יש היום שני סוגי יהודים בעולם. אלה שבחרו בממדאני ואלה שנבהלים מעצם קיומו. אלה שצעדו שכם אל שכם עם ערבים ברחובות תל אביב ואלה שרודפים כל מי שאינו יהודי בשם זהות מאוימת. הפיצול הזה מוצג בדרך כלל כמאבק פוליטי עכשווי; בין שמאל לימין, או ליברלים ושמרנים. האם ייתכן שהוא אומר משהו עמוק בהרבה, ומסמן שתי אינטואיציות יהודיות סותרות לגבי העתיד?
כדי להבין מה עומד מאחורי האינטואיציות הללו צריך להתרחק מעט מן הרגע הפוליטי ולהביט על מבנה ארוך טווח של הזהות היהודית. רוב היהודים בעולם חיים כיום בתוך המרחב הנוצרי המערבי. הם מדברים את שפות המרחב, פועלים בתוך מוסדותיו, ומבינים את זהותם היהודית דרך מושגים שנולדו באירופה המודרנית; חירות, שוויון, אזרחות והפרדת דת ומדינה. אלו אינם רק ערכים, זו דרך ההסתכלות על העולם, המעמידה את הפרט במרכז ומבקשת לצמצם זהויות קולקטיביות לטובת שייכות אזרחית שוויונית.
זהו המרחב שעיצב את התודעה היהודית במאתיים השנים האחרונות. האמנציפציה במסגרתה הושוו זכויותיהם של היהודים באירופה לאלו של בני החברה הסובבת לא הייתה רעיון פילוסופי אלא הכרח קיומי של מדינת הלאום האזרחית. היא נולדה מתוך מציאות שבה היהודי נתפס כחריג, כמי שצריך להסביר את עצמו ולהצדיק את נוכחותו. ובעבור היהודים, הליברליזם היה בראש ובראשונה אסטרטגיית הישרדות. מתוך החוויה הזו נולדה גם הציונות החילונית, עם תפיסת המדינה שלה, מוסדותיה, וההנחה שמדינת לאום מודרנית היא הפתרון הנכון והמקיף לשבריריות הקיום היהודי.
אלא שהמדינה היהודית היחידה (בינתיים?) לא חיה במרחב הזה. היא מתקיימת כאן, בלב המרחב המוסלמי. הפער הזה בין מקום החיים, מבנה החברה ועקרונות הזהות אינו פשוט, והוא מסתבך והולך. ישראל אינה המשך של הסיפור האירופי אלא בעיקר תוצר של כישלונותיו. היא קמה מתוך חדלונו של המודל המערבי לקבל את היהודים על שונותם ולהגן על קיומם כשייכים ונבדלים כאחד. ישראל היא איפוא פליטת המערביות. ומקורם של יותר ממחצית אזרחיה - למעלה ממחצית היהודים וכל החברה הערבית - בא מארצות האסלאם.
זהו נתון דמוגרפי בעל משמעות תרבותית ופוליטית עמוקה. הוא מביא אל מרכז החברה הישראלית זיכרון אחר של קיום יהודי. של החיים בתוך המרחב המוסלמי, שבו היהודי לא היה שווה אך גם לא היה זר מוחלט. זהו זיכרון של קיום רציף, קהילתי, לעיתים פגיע ולרוב יציב, אך כזה שלא דרש מהיהודי למחוק את עצמו כדי להתקיים.
החיים היהודיים בעולם המוסלמי לא היו אידיליה. יהודים, כמו רבים אחרים, חיו כבני חסות (עד לביטול מעמד בני החסות באמצע המאה ה-19), תחת היררכיה ברורה, עם מיסוי מיוחד ומגבלות סמליות. היו תקופות של השפלות, פרעות ואלימות מקומית. אך בתוך כל זה התקיים יסוד מבני אחד שהיה חסר כמעט לחלוטין באירופה הנוצרית. היהודי לא נתפס כטעות היסטורית או כבעיה תיאולוגית שדורשת פתרון. הוא היה חלק מוכר מן הסדר, נוכח בעיר, בשוק, בשפה ובמרקם החיים.
הרציפות הזו אינה רק תיאוריה היסטורית. היא נבחנה ברגעי משבר קיצוניים. פעמיים בהיסטוריה היהודית הגדולה של הגלות נקטע הקיום היהודי באירופה הנוצרית באלימות מוחלטת, ובשתי הפעמים הללו היה זה המרחב המוסלמי שפתח את שעריו. הפעם הראשונה הייתה גירוש ספרד. בשנת 1492, כאשר הממלכה הנוצרית בחרה לטהר את עצמה דתית ולגרש את יהודיה, מי שקלט חלק גדול מן המגורשים הייתה האימפריה העות'מאנית. יהודים מצאו מקלט בערי האימפריה, באיסטנבול, בסלוניקי, באיזמיר, בצפת ובקהיר. לא מתוך אידיאל של שוויון, אלא מתוך תפיסה פרגמטית של סדר רב דתי שבו היהודים הם אוכלוסייה לגיטימית, יצרנית ומשולבת. הגירוש היה נוצרי. הקליטה הייתה מוסלמית.
הפעם השנייה הייתה במאה העשרים, בשואת יהודי אירופה. גם כאן, כאשר אירופה הנוצרית קרסה מוסרית והפכה לזירת השמדה תעשייתית, נמצאו לא מעט מקרים שבהם מוסלמים פתחו דלתות. אלבניה המוסלמית הייתה המדינה היחידה באירופה שמספר היהודים בה לאחר המלחמה היה גדול יותר מאשר לפניה, בזכות קוד הכבוד המקומי שהגן על נרדפים. בבוסניה ובקוסובו משפחות מוסלמיות הסתירו יהודים. דיפלומטים מטורקיה בצרפת ובבלקן העניקו מסמכים ואפשרו את הצלתם של יהודים רבים. לא הייתה כאן אידיליה אזורית ולא מדיניות מוסדרת, אך הדפוס חוזר. הרדיפה הייתה נוצרית. הפתיחה הייתה מוסלמית.
