אברהם (אברום) בורג. סופר ואיש ציבור, אקטיביסט ומורה. אוהב שלום ״גם אם ירחק זה היום״. סקרן וספקן. קורא וכותב. שייך למשפחת האדם וחי בעברית. מאמין בדיאלוג ונאבק בקנאות, לא אוהב בּורּוּת ולומד כל הזמן. מאמין באדם גם ברוחו רוח עז
הצלחותיה הצבאיות הגדולות של ישראל - ממלחמת ששת הימים ועד העימות עם איראן - שיכנעו אותה בכוחו של הפתרון הצבאי והרחיקו אותה מהכרעות מדיניות נדרשות. דווקא הרגעים של עוצמה, ולא של משבר, הם שהובילו אותה לשאננות, לכיבוש מתמשך ולהחמצת הזדמנויות היסטוריות
מאיראן ועד עיראק, מגואטמלה ללבנון - הניסיון ההיסטורי מראה שהפלת משטרים מבחוץ מובילה לכאוס ולא לדמוקרטיה. גם באיראן של האייתוללות, התקווה לשינוי טמונה באזרחים עצמם, לא בהתערבות זרה יהירה
המחשבה על מזרח תיכון נקי מנשק להשמדה המונית נשמעת אוטופית, אבל האם היא נאיבית יותר מהאמונה שההרתעה תמיד תעבוד? האם כוח שנועד להגן על המחזיק בו לא עלול להפוך לאיום על עצם הלגיטימיות שלו? לא עדיף להתנהל בשקיפות וללכת לדה מיליטריזציה, כמו גרמניה ויפן בשעתן?
זו מלחמה מיותרת וצינית, שנולדה מתוך יוהרה ומהווה סכנה לחברה הישראלית יותר משהיא משרתת את ביטחונה. הגיע הזמן לניקוי מרעלים ולא להיגרר למעגל נוסף של הרס
ישראל הפכה מאומה של שורדים לאומה של הורגים - בלי חמלה, בלי גבולות, ועם הנהגה שמטמיעה שנאה. אך עוד לא מאוחר מדי לבחור בדרך אחרת. על הדור הצעיר להקדיש מעשר מהיצירתיות, החוכמה והיזמות שלו לעתיד של פיוס במקום לעתיד של הרג
תוכנית מהפכנית מציעה לעקוף את הממשלה בישראל באמצעות החרדים ויהדות ניו יורק - בדרך לעסקת שלום מרעישה שתעצים את מעמדו של טראמפ ותשנה את פני המזרח התיכון | מכתב פתוח לנשיא ארצות הברית
השיר המביך הזה הוא מזמור לפשיטת הרגל הרוחנית של ימינו: בלי הכרה ברוע שיש בעולם, בלי עימות עם המציאות, בלי מחויבות לתיקון עצמי. רק אמונה שטוחה של דור הסלפי שמרוכז כולו בעצמו. ויש פה גם שיר חדש עם מילים שאולי יתאימו יותר למציאות - רק צריך שמישהו ילחין
בין ירושלים לניו יורק, דרך פריז וריאד, נרקם גשר מדיני חדש שמחזיר את הרוח לפתרון אמיתי לסכסוך. היוזמה הצרפתית-סעודית מציבה את המדינה הפלסטינית כנקודת מוצא - לא כיעד רחוק - ומסמנת שינוי עמוק בפרדיגמה שנכשלה. העולם מתחיל להבין: אי אפשר עוד להתעלם מהמציאות
הוא היה כלי קודש, מנסה לתקן עולמות שבורים. בחר באחריות ולא בכוח, בחמלה ולא ביוקרה, ובפתיחת לב ולא בהתנשאות. כישראלי, בן לדת אברהם ומשה, אני חש בושה על חרפת מנהיגינו שלא באו ללוות את האדם הגדול הזה בדרכו האחרונה, את האיש שהושיט יד חמה לעם היהודי ולישראל
