המלחמה בשם האלוהים: כך הפכה ישראל למדינה דתית
בין הקריאות למחיית עמלק לכתובות הקיר בעזה - המלחמה האחרונה הפכה לעימות תיאולוגי שבו ישראל גילתה את עצמה כמדינה דתית. כעת, השאלה הגורלית היא מי ינהיג את העתיד: הרב או הריבון?
אברהם בורג
אברהם (אברום) בורג. סופר ואיש ציבור, אקטיביסט ומורה. אוהב שלום ״גם אם ירחק זה היום״. סקרן וספקן. קורא וכותב. שייך למשפחת האדם וחי בעברית. מאמין בדיאלוג ונאבק בקנאות, לא אוהב בּורּוּת ולומד כל הזמן. מאמין באדם גם ברוחו רוח עז
כל הכתבות של אברהם בורג
30 שנה לרצח: היריות בכיכר הוציאו לדרך את עידן הפראות
הרצח הפוליטי בכיכר והטבח של גולדשטיין במערת המכפלה לא חיסלו רק בני אדם - הם חיסלו רעיון. שלושים שנה אחרי רצח רבין, ישראל והמערב כולו נעים בין פונדמנטליזם לפופוליזם, בין פחד לריסוק התבונה. מה שהחל כאן הפך למגפה עולמית - קץ עידן התבונה והולדת עידן הפראות
ישראל שאיבדה את מצפונה: על קריסת החינוך המוסרי ועליית ההייטק הצבאי
מדינה שהחליפה ערכים במעגלים אלקטרוניים, שיח רוחני בציות טכנולוגי, והומניזם בפולחן ביטחון - איבדה את ההגנות המוסריות שהיו בבסיס היהדות. כשחברה שלמה הופכת את החדשנות לאמצעי שליטה, ואת הכוח לתכלית, היא מאבדת את צלם האדם ואת היכולת לשאול מהו צדק
"ימשיכו לרכוב על גמלים"? סמוטריץ' לעג - וחשף כמה הוא פרימיטיבי בעצמו
כשסמוטריץ' לועג לסעודים על רכיבת גמלים, הוא חושף את עצמו - אדם חשוך ומביך, יהיר מבחוץ ומכוער מבפנים, המגלם מגזר שטפיל על ההייטק וניזון משנאה, פחד ובורות. לא הסעודים פרימיטיבים - הוא זה שנשאר תקוע באפילת ימי הביניים
העתיד כבר כאן: קריאה לפוליטיקה אזרחית חדשה בישראל
בעוד המזרח התיכון נע לעבר שיתופי פעולה אזרחיים וכלכליים, הפוליטיקה הישראלית, כולל השמאל הציוני והמפלגות הערביות, ממשיכה לדשדש בשיח ישן ומפוחד. הגיעה השעה לתנועה חדשה, יהודית־ערבית, שוויונית ואמיצה - שתציע שפה של תקווה, שותפות ואחריות משותפת לכל מי שחי כאן
גם אחרי העסקה - אנחנו עדיין באותו יום ארוך שלא נגמר
שנתיים אחרי 7 באוקטובר 23, ישראל שרויה עדיין באותו לילה ארוך של כאב, בלבול והכחשה. בין המשיחיים המתלהבים למיואשים שהרימו ידיים מתרחשת מציאות של מבוכה לאומית, קריסת ערכים ומנהיגות תקועה - אך גם אפשרות נדירה להתפכחות אמיצה ולבניית עתיד משותף של הכרה ואחריות
היום שאחרי תוכנית טראמפ: עזה חייבת להפוך לתיקון - ולא לנכבה נוספת
לצפות בטראמפ ונתניהו על אותה במה היה מחזה אבסורדי. השקרן הכרוני והבור המוחלט - נתנו הופעה משותפת. האחד עדיין לא הבין על מה הוא מדבר, והשני כבר מתכנן איך לחבל לו בתוכנית. ואנחנו ממתינים לראות מי ינצח: טראמפ עם חזון נוסף לעזה או נתניהו עם עוד הרס וחורבן
קדיש לראש השנה: זעקה על חפים מפשע ומלחמה שאין בה קדושה
נוסח הקדיש נשזר במילים חדשות - כאלו שאינן מהללות שמיים אלא זועקות על ילדי עזה והעוטף, על אמהות ואבות שכולים, ועל שבר אנושות המשותף לכולם. במקום גדולה וקדושה - קריאה לשלום אמיתי, אנושי, שיבוא על כל יושבי הארץ
כשעדינות וחמלה נתפסות כחולשה: איך הפכנו להיות טלי גוטליב?
