אברהם (אברום) בורג. סופר ואיש ציבור, אקטיביסט ומורה. אוהב שלום ״גם אם ירחק זה היום״. סקרן וספקן. קורא וכותב. שייך למשפחת האדם וחי בעברית. מאמין בדיאלוג ונאבק בקנאות, לא אוהב בּורּוּת ולומד כל הזמן. מאמין באדם גם ברוחו רוח עז
במסווה של תמיכה נלהבת בישראל ודבקות בכתובים, המטיף האוונגליסטי מרוקן את המקרא מתוכנו המוסרי והופך את הדת לכלי שרת עבור הכוח הפוליטי. האמת המרה מאחורי החיבוק החם היא תיאולוגיה צינית המשתמשת ביהודים כבשר תותחים בדרך לחזון אחרית ימים שכולו השמדה רוחנית
החג בא ואין בו שמחה כלל, כי אין בית שאין בו מת, או פצוע, או פגוע או מפוחד. בזהירות אני שואל אתכם: למה ועד מתי? הרי הבטחתם להם משהו אחר. אני מתחנן שתחשבו למען חיי יקיריכם - מהו המחיר שאותו כבר לא נהיה מוכנים להמשיך לשלם? | דעה
החיבור המסוכן בין המיתולוגיה התנ"כית לבין האתוס הציוני יצר חברה שרואה במלחמה גזירת גורל דתית ותוכנית עבודה פוליטית. כדי לצאת ממעגל האלימות האינסופי, עלינו לגנוז את פרקי הרצחנות המקראיים ולאמץ מחדש את שפת הנביאים ואת חזון השלום כציווי קיומי דחוף
הצצה למפגש בין כוחות פוליטיים אפלים, נשיא גחמתי ומערכת השפעה ישראלית מיומנת. האם דווקא אצל איש הימין השמרני-קיצוני מונחים היסודות לברית ישראלית-אמריקאית חדשה?
הגנרלים באולפנים, הקלישאות על "הכרעה" והפער ההולך וגדל בין עוצמה צבאית למציאות פוליטית. בעידן של מודיעין בזמן אמת ונשק מדויק, המלחמות הופכות הרסניות יותר אך כמעט שאינן משנות סדר פוליטי, אז למה אנחנו ממשיכים להשקיע במלחמות במקום בשלום?
בעוד טראמפ ונתניהו משתעשעים בפנטזיה של הפלת המשטר מרחוק, הם מתעלמים מהעובדה שאידיאולוגיה היא רשת חסינה ולא פירמידה שברירית. האירוניה היא שדווקא אלו המבקשים "לייצא דמוקרטיה" לאיראן, הם אלו שמכרסמים ביסודותיה הליברליים כאן בבית
בעוד ישראל מתמסרת שוב לקלישאות צ'רצ'יליאניות ולתחושת "אין ברירה" קולקטיבית, חשוב לחשוף את המנגנון שטווה את רשת המלחמה הזו. אל מול משטר איום בטהרן, הבחירה בכוח אינה אסטרטגיה של ביטחון, אלא תוצר של שטיפת מוח המשרתת הישרדות פוליטית ומבטיחה את דור השנאה הבא
מעבר לחילופי השלטון, המבחן האמיתי של הליברליזם יהיה ביכולת לשקם את האמון שנשחק. כדי שהבוקר שאחרי לא יהיה רק הפוגה זמנית, עלינו להישיר מבט אל הכשלים המבניים, ולהכין כבר עכשיו את התשתיות המוסריות והמוסדיות ליום שבו הקומפרסור של מכונות הרעש סוף סוף ינותק
אמירתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' השבוע בוועדת הכספים בכנסת, "אנחנו אשמים שהערבים רוצחים אחד את השני", לא צריכה לעצבן אותנו כפליטת פה, אלא כבהירות. סמוטריץ' לפתע, למרות רצונו להנחיל ריבונות ביהודה ושומרון, מוותר עליה בתוך שטח המדינה
במקום לראות ברמדאן "אירוע ביטחוני" שיש לנהל, הגיע הזמן לזהות בו נכס תרבותי של ריסון עצמי וסולידריות חברתית. האם נצליח להשתחרר מהחרדה ולהבין שדווקא בעולם של צרכנות אינסופית, חודש של צניעות ונדיבות הוא בדיוק מה שכולנו צריכים?
