בשולי החדשות דווח: "המשטרה ושב"כ עצרו מתנחל שתועד מכה באלה פלסטינית בת 53 בחשד לתקיפה וחבלה". אף אחד לא שם לב והעולם המשיך בדרכו לאחת המסיבות שבעיר: החתונה של נועה קירל או לחנינה של נתניהו. סך הכל למי אכפת מערביה אחת, כשהקולקטיב אחראי ואדיש למותם של רבבות? כל כך עצוב, כל כך סמלי. כל כך משמעותי. זאת העדות לרקב הנורא המאכל את הנפש הישראלית כולה; כל, כן כל, מפעל ההתנחלויות וגרורותיו.
ספק אם יש עוד חברה בעולם הסובלת מתסמונת כל כך מורכבת של הכחשות. הכחשת המציאות ועובדותיה, הכחשה מוסרית גורפת, הכחשה רגשית והכחשה פרקטית. ודוגמאות לא חסרות. הנה מעט מהן: "אין אלימות מתנחלים", "אין כיבוש", "הכיבוש חיוני לביטחון", "הם התחילו", "אין עם מי לדבר", "לא רוצה לדעת מה קורה שם", ו"זה לא אנחנו זה הקומץ".
אם כך, לא פלא שהמדינה הכי מכחישה בעולם מאמינה בהבלי שקר. כמו אודות הצבא הכי מוסרי בעולם, בשעה שהוא אחד משלושת הצבאות הכי לא מוסריים בעולם (מתחרה על התואר המפוקפק עם הרוסי והאתיופי). וכי אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. משכך חובה להרים את המסך ולהגיד את האמת. אתם חיים בשקר. אתם בוחרים בשקרנים כדי שימשיכו להונות אתכם. אז לשירותכם הנה האמת לאמיתה.
הדיון הציבורי בישראל סביב ההתנחלויות ואלימות המתנחלים בגדה המערבית סובל מהכחשה עמוקה. הכחשה של ממדי התופעה, של השחיתות המוסרית שהיא מגלמת, של מעורבות הצבא והמשטרה, של תמיכת נבחרי הציבור והמימון הציבורי הנדיב ושל האחריות הקולקטיבית שלנו כחברה למתרחש. פעמים רבות הוויכוח נתקע בשאלה של זיקה היסטורית. שלנו או שלהם, כמו שני ילדים במגרש - "אני הייתי ראשון", "לא נכון אני הייתי כאן קודם".
אין להכחיש את הקשר העמוק בין העם היהודי לאזורי יהודה ושומרון. ערים מקראיות, אתרים היסטוריים וזיכרון תרבותי יהודי בן אלפי שנים מחוברים למרחבים הללו. אבל מסתבר שקל להכחיש ולהסתיר היסטוריות אחרות שהתחוללו כאן באלפי השנים האחרונות, ובכללן גם זו הפלסטינית.
זיקה היסטורית, עמוקה ככל שתהיה, איננה מהווה הצדקה אוטומטית לריבונות. ובוודאי שלא לשליטה צבאית ממושכת שכל תכליתה הנצחת העליונות היהודית ושלילה נפשעת של חירויות היסוד הפלסטיניות. הניסיון להמיר זיקה היסטורית בריבונות דורסנית הוא עוול מסוכן מכל בחינה; מוסרית, פוליטית ובינלאומית.
קל להצביע על חבורת פורעים יהודים על הגבעות כבעיה. הם אכן אלימים, חוליגנים שורפי מסגדים ועוללים, עוקרי מטעים, תוקפי רועים פלסטינים וזורעי פחד. אבל הם, דוחים ונקלים ככל שיהיו, הם רק ראש הגבעות. הם ניצבים על ערימות עצומות של תמיכה, שיתוף פעולה, והעלמת עין ממלכתית ואזרחית המאפשרת את קיומם. בראש הפירמידה נמצאים הפורעים עצמם. תחתיהם הרבנים המעניקים להם הכשר אידאולוגי. סביבם פוליטיקאים חסרי מצפון המספקים להם מטריית חסינות ציבורית ותקציבית. איתם משתפ"י הצבא והמשטרה, הבוגדים על פי רוב במשימתם, העומדים מנגד או אף משתפים פעולה בפועל ממש. וסביב כולם מעטפת הציבור הגדול והאדיש המעדיף לא לדעת, לעמוד מנגד. וליהנות מפירות הרוע.