המודל המוסלמי עדיף ליהודים
העובדות הללו אינן מוכיחות עליונות מוסרית של תרבות אחת על פני אחרת. אך הן מערערות על הנרטיב האוטומטי שמזהה את המערב עם הגנה ואת האסלאם והערבים עם איום. במבחן ההיסטוריה הקונקרטית, לא רק ברעיונות אלא במעשים, המרחב המוסלמי סיפק ליהודים מחסה ברגעים שבהם אירופה הפנתה להם עורף.
כאן נוצר המתח שאי אפשר ואסור להעלים. במבחן ההישרדות ההיסטורית, המודל המוסלמי התברר כעדיף ליהודים. במבחן הערכים המודרניים, המודל המערבי עדיף ללא ספק. הסתירה הזו היא לב משבר הזהות של החברה הישראלית.
המרחב היהודי-מוסלמי המשותף לא קרס מעצמו. הוא נקטע עם עליית הלאומיות המודרנית והעתקת מודל מדינת הלאום האירופי אל המזרח התיכון. זה היה מודל שבנוי על גבולות חדים, זהות בלעדית ונאמנות אחת. באזור שבו זהויות דתיות, קהילתיות ושבטיות היו נזילות יותר וחפפו זו לזו במשך מאות שנים, המודל החדש פעל כחומר נפץ. היהדות והאסלאם, שפעלו קודם לכן בתוך מסגרות גמישות יחסית, הוסבו לשחקנים במאבק סכום אפס בין ריבונויות קשיחות.
הלאומיות היהודית והלאומיות הערבית תרמו יחד לפירוק המרחב המשותף. כל אחת מהן ביקשה ריבונות מלאה, תוך ויתור על יתרונות המרחב הפתוח, על כל חולייו שׁהיו. כל אחת אימצה תפיסות אירופאיות של מדינה, גבול ואויב. התוצאה היא סכסוך מתמשך שבו הזהויות הדתיות והקהילתיות הרכות חדלו להיות מרחבי חיים ונסוגו מפני ההקצנה הלאומית הקשה המנופפת בדגלי לאום ומחפשת עילות מלחמה.
זהו גם חלק מפרדוקס ההווה. בעוד שהסכסוך הישראלי-פלסטיני ממשיך להתנהל במונחים לאומיים קשיחים, במרחב האזורי הרחב ניכרת תנועה אחרת. לא אימוץ של ליברליזם מערבי מלא, אלא חיפוש זהיר אחר יציבות מרחבית פחות לאומית. אינטרסים חופפים וצורות שייכות שאינן נשענות רק על ריבונות בלעדית. זהו תהליך לא אחיד, לעיתים סותר, אך הוא מתרחש. והוא מתרחש דווקא מתוך הכרה במגבלות מדינת הלאום כפי שיובאה מאירופה.
ישראל נמצאת בעמדה ייחודית בתוך התמונה הזו. בניגוד ליהדות המערב, היא אינה יכולה להרשות לעצמה לחשוב על האסלאם כעל שאלה חיצונית. זהו המרחב שבתוכו היא חיה, ושבו תעוצב זהותה לאורך זמן. בו בזמן, היא נושאת עמה את המורשת המערבית של חירות, זכויות ואזרחות. המתח בין שני העולמות הללו אינו תקלה אלא יסוד המציאות.
מכאן עולה האפשרות, לא כהבטחה אלא כהשערה, שישראל עשויה להיות הזירה שבה נבחנות מחדש שאלות שהמערב והמזרח התחמקו ממנה כל אחד בדרכו. כיצד מתקיים סדר פוליטי שמכיר בזהויות דתיות וקהילתיות כעובדה חיה, מבלי לוותר על חירות אזרחית. האם ניתן למסגר מסורת, קהילה וזיכרון בתוך שפה פוליטית שאינה נשענת על כפייה ואינה מתכחשת למציאות.
הרעיון של ברית יהודית מוסלמית, במובן הזה, אינו חזרה לעבר ואינו תוכנית פעולה. הוא שם קוד לאפשרות תרבותית שנקטעה, ושאולי ניתן לחשוב עליה מחדש בתנאים אחרים. לא מתוך נוסטלגיה ולא מתוך נאיביות, אלא מתוך הבנה שהמודלים הישנים, גם המערבי וגם המזרח תיכוני, מגלים היום את מגבלותיהם.
אם יש לישראל תרומה אפשרית לשיח האזורי ואולי אף לשיח העולמי, היא אינה במתן תשובות אלא בהעלאת השאלה עצמה כניסיון היסטורי חי. בעולם שמתקשה לבחור בין חירות לסובלנות, בין זהות לשוויון, עצם קיומה של חברה שנאלצת להתמודד עם הסתירה הזו מדי יום אינו פתרון. אבל הוא עשוי להצביע על כך שהעתיד אינו מוכרח להיבנות על בחירה בינארית אחת.
ובשולי הדברים. יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד הציע הצעת חוק: להכריז על קטאר כמדינת אויב. כל כך טיפשי, מיותר ופתטי. כדי להכריז מלחמות לא צריך כאן אופוזיציה, בשביל זה יש את הממשלה האיומה הזו. כדי לתת סיכוי להתקרבות, הורדת מתחים ובניית גשרים צריך אומץ לב ציבורי, הבנה היסטורית ומיומנות פוליטית ומדינאית. אף אחת מאלה לא מסתתרת בין שורות החוק המיותר שלו.