השבר בישראל הוא לא רק פוליטי, אלא התנגשות בין הליברליזם האירופי לזיכרון הקיום היהודי בארצות האסלאם. בעולם שבו המערב בגד והמזרח סיפק מחסה, ישראל חייבת להפסיק לפחד מהמרחב שבו היא חיה ולמצוא מודל קיום שאינו מבוסס על "אויב" או "מדינת לאום" קשיחה
ביקור במוזיאון השואה בוושינגטון חושף היעלמות של התערוכות האוניברסליות, ומעלה תהיות על הפיכת הזיכרון היהודי לגטו צר שמתעלם מסבל של אחרים. במציאות של כוחנות מופקרת בישראל וארה"ב, הגיעה העת למוסדות זיכרון שלא יעסקו רק ב"מה עוללו לנו" אלא גם ב"מה נדרש מאיתנו"
התעלמות טראמפ מישראל היא סימפטום לחזרת האינטרסים הקרים שבהם שימושיות מחליפה נרטיבים היסטוריים. בעוד האזור צועד לדיפלומטיה פונקציונלית, ישראל לכודה באסטרטגיית כוח שהופכת אותה לנטל. זהו רגע של פיכחון הדורש מעבר מיוהרה והתמכרות לסכסוך - להשתלבות ריאלית בעולם
אנחנו בוחרים פעם אחר פעם מנהיגים מסוכנים וחסרי עומק, לא בגלל טיפשות אלא בגלל עצלות המחשבה שמוחלפת בסיסמאות קלות. התיקון יבוא רק מ"חילון התלמוד" - הפיכת המורשת היהודית לבית ספר של חשיבה מורכבת, ספקות ויכולת לחיות עם שאלות פתוחות
אנחנו חיים בתוך "דמוקרטיה של זהות אחת" שבה אפשר לבחור רק בין גוונים של אותה תפיסת עולם. כשהתחרות היא רק על ניהול יעיל של הרוע במקום על מדינה צודקת, אנחנו לא באמת בוחרים עתיד, אלא מנהלים את העוולות במינימום בושה
במקום להתכתש על שוויון בנטל בתוך מציאות של מלחמה נצחית, יש להכיר בכך שהאינטרס החרדי והחילוני מצטלבים דווקא בצמצום הצבא ובחתירה להסדר מדיני. רק שינוי בקווי המתאר של המציאות הישראלית יהפוך את סוגיית הגיוס מקרב פנימי של "משאלות מוות" לשיח על חיים ועתיד משותף
מאחורי החיוך בדוכן התפילין מסתתרת תנועה שמטשטשת גבולות יסוד בין יהדות לעבודה זרה, מטפחת היררכיה בין בני אדם ומפעילה השפעה פוליטית משיחית חסרת אחריות. הגיע הזמן לשבור את הטאבו, לפתוח את הספרים ולשאול בקול: האם יש חב"ד בלי משיחיות - ומהו מחיר השתיקה? | דעה
הירי הרצחני בסידני אינו אירוע חריג מקומי אלא סימפטום של עידן שבו אלימות, אנטישמיות ואסלאמופוביה חוצות גבולות ומוזנות זו מזו. הטרגדיה של 2025 היא ששתי פרשנויות - "לעולם לא עוד - לנו" ו"לעולם לא עוד - לאף אדם" מתנגשות חזיתית
בין סטריאוטיפים למציאות מתגלה קטאר כמרחב שבו מסורת ומודרניות אינן מתנגשות אלא משתלבות ליצירת מודל אזורי חדש. דוחא מציעה זירת דיאלוג גלובלית, ביטחון תרבותי ואסלאם פתוח - חלופה שמאתגרת את הדיכוטומיות המוכרות של ימינו
בישראל של 2025 המילה "ציונות" הפכה לאיתות פוליטי פשוט: בלי ערבים. הגזענות הרעשנית והגזענות השקטה מקיפות את המערכת הפוליטית כולה, שבה שותפות אזרחית בסיסית נהפכה למותרות אידאולוגיות. כל עוד דחיקת חמישית מהאזרחים נתפסת כלגיטימית, החדר יוחשך והדלת תישאר סגורה
