הגב לערכים היהודיים
מי אחראי על הנקמות בתרבות היהודית? כיצד המוטציות הציוניות הדתיות שיבשו את המסורת היהודית: מכיבוש ערכים יהודיים עתיקים ועד לאמונה בנקמה כחובה דתית - כיצד השתנה המבט על קדושת החיים וההיסטוריה היהודית
שמאלן, פאשיסט, ציוני, בוגד, ערבי, משתמט: מה לנו כי נלין על העימותים הישראליים הפרועים
להרוג ולנקום, לגרש ולהרעיב, להתעלל ולהתעמר. והכל בסדר. כי הכל מוסרי כשזה מידי בניו של העם הנבחר. חובה להודות על האמת. התבהמנו. החיים הפכו לחסרי חשיבות
עוד רגע חנוכה: מופת של גבורת הגוף והיסטוריה חצי מפוברקת
מיום ציון דתי שעניינו נס פך השמן, טיהורו וחנוכתו של המזבח בבית המקדש הפך האירוע הרחוק ההוא לחג הגבורה הלאומי, ולא נגמרו גלגולי הנשמות של חג החנוכה. עוד רגע הוא כבר יפסיק להיות חילוני וציוני ויחזור למקורו - חג המקדש והפונדמנטליסטים
אנחנו בעיצומו של גל עכור של הסתה ובדלנות, אבל תורנו עוד יחזור וכדאי להתכונן
ההיסטוריה נעה בתנועה של מטוטלת, וכרגע היא נוטה אצלנו לכיוון השמרני, האנטי דמוקרטי. אבל כשהדמוקרטים הישראלים יחזרו ממחוזות הייאוש הם יכולים להציג חלופה מלהיבה לכל החבילה העכשווית. אולי שווה להתחיל בהחלפת הנוסחה "יהודית ודמוקרטית" ב"דמוקרטית ויהודית"
הדמוקרטיה הישראלית כגזע עץ - קליפתו סדוקה ותוכו כבר רקוב. איך יוצאים מזה?
התולעים האוכלות את ליבתו של העץ מוכרות: תולעי גזענות, רימות של עליונות והתנשאות. כדי לצאת מזה צריך לכרות לא מעט ענפים נגועים. ישראל צריכה לעבור תהליך של דה-לאומנות. הגיע הזמן להתקוממות אזרחית. כי אם לא אנחנו - אז מי?
"וכיתתנו" - לא ספר מלחמה, אלא ספר סיכוי
את הספר חיברו שניים, השגריר אלון ליאל והעיתונאי יהודה ליטני. יחד הם יצאו לשלושת המסעות לקפריסין, דרום אפריקה ואירלנד. מהספר עולה כי דווקא שלושת אלה - הם מהסכסוכים הרלוונטיים לנו. אנחנו בסכסוך דתי, במאבקים תוך דתיים ומשמרי המורשת של המירע הקולוניאליסטי
בין העקידות למצדה: קורבנות השווא שעל מזבח הניצחון המוחלט
ככל שמתארכת שורת הלוויות, כשעוד ועוד הספדים מרוממים את חשיבות ההקרבה על מזבחות העם והארץ. קשה לחמוק מהשאלה מאיפה באה החדווה המדכאת הזו לשלוח את מיטב הבנים אל ארצות המוות המובטח? מעטים הם ההורים, אף שיש כאלה, המגדלים את ילדיהם למות
דין אמסטרדם כדין ג'באליה: איסור מוחלט להניף דגלי פלסטין. ומקרה אייאקס כמקרה חווארה - לשרוף
זה נראה שאנחנו מחפשים כל פרובוקציה אפשרית כדי להתקרבן - "העולם שוב כולו נגדנו". לא צריך הרבה כדי ליצור שרשרת פיצוץ רעשנית במיוחד שבה: מכביסטים דוחים הם פניה היפים של ישראל, מוסלמים אירופאים הפכו לפלסטינאים זועמים ואמסטרדם הייתה לרגע עזה
עמוס שוקן צודק: חלק מהמאבק הפלסטיני הלגיטימי כרוך באלימות
קראתי שוב ושוב את דבריו של מו"ל הארץ ואני מסכים לגמרי עם האמירה: "טרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של אחר". היינו רוצים מלחמה שבה מותר לנו להרוג כמה שיותר מהם, ולהם אסור אפילו להרהר בלהרוג אחד משלנו, אבל מה בעצם מותר לנכבש, המדוכא והמושפל לעשות?
