גם מבקריו הנוקבים ביותר של נתניהו נוהגים להקדים לכל ביקורת הסתייגות מנחמת: הוא הרסני, מסוכן, אבל חכם מאוד. מעריציו מאמינים שהוא אחד מגדולי תבל החיים בדורנו. והוא עצמו מעולם לא טרח להכחיש את המחמאה הבלתי מבוססת שהוא נמנה עם ששת גאוני זמננו. האמת הפשוטה אכזרית הרבה יותר: נתניהו אחראי לטרגדיות האיומות ביותר של ישראל כי הוא טועה באופן עקבי. וכל טעויותיו נובעות מכך שהוא חושב בצורה שטוחה, חד ממדית ונוקשה, ובמובן העמוק של המילה, הוא פשוט טיפש.
באמת? כן, באמת. טיפשות יכולה לשגשג גם אצל בני אדם מוכשרים מאוד, חכמים בתחום אחד וכסילים גמורים בתחומים אחרים. הטיפשות עליה מדובר כאן היא חוסר היכולת להבין מציאות מורכבת, ללמוד מניסיון, לשנות כיוון כאשר העובדות סותרות את התיאוריה. מי שממשיך לפעול לפי מודל שהמציאות כבר הפריכה, הוא אידיוט מושלם גם אם הוא עושה זאת ברהיטות ובביטחון עצמי. צ'רצ'יל, שאליו נתניהו מתיימר להידמות, הגדיר את הטיפש הזה, הקנאי לטעויותיו, כ"מי שאינו מסוגל לשנות את דעתו ולא מוכן להחליף נושא." אי אפשר לחשוד בנתניהו שהוא קנאי של איזו אידיאולוגיה מלבד אהבתו לעצמו, ולכן יש לו רק מענה אחד לכל שאלה, פחד וכוח, כוח ופחד. וחוזר חלילה עד אין קץ.
ברברה טוכמן, ההיסטוריונית שחקרה את התופעה הזו לאורך הדורות, קראה לה "ראש עץ" (wooden-headedness). על פי הגדרתה: "ראש העץ הוא מקור ההונאה העצמית, גורם הממלא תפקיד מפתיע בממשלות. הוא בנוי על הערכת מצב לפי דעות קדומות וקפואות, תוך התעלמות מכל סימן סותר. הוא פועל לפי משאלת הלב מבלי להניח לעובדות לשנות את הכיוון. שיאו מתואר בדברים שכתב היסטוריון על פיליפה השני של ספרד: שום ניסיון של כישלון מדיניותו לא יכול היה לערער את אמונתו במצוינותה המהותית". טוכמן לא הכירה את נתניהו, אך ראש העץ שלו מתאים בדיוק לתיאוריה.
הגדרת האיוולת שלה חדה לא פחות: "רדיפת מדיניות הנוגדת את האינטרסים של הרודף עצמו, למרות שחלופות ישימות עומדות לרשותו." האיוולת של נתניהו לא נולדה מבורות. כמו כל הטרגדיות של ההיסטוריה מקורה במידע שהוא בוחר להתעלם ממנו. האיוולת שלו אינה שגיאה פשוטה, היא ההתמדה העיקשת, נכונותו הקנאית, להמשיך ולטעות למרות אזהרות ברורות וחוזרות. ושאלת היסוד נשארת פתוחה: מדוע הוא כמ-8 בעלי תפקידים בכירים פועלים בניגוד לדרך שהשכל וההיגיון מצביעים עליה?
טוכמן כתבה על איוולת האפיפיורים של הרנסנס שתרמו את חלקם להולדת הרפורמציה הפרוטסטנטית. שהיו חירשים לאי שביעות הרצון, עיוורים לרעיונות החלופיים שנוצרו, אטומים בפני כל אתגר, מקובעים בסירוב לשנות. הם צמחו מן הקיבעון והיו תלויים בו. המשפטים האלה מתאימים לנתניהו כמו כפפה ליד.
נתניהו מצטיין בתחומים מסוימים. הוא מיומן בהטעיות, אמן האשליות, יודע לדבר, לשכנע ולתמרן. הוא קורא סקרים מנוסה, מבין קהלים, שולט בשפה הפוליטית ברמה גבוהה. אבל כל אלה הם כלים בלבד, והשאלה האמיתית היא מה הוא עושה עם כל אלה. והתשובה: בעצם כלום. הכלים משרתים תפיסת עולם שצמצמה את המציאות למשוואה בת נעלם אחד: העולם מסוכן, ולכן צריך להפעיל כוח, תמיד ובכל מקום, כל הזמן ונגד כולם.