בניגוד לחוזי המדינה ומקימיה, נתניהו הגדיר דרך בנו את הציונות מחדש: "הוא דואג לעתיד המדינה". תפקידה של הציונות בישראל תם ונשלם, יאיר נתניהו הוא ראש אגודות חובבי ציון שבתפוצות, ממשיך דרכם האינטלקטואלי והמרשים של משה לייב לילינבלום ויהודה לייב פינסקר
סיפור ההגדה הוא של מאבק עמוק בין תפיסות עולם: בין כוחניות דורסנית לחירות ולכבוד האדם. המסר של עשרת הדיברות מהדהד גם היום, מול מנהיגים המבקשים לשלוט באמצעות שקר ודיכוי. החובה שלנו כבני חורין היא להתנגד לעריצות, לסרב לציות עיוור ולחתור תמיד לאמת ולצדק
דווקא בשעת צרתה של ישראל, מנהיגי האופוזיציה שכחו את ערכי היסוד של האידיאולוגיה שהם לכאורה מייצגים. כשהם מתבטאים בדיוק כמו חברי קואליציה - לא ברור למה הם מנסים להציג את עצמם כחלופה ראויה למשהו. שוויון, חופש ורדיפת שלום - רק חזרה לערכים הללו יביא את השינוי
בימים כתיקונם, ליברלים אמורים לצאת לרחוב כדי למחות נגד ראש השב"כ. אבל בישראל, הם מפגינים כדי להגן עליו - אף שהוא ראש המנגנון שמאפשר את העוולות הישראליות. כנראה עדיף לתמוך בזדון הממלכתי, החשאי, מאשר במשפחת בן זוגה של אשת המנהיג העליון
הישראלי הממוצע מביט בזוועה שהיא חיי היומיום שלנו ותוהה: מה לעשות? ובכן, זה הזמן לא לעשות. צריך לסרב להכל: לשרת בצבא, להצביע במליאה, לשלם מסים, לתת דו"חות, לציית לשוטרים, לפנות את הכביש לשיירת רה"מ. יגישו כתבי אישום? אדרבא. נציף את בתי הכלא, עד שהכל ייפול
הישיבה הגבוהה הראשונה של הציונות הדתית, זו שממנה נולדו רבות מחממות הקנאות בהם גדלים ומתחנכים פורעי הגבעות ובוּרי הממשלה. בשל הכריזמה של הרבנים לבית קוק, תורת הגאולה שלהם וקנאות ממשיכיהם לא שונה בהרבה מזו של החמאס
ישראל היא אחת החברות במערב שבה הדתיות נמצאת בזינוק: הרבנים איומים, הרבנות מושחתת, התיאולוגיה מתנשאת ושופכת ומתירה את דמם של נקיים. ככל שיש יותר מהם - יש פחות דתיות. וככל שהממסד יותר חזק הרוח חלשה יותר. הפוליטזציה של הדת גורמת לאהדה בקרב חצי מהציבור בלבד
את התבוסה האמיתית נחלנו בלבבות. משהו חדש, זר ומאיים, חדר אל בית החזה ושינה אותו מן היסוד. והכל בגלל אדם אחד וכת מעריציו, שהפכו לחממת השנאה הישראלית
לו הייתי נקלע למנהרה אפילה עם שלמה קרעי, מאי גולן או בצלאל סמוטריץ', ספק אם הייתי מחליף איתם מילה. אין ביני ובינם ולא כלום. ספק אם ז'בוטינסקי היה מזהה משהו בדמויות ממשיכיו הקולניים, הכוחניים והנבערים. ואין לי ספק שלא היה יודע את נפשו נוכח מפלגתו שלו
מול החטופים שחוזרים כמוזלמנים, האכזריות חסרת הגבול של חמאס, גם ישראל מצליחה להביך את עצמה. למשל, כששוטרים פשטו על חנות ספרים במזרח ירושלים, החרימו ספרים ועצרו את הבעלים. צריך רק לזכור - "במקום בו שורפים ספרים, ישרפו בני אדם"
ימי פדיון השבויים האלה, כשהסקרנות והדאגות מרתקות אותנו למסכים ולכותרות. הם גם רוח האדם המנשבת גם בחורבות עזה, למרות שמחתם האפילה של תאבי הנקם שביננו למראה עליבות חייהם