ההיסטוריה האלטרנטיבית: ממשלת ישראל מתכנסת, חושבת אסטרטגיה ולא נקמה
במציאות כזו, הממשלה מנסה להבין את ההזדמנויות הטמונות בתוך השבר הנורא, ומגבשת מדיניות לקראת הימים הבאים. המדיניות הישראלית המדומיינת תראה כאילו ראשי המדינה ומערכות הבטחון לקחו אחריות, תגבש תוכנית המעדיפה את שחרור החטופים ושיקום העוטף ורצועת עזה | דעה
בתחום אחיזת העיניים והאשליות, לשרה נתניהו מגיע פרס נובל
התמכרנו למשוואת התגובות - אם הם יגזימו בהפגזות על תל אביב חלילה, ביירות תחזור לתקופת האבן. אלא שפתאום המחשבון יצא מכלל שליטה: כטב"ם הפריע את מנוחת השכנים בקיסריה, ואז המסך בתיאטרון שהוא מדינת ישראל התרומם, וראינו מה אנחנו באמת
הגיע הזמן להוריד את הכיפה. כל מי שמסרב, חל עליו דין רודף
הגיע הזמן לעשות את חשבון הנפשות הגדול. אפשר לסגור את מעגל העצב והיראה של החטופים ומשפחותיהם, אפשר לסגור את מעגלי הדמים בעזה ובלבנון. ומאידך יש מי - בממשלות ישראל ואיראן - שישמחו להשאיר את המעגלים פתוחים. בינתיים, אנחנו מאוהבים בכח ונותנים לצה"ל לא לנצח
לא ניצחון מוחלט, אלא התחדשות מוחלטת: הצד הנשכח של יום הכיפורים
שנה של התחככות במוות מזמנת לכל אדם הרהור על הרגע שבו לא יהיה יותר. מכאן גם צומחת השאלה: מה אספיק לברוא ולהשיג עד שיבוא הרגע הזה? היום הקדוש הוא לא רק יום הדין, אלא גם יום תחילת החיים
האחד אופטימיסט חסר תקנה, השני שינס מותניים כשכולנו ויתרנו: אלו אנשי השנה שלי
שאול לוי היה שם בכל גילגוליה של ישראל העכשווית, ודוק של עצב מכסה כבר שנה את עיניו הטובות. גרשון בסקין הוא איש שלום בכל רוחו ומאודו, האיש שחמאס מוכן להקשיב לו אף שממשלת ישראל לא רוצה לשמוע אותו. בתוך שנה רעה הם היו נקודות של אור
השר קרעי אוהב גימטריה, אבל את הטור הזה הוא כנראה ישנא
מתחת לרדאר, חמקה לכולנו ההתפרצות של חיילי צה"ל למשרדי אל-ג'זירה ברמאללה עם צו סגירה. מדובר באירוע שהוא מופת של טמטום ואטימות, ממש כמו השר שחולל אותו, שהרי אל-ג'זירה היא רק הסימפטום, והפולשים רצו לסגור משהו אחר לגמרי. לא מאמינים? הגימטריה של קרעי תוכיח
הלוואי והיינו כמוהו: פרידה מאליאס ח'ורי
הסופר, האינטלקטואל והעיתונאי הלבנוני הלך לעולמו בתחילת השבוע. כחברו של מחמוד דרוויש ואחד הדוברים הרהוטים ביותר של הפלסטיניות, ח'ורי היטיב לדובב את כאב הנכבה ולתאר את עוולותיה, אך לא חסך גם בביקורת עצמית. הספד לענק ספרותי של העולם הערבי
ישראל נואשת, מותשת ודועכת. אבל זו דווקא סיבה לאופטימיות
אסור שהיאוש יהיה החלופה היחידה לשנה האחרונה ולעשרות שנות העיוות שקדמו לה. דווקא מתוך האש והדם, יכולים לנבוע זרעים של תקווה. לראשונה זה דורות, מספיק יהודים ומספיק פלסטינים מבינים שעוד הרג לא יוליד שום פתרון
מבחינתם, אלוהים הוא בסך הכל חבר בקואליציה
וממשלת ישראל בעת הזו ריקה. בימים האלה אין שווי לחיי אדם, אין ממלכה. רק הערצה שכולה עריצות. אלה נציגיך, אלוהים, או שגם אותך חטפו?