החברה הישראלית, שנולדה עם רעיונות של ערבות הדדית ותרבות עברית מתחדשת הידרדרה לחיקוי גס של עצמה, שבה אלימות היא כוח. הפכנו לחברה גסה הנשלטת בידי צבאיות, חרדות ופוליטיקה של פחד. אפשר עוד לבלום את ההתבהמות אם נחזיר למרכז את השפה המכבדת, החמלה והצדק החברתי
אין אלוהים בשמי עזה | אברהם בורג
אוי לטייס שעינו אדומה מן הדם, לעיתונאי המחריש, למדינאי החותם גזרי מוות. כולם שותפים לחילול צלם האדם
סוף עידן הקורבן הנצחי: ישראל איבדה את חסינות השואה
מאז השואה נהנתה ישראל מהבנה יוצאת דופן ולגיטימציה בלתי מותנית, בעיקר מגרמניה. אולם המלחמה בעזה הפכה את ישראל ממדינה-קורבן למדינה-מחוללת סבל, ומסירה ממנה את ההגנה המוסרית ההיסטורית שעמדה לה במשך עשרות שנים
מי שמבכה את הפינוי מגוש קטיף לא מתאבל על צדק ותיקון עוולות. אלא על אובדן הפינוק
ההתנתקות סיימה פרק של עיוורון מוסרי, שבו קומץ ישראלים קיבלו הקצאות אדמה ומשאבים בלתי פרופורציונליים כדי להקים וילות מטופחות בתוך ים של פליטים. הפליטים הללו, מאות אלפים שנדחקו לרצועה על ידי ישראל הצעירה מאז 1948, חיו בעוני מרוד ובצפיפות שאין דומה לה בעולם
הפכנו למוטציה. אין ברירה אלא ללכת בעצמנו להאג
המתח בתוך הנפש היהודית עדיין מתרוצץ בין כוחות ההרס של הכוחנות, ותרבות הביטול של כל מי שאינו כמותם. עכשיו צריך לצאת ולהשיק מחדש את יהדות המוסר והאנושיות. פחות מ־10 אחוזים מיהודי העולם שיפנו יחד לבית הדין הבינלאומי, בתביעה כנגד ישראל. הגיע הזמן לומר לה: די!
האנטישמיות היא "אין" עכשיו. בואו נדבר על זה קצת
העולם כנראה לא מחולק ליהודים ולא-יהודים, אלא לקואליציית ניגודים של יהודים ואנטישמים המאמינים שיש ביהודים משהו מיוחד. שניהם רואים ביהודי יצור יוצא דופן - האחד כבן נבחר, השני כסכנה. מולם ניצבת הברית האמיתית: מי שמאמינים שכל בני האדם נולדו שווים
האם יש הצדקה לקיום ישראל בלי תשתית מוסרית?
יש 4 שבטים נפרדים שמה שמאחד ביניהם הוא רק המלחמה. בלי חזון, מוסר, סולידריות - נותר רק פירוק. לא רק בגלל עזה החרבה, אלא בגלל חברה מפולגת, הנהגה משיחית ואדישות לרשע. ישראל שאיבדה את יסודותיה הערכיים, אולי איבדה גם את זכות הקיום. זו לא פרובוקציה - זו המציאות
הליברל עם הדגל: שיר נזיפה למי שחושב שהוא בצד הנכון של ההיסטוריה
הוא נושא דגל, חולם על גשרים, כותב פוסטים חכמים - אבל לא נוגע בכיבוש, לא רואה את הפלסטיני שמולו, ולא מוכן לוותר על אזור הנוחות. מונולוג זועם לליברל הישראלי
פולחן המוות המשולש של ישראל: על מס הדמים שהממשלה שלנו גובה
מאחורי הסיסמאות על "מות קדושים", מסתתרת מערכת רגשית ופוליטית המקדשת את המוות: הפיכת כל נופל לגיבור אפילו שלא רצה למות או התנגד למלחמה, כהות מוסרית כלפי חיי הפלסטינים, ושימוש ציני בזיכרון ההיסטורי. כך נראית מציאות שבה לא נותר מקום לשאלות, רק להלוויות
הפחד ינצח את המצפון? על ההצבעה החשובה ביותר בתולדות הדמוקרטיה בישראל
כשיגיע רגע ההכרעה על הדחת איימן עודה, זה לא יהיה עוד סעיף בסדר היום, זו תהיה הצבעה שתחרוץ את דמותה של הכנסת ואת עתיד הדמוקרטיה הישראלית. אף אחד לא יזכור לח"כים את חוק מעברי החציה או החתולים. כולם יזכרו איך הם הצביעו כשניסו להשתיק קול של מיעוט
להרוג מילים זה כמו להרוג חפים מפשע: מי יצנזר את הצנזורים?
כשמאמרים מצונזרים לא בגלל סודות אלא בגלל דעות, זו אינה הגנה על ביטחון המדינה - זו חרדה מהחופש לחשוב אחרת. צנזורה הפועלת רק נגד אזרחים, עיתונאים ואנשי אקדמיה ולא נגד פוליטיקאים מסיתים - היא עדות לשבר פנימי, לא לאיום חיצוני
מה ישראלי בעיניך? טור מאת יאיר לפיד (ואולי בעצם לא)
חשבתי רבות איך לחדד את השאלה "מה ישראלי בעיניך" בעידן של השתקה ופילוג. ואז הבנתי: אולי אם אכתוב את הדברים כיאיר לפיד, ראש האופוזיציה, קול ישראלי מרכזי - יקשיבו להם אחרת. אולי כך אצליח להיאבק על הדמוקרטיה בדיוק מהמקום שבו נדמה שהיא כבר נשמטת לנו מהידיים
הצלחה מסוכנת: מה נעשה עם ה"ניצחון" בשדה הקרב?
