הרסני, מסוכן וטרגי: נתניהו הוא הטיפש הכי מוכשר בעיר
לצד תדמית של מנהיג מיומן, מצטייר דפוס קבוע של קבלת החלטות: הישענות על כוח ופחד, התעלמות ממידע סותר והיעדר שינוי גם מול כישלונות חוזרים - תפיסה שממשיכה להכתיב את המדיניות לאורך השנים
אברהם בורג
אברהם (אברום) בורג. סופר ואיש ציבור, אקטיביסט ומורה. אוהב שלום ״גם אם ירחק זה היום״. סקרן וספקן. קורא וכותב. שייך למשפחת האדם וחי בעברית. מאמין בדיאלוג ונאבק בקנאות, לא אוהב בּורּוּת ולומד כל הזמן. מאמין באדם גם ברוחו רוח עז
כל הכתבות של אברהם בורג
נביא השקר של חצר המלוכה: מדוע פרנקלין גרהם הוא האויב האמיתי של התנ"ך
במסווה של תמיכה נלהבת בישראל ודבקות בכתובים, המטיף האוונגליסטי מרוקן את המקרא מתוכנו המוסרי והופך את הדת לכלי שרת עבור הכוח הפוליטי. האמת המרה מאחורי החיבוק החם היא תיאולוגיה צינית המשתמשת ביהודים כבשר תותחים בדרך לחזון אחרית ימים שכולו השמדה רוחנית
המכה ה-11 - מכת הורים: מכתב פתוח לכל אלו שילדיהם עוד לא נהרגו
החג בא ואין בו שמחה כלל, כי אין בית שאין בו מת, או פצוע, או פגוע או מפוחד. בזהירות אני שואל אתכם: למה ועד מתי? הרי הבטחתם להם משהו אחר. אני מתחנן שתחשבו למען חיי יקיריכם - מהו המחיר שאותו כבר לא נהיה מוכנים להמשיך לשלם? | דעה
מדוע ישראל תמיד בוחרת במלחמה כברירת מחדל?
החיבור המסוכן בין המיתולוגיה התנ"כית לבין האתוס הציוני יצר חברה שרואה במלחמה גזירת גורל דתית ותוכנית עבודה פוליטית. כדי לצאת ממעגל האלימות האינסופי, עלינו לגנוז את פרקי הרצחנות המקראיים ולאמץ מחדש את שפת הנביאים ואת חזון השלום כציווי קיומי דחוף
המשיח מוושינגטון והחמורים מהממ"ד: למה אני, איש שמאל מובהק, מקשיב לטאקר קרלסון?
הצצה למפגש בין כוחות פוליטיים אפלים, נשיא גחמתי ומערכת השפעה ישראלית מיומנת. האם דווקא אצל איש הימין השמרני-קיצוני מונחים היסודות לברית ישראלית-אמריקאית חדשה?
באולפנים עדיין לא הפנימו: המלחמה לא תשנה את המציאות - וגם לא הקלישאות
הגנרלים באולפנים, הקלישאות על "הכרעה" והפער ההולך וגדל בין עוצמה צבאית למציאות פוליטית. בעידן של מודיעין בזמן אמת ונשק מדויק, המלחמות הופכות הרסניות יותר אך כמעט שאינן משנות סדר פוליטי, אז למה אנחנו ממשיכים להשקיע במלחמות במקום בשלום?
אשליית עריפת הראש: מדוע חלומות על "סדר חדש" באיראן עלולים להסתיים באסון
בעוד טראמפ ונתניהו משתעשעים בפנטזיה של הפלת המשטר מרחוק, הם מתעלמים מהעובדה שאידיאולוגיה היא רשת חסינה ולא פירמידה שברירית. האירוניה היא שדווקא אלו המבקשים "לייצא דמוקרטיה" לאיראן, הם אלו שמכרסמים ביסודותיה הליברליים כאן בבית
בתוך הבליל המתלהם: קול נגד המלחמה עם איראן | דעה
בעוד ישראל מתמסרת שוב לקלישאות צ'רצ'יליאניות ולתחושת "אין ברירה" קולקטיבית, חשוב לחשוף את המנגנון שטווה את רשת המלחמה הזו. אל מול משטר איום בטהרן, הבחירה בכוח אינה אסטרטגיה של ביטחון, אלא תוצר של שטיפת מוח המשרתת הישרדות פוליטית ומבטיחה את דור השנאה הבא
קרב היום שאחרי "הביביזם והטראמפיזם". האם אנחנו מוכנים לקראתו?
מעבר לחילופי השלטון, המבחן האמיתי של הליברליזם יהיה ביכולת לשקם את האמון שנשחק. כדי שהבוקר שאחרי לא יהיה רק הפוגה זמנית, עלינו להישיר מבט אל הכשלים המבניים, ולהכין כבר עכשיו את התשתיות המוסריות והמוסדיות ליום שבו הקומפרסור של מכונות הרעש סוף סוף ינותק
למרות המתחרים הרבים: יש זוכה בתחרות "השר המתועב"
אמירתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' השבוע בוועדת הכספים בכנסת, "אנחנו אשמים שהערבים רוצחים אחד את השני", לא צריכה לעצבן אותנו כפליטת פה, אלא כבהירות. סמוטריץ' לפתע, למרות רצונו להנחיל ריבונות ביהודה ושומרון, מוותר עליה בתוך שטח המדינה
רמדאן כארים: למה אנחנו כל כך מפחדים מהחודש הזה?