יום השואה הבינלאומי הוא יום שבו אמורים כל בני האדם לשים לב לפשעים ולעוונות נגד האנושות הקורים סביבם ולעשות למניעתם ותיקונם. ובמקרה הישראלי, לפשעים שאנחנו חוללנו בעזה ומעוללים בגדה המערבית הכבושה. ביום בו המסר יצא מאיתנו - יהפוך הסכסוך להסדר סמלי רב עוצמה
הצלתם של עשרות היא הצלתם של עולמות רבים. שמחת שובם של שברי הכלים מוכי הגורל ודמעותיהן של המשפחות האבלות תתערבבנה לבלי הכר. האומה תבכה את ילדיה ותשמח בשַָביה, אך בסוף גם הימים האלה יגמרו. וחרבות הברזל יחזרו לנדנן
צריך לעקור מהשורש את הנחת היסוד שאמריקאים יוצאים להצביע ל"נשיא הכי טוב ליהודים". אין להם עניין אמיתי במה שקורה פה, והם מצביעים בעיקר על פי מצבם באותו הרגע. אז האם טראמפ טוב או רע לישראל? זה תלוי אם ארה"ב תמשיך להיות האמא הגדולה של הדמוקרטיה הליברלית
מי אחראי על הנקמות בתרבות היהודית? כיצד המוטציות הציוניות הדתיות שיבשו את המסורת היהודית: מכיבוש ערכים יהודיים עתיקים ועד לאמונה בנקמה כחובה דתית - כיצד השתנה המבט על קדושת החיים וההיסטוריה היהודית
להרוג ולנקום, לגרש ולהרעיב, להתעלל ולהתעמר. והכל בסדר. כי הכל מוסרי כשזה מידי בניו של העם הנבחר. חובה להודות על האמת. התבהמנו. החיים הפכו לחסרי חשיבות
מיום ציון דתי שעניינו נס פך השמן, טיהורו וחנוכתו של המזבח בבית המקדש הפך האירוע הרחוק ההוא לחג הגבורה הלאומי, ולא נגמרו גלגולי הנשמות של חג החנוכה. עוד רגע הוא כבר יפסיק להיות חילוני וציוני ויחזור למקורו - חג המקדש והפונדמנטליסטים
ההיסטוריה נעה בתנועה של מטוטלת, וכרגע היא נוטה אצלנו לכיוון השמרני, האנטי דמוקרטי. אבל כשהדמוקרטים הישראלים יחזרו ממחוזות הייאוש הם יכולים להציג חלופה מלהיבה לכל החבילה העכשווית. אולי שווה להתחיל בהחלפת הנוסחה "יהודית ודמוקרטית" ב"דמוקרטית ויהודית"
התולעים האוכלות את ליבתו של העץ מוכרות: תולעי גזענות, רימות של עליונות והתנשאות. כדי לצאת מזה צריך לכרות לא מעט ענפים נגועים. ישראל צריכה לעבור תהליך של דה-לאומנות. הגיע הזמן להתקוממות אזרחית. כי אם לא אנחנו - אז מי?
את הספר חיברו שניים, השגריר אלון ליאל והעיתונאי יהודה ליטני. יחד הם יצאו לשלושת המסעות לקפריסין, דרום אפריקה ואירלנד. מהספר עולה כי דווקא שלושת אלה - הם מהסכסוכים הרלוונטיים לנו. אנחנו בסכסוך דתי, במאבקים תוך דתיים ומשמרי המורשת של המירע הקולוניאליסטי
ככל שמתארכת שורת הלוויות, כשעוד ועוד הספדים מרוממים את חשיבות ההקרבה על מזבחות העם והארץ. קשה לחמוק מהשאלה מאיפה באה החדווה המדכאת הזו לשלוח את מיטב הבנים אל ארצות המוות המובטח? מעטים הם ההורים, אף שיש כאלה, המגדלים את ילדיהם למות