הצלחותיה הצבאיות הגדולות של ישראל - ממלחמת ששת הימים ועד העימות עם איראן - שיכנעו אותה בכוחו של הפתרון הצבאי והרחיקו אותה מהכרעות מדיניות נדרשות. דווקא הרגעים של עוצמה, ולא של משבר, הם שהובילו אותה לשאננות, לכיבוש מתמשך ולהחמצת הזדמנויות היסטוריות
מהנדסי המשטרים לא לומדים כלום: גם באיראן - שינוי יבוא רק מבפנים
מאיראן ועד עיראק, מגואטמלה ללבנון - הניסיון ההיסטורי מראה שהפלת משטרים מבחוץ מובילה לכאוס ולא לדמוקרטיה. גם באיראן של האייתוללות, התקווה לשינוי טמונה באזרחים עצמם, לא בהתערבות זרה יהירה
הרתעה גרעינית כחרב פיפיות: מי יבטיח לנו שממשלות לא יפלו לידי מטורפים דתיים?
המחשבה על מזרח תיכון נקי מנשק להשמדה המונית נשמעת אוטופית, אבל האם היא נאיבית יותר מהאמונה שההרתעה תמיד תעבוד? האם כוח שנועד להגן על המחזיק בו לא עלול להפוך לאיום על עצם הלגיטימיות שלו? לא עדיף להתנהל בשקיפות וללכת לדה מיליטריזציה, כמו גרמניה ויפן בשעתן?
ובשושן הבירה הרגו היהודים: אני נגד המלחמה המיותרת עם איראן, ולא נותן לה אפילו עוד דקה
זו מלחמה מיותרת וצינית, שנולדה מתוך יוהרה ומהווה סכנה לחברה הישראלית יותר משהיא משרתת את ביטחונה. הגיע הזמן לניקוי מרעלים ולא להיגרר למעגל נוסף של הרס
יורים וחוגגים: לא צריך תאי גזים כדי לזהות פשע מוסרי
ישראל הפכה מאומה של שורדים לאומה של הורגים - בלי חמלה, בלי גבולות, ועם הנהגה שמטמיעה שנאה. אך עוד לא מאוחר מדי לבחור בדרך אחרת. על הדור הצעיר להקדיש מעשר מהיצירתיות, החוכמה והיזמות שלו לעתיד של פיוס במקום לעתיד של הרג
"עסקת השרשרת של המאה": איך טראמפ יכול להפיל את נתניהו ולהביא שלום
תוכנית מהפכנית מציעה לעקוף את הממשלה בישראל באמצעות החרדים ויהדות ניו יורק - בדרך לעסקת שלום מרעישה שתעצים את מעמדו של טראמפ ותשנה את פני המזרח התיכון | מכתב פתוח לנשיא ארצות הברית
רדוד ועילג: השם יתברך תמיד אוהב אותי - וזו בדיוק הבעיה
השיר המביך הזה הוא מזמור לפשיטת הרגל הרוחנית של ימינו: בלי הכרה ברוע שיש בעולם, בלי עימות עם המציאות, בלי מחויבות לתיקון עצמי. רק אמונה שטוחה של דור הסלפי שמרוכז כולו בעצמו. ויש פה גם שיר חדש עם מילים שאולי יתאימו יותר למציאות - רק צריך שמישהו ילחין
האומץ לעשות את הדבר הפשוט - ולעצור את השקר של הימין
בין ירושלים לניו יורק, דרך פריז וריאד, נרקם גשר מדיני חדש שמחזיר את הרוח לפתרון אמיתי לסכסוך. היוזמה הצרפתית-סעודית מציבה את המדינה הפלסטינית כנקודת מוצא - לא כיעד רחוק - ומסמנת שינוי עמוק בפרדיגמה שנכשלה. העולם מתחיל להבין: אי אפשר עוד להתעלם מהמציאות
אב הרחמים: פרידה מהפאפא של האנושות כולה
הוא היה כלי קודש, מנסה לתקן עולמות שבורים. בחר באחריות ולא בכוח, בחמלה ולא ביוקרה, ובפתיחת לב ולא בהתנשאות. כישראלי, בן לדת אברהם ומשה, אני חש בושה על חרפת מנהיגינו שלא באו ללוות את האדם הגדול הזה בדרכו האחרונה, את האיש שהושיט יד חמה לעם היהודי ולישראל
מדי פעם האמת בוקעת מנתניהו - הציונות האמיתית על פי ראש הממשלה, יצאה לגלות
בניגוד לחוזי המדינה ומקימיה, נתניהו הגדיר דרך בנו את הציונות מחדש: "הוא דואג לעתיד המדינה". תפקידה של הציונות בישראל תם ונשלם, יאיר נתניהו הוא ראש אגודות חובבי ציון שבתפוצות, ממשיך דרכם האינטלקטואלי והמרשים של משה לייב לילינבלום ויהודה לייב פינסקר