זהו הרפלקס המותנה שלו שנכשל שוב ושוב. הוא מתעלם מן ההבדלים בין סוגי איומים, בין מצבים שונים ובין הצלחה לכישלון. כל תוצאה, גם כאשר היא הפוכה למטרותיו, מפורשת כהוכחה שצריך עוד מאותו הדבר. זהו הסימן הברור ביותר לטיפשות פוליטית: הפיכת כל תוצאה לאישור של התיאוריה, במקום בחינת התפיסה לאור הכישלונות.
הדוגמה הבולטת ביותר היא איראן. במשך עשרות שנים הוא הציג אותה כציר המרכזי של מפעל חייו, כאיום שסביבו יש לארגן את כל מערכות ההפעלה הישראליות. בפועל, איראן התבססה, התפשטה והפכה מורכבת יותר לא מעט בגללו. המדיניות שתכליתה היה לעצור את איראן תרמה להתעצמותה. זהו כשל מחשבתי בצורתו הטהורה. צ'רצ'יל, "שלו", כתב שהמלחמה היא בעיקרה קטלוג של טעויות. המלחמה הגדולה שנתניהו טיפח וחולל תהיה קטלוג של טעות אחת שחוזרת על עצמה מאז שנות התשעים. טעות נתניהו.
חמאס התחזק, חיזבאללה התעצם, והחברה הישראלית התפצלה ונחלשה. בכל אחד מן המקרים הופעל כוח, הובטחו תוצאות, והתקבלה מציאות הפוכה. ובכל זאת הוא ובני הכת שלו לא מפסיקים להטיח את הראשים שלנו בקירות שלהם. בלי בחינה, למידה, חשבון נפש או שינוי כלשהו. מה שלא הלך בכוח ילך עם עוד יותר כוח.
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות דומות. נפוליאון בונפרטה, הגאון הצבאי, הנהיג מיליון חיילים צרפתים היישר לתוך המלכודת הרוסית שהוא טמן לעצמו. יועציו הזהירו, ועונות השנה לא השתנו לכבודו. אבל הגאון הטקטי לא היה מסוגל לקרוא מציאות אסטרטגית שסתרה את הנחות המוצא השגויות שלו. היטלר חזר על אותה שגיאה, לא למד כלום, והובס בהתאם. בוש הבן, פלש לעיראק, תוך שהוא ויועציו המלומדים מפנטזים על מציאות שלא הייתה קיימת ולא יכולה הייתה להתקיים חוץ מאשר בתוך ראשי העץ שלהם. פוטין, האסטרטג הקר והמחושב, כשל בדבר הבסיסי ביותר בתכנון צבאי: הערכת הצד השני. כולם מוכשרים, כולם בעלי יכולת בתחום מסוים, וכולם שבויים במלכודת שלא השכילו לצאת ממנה. את המשותף לכולם ניסחה טוכמן בתמציתיות: ראיית האמת ופעולה ללא כל התייחסות אליה.
ישראל היא המדינה הדמוקרטית שבה תסמונת האוויל המוכשר מועצמת ביותר. הציבור הישראלי ביסס שנים ארוכות את הזהות הלאומית שלו על ההנחה שאנחנו והמנהיגים שלנו חכמים וחדים יותר מכל היריבים שנגדנו. ההנחה הזו עמוקה כל כך עד שכל הוכחה הסותרת אותה מפורשת כאיום על ההישרדות עצמה. אנטי פטריוטיות על סף הבגידה. בתוך מסגרת פסיכולוגית שכזו, מנהיג כנתניהו, יכול לשרוד כל כישלון ממשי, בזכות מנגנון שימור האיוולת שמזין את עצמו. ככל שהמדיניות נכשלת, כך ניתן להצדיק את המשכה, וככל שהאיום גדל, כך מתחזקת הלגיטימציה לחזרה אל אותה הדרך בדיוק.
נתניהו הוא ראש וראשון לטיפשי ישראל. הוא התורם העיקרי ליצירת פוליטיקת הפחדים שבזכותה הוא משגשג, והיא המזינה את הכישלונות שמצדיקים את המשכה. המעגל הזה אינו מקרי: הוא תכנית ההישרדות של מי שאין לו דבר אחר להציע. הטיפשות הפוליטית שלו היא הסכנה המוחשים ביותר על קיומה של ישראל.
זאת האמת ואין בילתה: חסרה לנתניהו היכולת הבסיסית ביותר של מנהיג: ללמוד. וכאשר מנהיג אינו לומד, כל יתר כישוריו רק מאפשרים לו להמשיך בכישלון זמן רב יותר, ובמחיר גבוה יותר, לא עבורו, אלא עבור כולם. ההוכחה היחידה לכך שלנתניהו אין ראש עץ שנברא בידי ג'פטו היא שהאף שלו לא מתארך בכל פעם שהוא מדבר או חושב. היינו: כשהוא משקר לנו או משלה את עצמו. כלומר - כל הזמן.