האתגר של הדור של היום הוא למצוא לקיום היהודי משמעות חדשה ועדכנית, שאיננה רק מלחמות ותעשיות קטל. בימים אלה ישראל טובעת פנימה בסערה, והעם היהודי בעולם עוד יכול להיות האלטרנטיבה היהודית הפתוחה. "לך לך מארצך וממולדתך", תקף גם היום ובייחוד לגבי ישראל
ישראל של 2025, שהייתה פעם דוד זריז וחכם, הפכה לענק כבד וחמוש שאיבד את יכולת ההבחנה, הספק והחכמה. הליכה ארוכה מן היהודי הרוחני אל הישראלי הכוחני יצרה מציאות שבה כוח עצום מוליד פחד קיומי, וגדלות צבאית מסתירה עיוורון מוסרי ואסטרטגי
מערכת של הכחשה, אלימות ואדישות - מן הפורעים ועד הציבור המעדיף לא לדעת - מאפשרת מפעל התנחלויות מושחת ושלילת חירויות יסוד מפלסטינים. זהו פרויקט של עליונות ונישול, עדות לרקב המאכל את הנפש הישראלית
בין הקריאות למחיית עמלק לכתובות הקיר בעזה - המלחמה האחרונה הפכה לעימות תיאולוגי שבו ישראל גילתה את עצמה כמדינה דתית. כעת, השאלה הגורלית היא מי ינהיג את העתיד: הרב או הריבון?
הרצח הפוליטי בכיכר והטבח של גולדשטיין במערת המכפלה לא חיסלו רק בני אדם - הם חיסלו רעיון. שלושים שנה אחרי רצח רבין, ישראל והמערב כולו נעים בין פונדמנטליזם לפופוליזם, בין פחד לריסוק התבונה. מה שהחל כאן הפך למגפה עולמית - קץ עידן התבונה והולדת עידן הפראות
מדינה שהחליפה ערכים במעגלים אלקטרוניים, שיח רוחני בציות טכנולוגי, והומניזם בפולחן ביטחון - איבדה את ההגנות המוסריות שהיו בבסיס היהדות. כשחברה שלמה הופכת את החדשנות לאמצעי שליטה, ואת הכוח לתכלית, היא מאבדת את צלם האדם ואת היכולת לשאול מהו צדק
כשסמוטריץ' לועג לסעודים על רכיבת גמלים, הוא חושף את עצמו - אדם חשוך ומביך, יהיר מבחוץ ומכוער מבפנים, המגלם מגזר שטפיל על ההייטק וניזון משנאה, פחד ובורות. לא הסעודים פרימיטיבים - הוא זה שנשאר תקוע באפילת ימי הביניים
בעוד המזרח התיכון נע לעבר שיתופי פעולה אזרחיים וכלכליים, הפוליטיקה הישראלית, כולל השמאל הציוני והמפלגות הערביות, ממשיכה לדשדש בשיח ישן ומפוחד. הגיעה השעה לתנועה חדשה, יהודית־ערבית, שוויונית ואמיצה - שתציע שפה של תקווה, שותפות ואחריות משותפת לכל מי שחי כאן
שנתיים אחרי 7 באוקטובר 23, ישראל שרויה עדיין באותו לילה ארוך של כאב, בלבול והכחשה. בין המשיחיים המתלהבים למיואשים שהרימו ידיים מתרחשת מציאות של מבוכה לאומית, קריסת ערכים ומנהיגות תקועה - אך גם אפשרות נדירה להתפכחות אמיצה ולבניית עתיד משותף של הכרה ואחריות
לצפות בטראמפ ונתניהו על אותה במה היה מחזה אבסורדי. השקרן הכרוני והבור המוחלט - נתנו הופעה משותפת. האחד עדיין לא הבין על מה הוא מדבר, והשני כבר מתכנן איך לחבל לו בתוכנית. ואנחנו ממתינים לראות מי ינצח: טראמפ עם חזון נוסף לעזה או נתניהו עם עוד הרס וחורבן