במקום לראות ברמדאן "אירוע ביטחוני" שיש לנהל, הגיע הזמן לזהות בו נכס תרבותי של ריסון עצמי וסולידריות חברתית. האם נצליח להשתחרר מהחרדה ולהבין שדווקא בעולם של צרכנות אינסופית, חודש של צניעות ונדיבות הוא בדיוק מה שכולנו צריכים?
האם הגיע הזמן לברית יהודית-מוסלמית חדשה?
השבר בישראל הוא לא רק פוליטי, אלא התנגשות בין הליברליזם האירופי לזיכרון הקיום היהודי בארצות האסלאם. בעולם שבו המערב בגד והמזרח סיפק מחסה, ישראל חייבת להפסיק לפחד מהמרחב שבו היא חיה ולמצוא מודל קיום שאינו מבוסס על "אויב" או "מדינת לאום" קשיחה
כשהזיכרון נכלא בגטו: למה נעלמו "האסונות של אחרים" ממוזיאון השואה?
ביקור במוזיאון השואה בוושינגטון חושף היעלמות של התערוכות האוניברסליות, ומעלה תהיות על הפיכת הזיכרון היהודי לגטו צר שמתעלם מסבל של אחרים. במציאות של כוחנות מופקרת בישראל וארה"ב, הגיעה העת למוסדות זיכרון שלא יעסקו רק ב"מה עוללו לנו" אלא גם ב"מה נדרש מאיתנו"
מנכס אסטרטגי להערת שוליים: ישראל כבר לא חשובה - ותודה לטראמפ
התעלמות טראמפ מישראל היא סימפטום לחזרת האינטרסים הקרים שבהם שימושיות מחליפה נרטיבים היסטוריים. בעוד האזור צועד לדיפלומטיה פונקציונלית, ישראל לכודה באסטרטגיית כוח שהופכת אותה לנטל. זהו רגע של פיכחון הדורש מעבר מיוהרה והתמכרות לסכסוך - להשתלבות ריאלית בעולם
מצעד האיוולת של הפשטנים: למה אנחנו כל כך חכמים ומתנהגים כל כך בטיפשות?
אנחנו בוחרים פעם אחר פעם מנהיגים מסוכנים וחסרי עומק, לא בגלל טיפשות אלא בגלל עצלות המחשבה שמוחלפת בסיסמאות קלות. התיקון יבוא רק מ"חילון התלמוד" - הפיכת המורשת היהודית לבית ספר של חשיבה מורכבת, ספקות ויכולת לחיות עם שאלות פתוחות
העולם משתנה, ורק הפוליטיקה הישראלית תקועה
אנחנו חיים בתוך "דמוקרטיה של זהות אחת" שבה אפשר לבחור רק בין גוונים של אותה תפיסת עולם. כשהתחרות היא רק על ניהול יעיל של הרוע במקום על מדינה צודקת, אנחנו לא באמת בוחרים עתיד, אלא מנהלים את העוולות במינימום בושה
שלום הבבושקות: האינטרס המשותף שיכול להפוך את החרדים לחלק ממחנה השלום
במקום להתכתש על שוויון בנטל בתוך מציאות של מלחמה נצחית, יש להכיר בכך שהאינטרס החרדי והחילוני מצטלבים דווקא בצמצום הצבא ובחתירה להסדר מדיני. רק שינוי בקווי המתאר של המציאות הישראלית יהפוך את סוגיית הגיוס מקרב פנימי של "משאלות מוות" לשיח על חיים ועתיד משותף
לא רק הסופגניות של חב"ד דוחות, אלא גם התורה שלהם
מאחורי החיוך בדוכן התפילין מסתתרת תנועה שמטשטשת גבולות יסוד בין יהדות לעבודה זרה, מטפחת היררכיה בין בני אדם ומפעילה השפעה פוליטית משיחית חסרת אחריות. הגיע הזמן לשבור את הטאבו, לפתוח את הספרים ולשאול בקול: האם יש חב"ד בלי משיחיות - ומהו מחיר השתיקה? | דעה
אוסטרליה כבר כאן: השנאה הגלובלית של 2025
הירי הרצחני בסידני אינו אירוע חריג מקומי אלא סימפטום של עידן שבו אלימות, אנטישמיות ואסלאמופוביה חוצות גבולות ומוזנות זו מזו. הטרגדיה של 2025 היא ששתי פרשנויות - "לעולם לא עוד - לנו" ו"לעולם לא עוד - לאף אדם" מתנגשות חזיתית
דוחא: בית החוכמה החדש של המזרח התיכון
בין סטריאוטיפים למציאות מתגלה קטאר כמרחב שבו מסורת ומודרניות אינן מתנגשות אלא משתלבות ליצירת מודל אזורי חדש. דוחא מציעה זירת דיאלוג גלובלית, ביטחון תרבותי ואסלאם פתוח - חלופה שמאתגרת את הדיכוטומיות המוכרות של ימינו
בשנה הבאה תקום הממשלה הגזענית הבאה של ישראל - השאלה איזו?