יום אחד נתניהו לא יהיה. השפיות תחזור. ואז יתחיל המבחן
זה יקרה דרך הטבע, דרך הקלפי או דרך מעשיהו. המסך יתרוקן, המחוות החלולות ייראו כמו מערכונים שנלקחו מתוך חלום רע. המונים שמכירים רק את המנהיג הרקוב, ואת השיגעון כנורמליות היחידה, יירפאו - וראש הממשלה החדש יישא בכנסת נאום בחירות מלא תקווה. אלו יהיו מילותיו
הם רק רוצים "לשפר דיור". בדרך הם דנים אותנו לקטסטרופה
לכל אומה יש אלטר אגו. האלטר אגו שלנו הוא המתנחלים, שמתפקדים כדמות משנה שמשתלטת באלימות על הדמות הראשית. נתניהו ועדת סריסיו מעמידים פנים שהמחלה הזו לא שייכת להם, אבל כשיובילו אותם באזיקים להאג התירוצים לא יעזרו
הסיכולים הממוקדים מחסלים רק דבר אחד, וזה לא הטרור
כשהפצצה מתקתקת והמפגע בדרך אל היעד, אין מנוס מלחסל. אבל לרוב הסיכולים הממוקדים שישראל ביצעה לא היתה הצדקה - ולטווח הארוך גם לא תועלת, למעט האופוריה של הגברברים באולפנים. חיסולים? אם כבר, זו מדיניות של הוצאה להורג בלא משפט, וברור מה היא מנסה להשיג
ברק חירם לצה"ל הוא כמו שיקלי לממשלה. ולא, זו לא מחמאה
שוב ושוב האזנתי לנאומו של התא"ל הלוחם והפילוסוף על "הערכים והאמונות העתיקים" שצפים מבעד ל"עטיפת ההנאה וההוללות". הגעתי למסקנה אחת פשוטה: הוא שכח מה זה להיות יהודי, או לפחות את החצי של היהדות שנטוע בתורת החסד והשלום. אוי לנו שזה מודל הגבורה של ימינו
כשנוח לנו, הדרוזים הם פשוט ערבים
אין דבר נשגב יותר מהצביעות הישראלית: כשהילדים הדרוזים התמימים נמחו באיבחה אחת - ישראל הרגה עשרות אחרים, רובם חפים מפשע בעזה. הפלסטיני המת הוא לא אדם ולעומתם הקרבנות שלנו תמיד שימושיים. יחסי ישראל והעדה הדרוזית כמשל לכל הקיום שלנו
ואו, מי ידע? ככה נראים העזתים באמת
מבחינת ישראלים רבים אין לתושבי עזה פנים, תחביבים או חלומות; מדובר באוסף דמויות מוצללות, שממילא יחוסלו עוד רגע. נכון, יש שם רוצחים, אבל יש גם עזה אנושית, נורמלית, שאותה אנחנו מסרבים לראות מבעד לנזק האגבי. כי מה יותר קל מלהרוג עוד דור של תקוות ושמחת חיים?
ביטחון מדינת ישראל הוא יאיר ושרה. השאר יכולים למות
להרוס, להרוג ולנקום אנחנו יודעים. לספק ביטחון - אפילו לא קצת. יש הרבה כנופיות ונשק לכל דכפין, אבל אין לישראל צבא, משטרה או ממשלה. זה אסון לאומי בסדרי גודל בלתי נתפסים, וזו גם הזדמנות נדירה לדאוג לביטחון אמיתי לכל אדם - כן, לכל אדם - בין הירדן לים
לשניים האלה אין כלום במשותף, אבל אולי הם יצילו אותנו מידי הביביסטים והחרדים
קנאי הדת השתלטו על רוב מערכות ההפעלה של ישראל, בסיוע ראש הממשלה העריץ והנערץ. הדרך לפרק את הברית הארורה שלהם היא ליצור ברית ליברלית נגדית, שתנפץ את השיוכים המפלגתיים הישנים. החלוצים של הניסיון הזה, תאמינו או לא, צריכים להיות איימן עודה ואביגדור ליברמן
תחרות "מי יותר רבין" יצאה לדרך, וזה עצוב כמו שזה נשמע
יאיר גולן לא שונה בכלום מבני גנץ, והחיבור בין מרצ לעבודה שהוליד את "הדמוקרטים" אינו בגדר בשורה. גם אם הוא יציל כמה קולות מאבדון, כל מה שנקבל הוא מיחזור של אותן קלישאות בתוספת מדים מיוזעים ואיומים. מי שמחפש תקווה לשינוי, היה יכול למצוא אותה השבוע במקום אחר
בשני הצדדים ביצעו פשעי מלחמה. התקווה תגיע ממקום לא צפוי
שום דבר ממה שישראל עוללה לפלסטינים מ-1948 לא מצדיק את זוועות 7 באוקטובר, ושום דבר מזוועות היום ההוא לא מצדיק את פשעי ישראל בעזה. רבים נפלו לתוך מלכודת הייאוש, אבל הם טועים: כל הסכסוכים נפתרים בסוף. מפתיע לגלות איזו מדינה יכולה ללמד אותנו איך עושים זאת