אל תגידו לי זה קומץ. אלה כולם. מראשון הפורעים ועד אחרון המתנחלים. זאת השיטה המושחתת עצמה. מערכת שלמה שבונה תשתיות, חינוך, דיור, ביטחון, תחבורה ושלטון מקומי ליהודים בלבד. מערכות משפט שונות, אפליות מובנות, התעמרות מכוונת, והפרדות גזעיות בלב אזור המאוכלס בצפיפות באוכלוסייה פלסטינית נטולת זכויות יסוד. זהו לא מפעל של שמירה על הביטחון או מימוש זכויות היסטוריות - זאת תעשיית הנישול במירעה.
לא צריך להיות אנטי-ישראלי כדי להבין את האבסורד והעוול. די להיות בן אדם. אסור להישאר אדישים נוכח מאות יישובים אטומים ונצלנים המוקמים עבור יהודים בלבד במרחב שבו מיליוני פלסטינים חיים תחת שלטון צבאי אלים, עם מערכת חוקים נפרדת, ללא זכות הצבעה, חופש תנועה, או שוויון בסיסי. קשה להישאר שווה נפש כאשר אלימות מתנחלים הופכת לשגרה יומיומית. לא סטייה שולית, אלא חלק מהשיטה. וכשצה"ל משמש לעיתים קרובות לא להגנה על אזרחים אלא לאכיפת הפרדה גזעית בפועל, יש לקרוא לילד בשמו.
הצביעות היא חלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי. יש לא מעט אנשים שיאמרו: "אני לא גזען", "יש לי חברים ערבים", "אני בעד שלום". ובאותה נשימה גרים בהתנחלויות, תומכים בתקצובן או נהנים מפירות הקיפוח. חלקם פשוט רוצים לגור בבית עם נוף יפה וגן ילדים צמוד. אחרים קונים את הנרטיב הביטחוני. כולם יחד שותפים לפרויקט הפשע העצום, שתכליתו דחיקת הפלסטינים עד שיתייאשו וינטשו. ובדרך אל המטרה כל האמצעים מקודשים.
מפעל ההתנחלויות השחית כבר את מוסדות המדינה, פגע באמון הציבור בצה"ל ובמשטרה, הרעיל את השיח הציבורי והרס את התקווה ואת האפשרות להסדר עתידי. בגללם, כן כולם, ישראל איננה יהודית ולא דמוקרטית. ישראל האמיתית היא לא יותר משלטון מיעוט יהודי על רוב נטול זכויות בין הים לירדן. זו בעיה מוסרית ובעיה קיומית. אין עתיד בר-קיימא למדינה שכזו. ואין הצדקה לקיומה.
מי שעוד לא נואש מעתיד ישראל - לא יכול עוד לשתוק. הגיע הזמן להביט למציאות בעיניים ולבחור: בין שלטון לבין צדק, בין כיבוש לבין חירות, בין קיפאון לבין תקווה. בין המתנחלים לבין הישראלים. ויש רק נחמה אחת - ככל שהם מתפרעים יותר קרב היום שבו כולם, עד האחרון שבהם, יפונו. לא מרצונה של ממשלת ישראל, אלא בכפייתה של הקהיליה הבינלאומית. ודין הגדה יהיה כדין עזה. ובין המתנחל הזוועתי עם הנבוט וכל סביבותיו לערביה בת ה-53? אני איתה - ונגדם.