בישראל של 2025 המילה "ציונות" הפכה לאיתות פוליטי פשוט: בלי ערבים. הגזענות הרעשנית והגזענות השקטה מקיפות את המערכת הפוליטית כולה, שבה שותפות אזרחית בסיסית נהפכה למותרות אידאולוגיות. כל עוד דחיקת חמישית מהאזרחים נתפסת כלגיטימית, החדר יוחשך והדלת תישאר סגורה
אחרי המדינה: היהדות בחיפוש אחר עתיד שאינו מבוצר
האתגר של הדור של היום הוא למצוא לקיום היהודי משמעות חדשה ועדכנית, שאיננה רק מלחמות ותעשיות קטל. בימים אלה ישראל טובעת פנימה בסערה, והעם היהודי בעולם עוד יכול להיות האלטרנטיבה היהודית הפתוחה. "לך לך מארצך וממולדתך", תקף גם היום ובייחוד לגבי ישראל
דוד שהפך לגוליית: איך בזמן שפיתחנו גוף איבדנו את הרוח
ישראל של 2025, שהייתה פעם דוד זריז וחכם, הפכה לענק כבד וחמוש שאיבד את יכולת ההבחנה, הספק והחכמה. הליכה ארוכה מן היהודי הרוחני אל הישראלי הכוחני יצרה מציאות שבה כוח עצום מוליד פחד קיומי, וגדלות צבאית מסתירה עיוורון מוסרי ואסטרטגי
אל תגידו לי זה קומץ. זה כולכם
מערכת של הכחשה, אלימות ואדישות - מן הפורעים ועד הציבור המעדיף לא לדעת - מאפשרת מפעל התנחלויות מושחת ושלילת חירויות יסוד מפלסטינים. זהו פרויקט של עליונות ונישול, עדות לרקב המאכל את הנפש הישראלית
המלחמה בשם האלוהים: כך הפכה ישראל למדינה דתית
בין הקריאות למחיית עמלק לכתובות הקיר בעזה - המלחמה האחרונה הפכה לעימות תיאולוגי שבו ישראל גילתה את עצמה כמדינה דתית. כעת, השאלה הגורלית היא מי ינהיג את העתיד: הרב או הריבון?
30 שנה לרצח: היריות בכיכר הוציאו לדרך את עידן הפראות
הרצח הפוליטי בכיכר והטבח של גולדשטיין במערת המכפלה לא חיסלו רק בני אדם - הם חיסלו רעיון. שלושים שנה אחרי רצח רבין, ישראל והמערב כולו נעים בין פונדמנטליזם לפופוליזם, בין פחד לריסוק התבונה. מה שהחל כאן הפך למגפה עולמית - קץ עידן התבונה והולדת עידן הפראות
ישראל שאיבדה את מצפונה: על קריסת החינוך המוסרי ועליית ההייטק הצבאי
מדינה שהחליפה ערכים במעגלים אלקטרוניים, שיח רוחני בציות טכנולוגי, והומניזם בפולחן ביטחון - איבדה את ההגנות המוסריות שהיו בבסיס היהדות. כשחברה שלמה הופכת את החדשנות לאמצעי שליטה, ואת הכוח לתכלית, היא מאבדת את צלם האדם ואת היכולת לשאול מהו צדק
"ימשיכו לרכוב על גמלים"? סמוטריץ' לעג - וחשף כמה הוא פרימיטיבי בעצמו
כשסמוטריץ' לועג לסעודים על רכיבת גמלים, הוא חושף את עצמו - אדם חשוך ומביך, יהיר מבחוץ ומכוער מבפנים, המגלם מגזר שטפיל על ההייטק וניזון משנאה, פחד ובורות. לא הסעודים פרימיטיבים - הוא זה שנשאר תקוע באפילת ימי הביניים
העתיד כבר כאן: קריאה לפוליטיקה אזרחית חדשה בישראל
בעוד המזרח התיכון נע לעבר שיתופי פעולה אזרחיים וכלכליים, הפוליטיקה הישראלית, כולל השמאל הציוני והמפלגות הערביות, ממשיכה לדשדש בשיח ישן ומפוחד. הגיעה השעה לתנועה חדשה, יהודית־ערבית, שוויונית ואמיצה - שתציע שפה של תקווה, שותפות ואחריות משותפת לכל מי שחי כאן
גם אחרי העסקה - אנחנו עדיין באותו יום ארוך שלא נגמר
שנתיים אחרי 7 באוקטובר 23, ישראל שרויה עדיין באותו לילה ארוך של כאב, בלבול והכחשה. בין המשיחיים המתלהבים למיואשים שהרימו ידיים מתרחשת מציאות של מבוכה לאומית, קריסת ערכים ומנהיגות תקועה - אך גם אפשרות נדירה להתפכחות אמיצה ולבניית עתיד משותף של הכרה ואחריות