שתי משאלות מוות מונחות ביסוד הקרע הישראלי העמוק ביותר. משרתי הצבא מתחנכים על האתוס הציוני של "טוב למות בעד ארצנו", והסרבנים החרדים מתחייבים - "נמות ולא נשרת". כשהמוות הוא הפליימייקר של המשחק הישראלי, הסיכויים להבנות ולהסדרים - קלושים.
הוויכוח על גיוס החרדים עטוף עוד בשילוב של אמונה קיומית ותחושה עמוקה של אי-צדק. כל צד בטוח שהוא זה הנושא על כתפיו את גורל העם והמדינה. החילוני המשרת מוכן לשלם מחירים כבדים למען קיומה של ישראל. החרדי מוכן להקריב המון אם חלילה יידרש לוותר על מסגרות חייו התורניים. כל אחד מהם משוכנע שהוא מגן על ערך עליון עליו אי אפשר להתפשר. לכן, בעבור שניהם הוויתור הוא לא אופציה. כך מתנגשים ביניהם שני ערכים מוחלטים והתוצאה: מלחמת אזרחים מתחממת והולכת.
מחלוקת שכזו לא תיפתר לעולם בכפייה או בחקיקה. אלה הבלים של מי שרוצה להתקוטט, לא לבנות גשר על פני התהומות. אני יודע, הייתי שם. בקדנציה הקצרה של אהוד ברק כראש ממשלה נפתח חלון הזדמנויות נדיר. בתקופתו, בית המשפט העליון דחה בקשה שלו, כראש ממשלה ושר ביטחון, לדחות שוב את ההכרעה בנושא, ודרש לעגן בחקיקה את אי־גיוס בחורי הישיבות. ביוזמתי כיושב ראש הכנסת נועדנו חיים רמון, אריה דרעי ואני. הגענו לנוסחה מאד פשוטה. כל בחור ישיבה שיגיע לגיל 18 יוכל לעשות מה שהוא רוצה. להתגייס, להמשיך ללמוד או לפנות לשוק העבודה. תהא החלטתו אשר תהא - המדינה תפסיק להעניק לו ולמוסדות החרדיים העוטפים אותו כל מימון כלשהו. לא אידיאלי אבל לפחות חוסך הרבה כסף, המון מריבות ולא מעט תיסכולים. דרעי הלך לרבותיו וחזר עם תשובה חיובית. רמון הלך לברק וחזר עם שלילה מוחלטת. "יש לי בחירות", אמר לו ברק. "אני צריך להילחם בחרדים, לא לוותר להם". ספק האם ניתן היום לחזור לאופציה הזו.
את החורבן המתמשך הזה אי אפשר לנהל, צריך לפתור. כי הוא נפיץ לא פחות מהיומרה הנואלת לנהל את הסכסוך עם הפלסטינים. ובדומה; המעבר מעימות לפתרון מחייב מערכת שונה לגמרי של הנחות ומחשבות. הוויכוח על גיוס החרדים הוא כמו מַטריוֹשקָה, בובת הבבושקה המפורסמת. זהו ויכוח רב שכבתי על תפיסת המציאות. מי קובע את סדר העדיפויות של המדינה. האם המדינה קודמת לאמונה או האמונה קודמת למדינה. ובעצם, מה באמת נחוץ כדי לקיים את המדינה. ומי לכל הרוחות אחראי לזה.
למשל: הבבושקה הגדולה. החברה הישראלית נוטה לחשוב שהצבא הוא עובדה טבעית. קיומו של צבא במימדים ממאירים הוא כח טבע שלא ניתן לשינוי. מכאן המסקנה הבלתי נמנעת: החרדים חייבים להתגייס כדי לשמר את תיאבונה לקורבנות אדם של המפלצת הצבאית הרעבה. אבל האמת הפוכה לגמרי. הצבא הוא תוצאה של מציאות מדינית. אם המציאות תשתנה, הצרכים הבטחוניים ישתנו בהתאם. ההכרח שבגיוס אינו עומד בפני עצמו. הוא תולדה של מדיניות מופקרת, גבולות לא מוסכמים, ושליטה יומיומית אלימה על אוכלוסייה פלסטינית. גודל הצבא עומד ביחס ישיר לעוצמתו של הסכסוך, לא של גודל המדינה.
הבבושקה הבאה. לו לחרדים היה שכל של ממש, הם היו צריכים להיות הראשונים לרצות צבא קטן יותר, והיו מחויבים יותר מכולם ליצירת מציאות מדינית אחרת. כי בעומקם של דברים, החרדים והחילונים שמאמינים בהסדר מדיני כלשהו, כל כך התמכרו למריבה ביניהם והפכו לעיוורים באשר למכנה המשותף הקיומי. הם נמצאים על אותו ציר אינטרסים, רק שאינם יודעים זאת. החרדים רוצים להקטין את הלחץ המופנה אליהם. וחילונים: חלקם רוצים הסדר מדיני וחלקם מסתפקים בהקטנת מעמסת השירות. כל המטרות האלה יכולות להתאחד ולהתגשם, רק אם המדינה תצמצם את מעגלי החיכוך באזור. זוהי נקודת עומק שאינה פוליטית בלבד, אלא מבנית. ברגע שמבינים זאת, כל הדיון על גיוס משתנה.
הבבושקה הבאה. העובדה שחלק כה גדול מתושבי ההתנחלויות הם חרדים איננה מקרית. היא ביטוי לתנועה חרדית עמוקה שמבקשת ליצור מרחב פיזי שבו אפשר לשמור על סגנון חיים שאינו מתערבב עם החברה הכללית. החרדים מחפשים הגנה, יציבות ושמרנות. אך דווקא השאיפה להסתגרות מובילה אותם לאזור שבו הביטחון פחות יציב, לא משום שהם בחרו בעימות אלא משום שהחיים שם זולים יותר ומתאימים יותר לאורח חייהם. הם נמצאים בשטח שבו סכנת החיכוך עולה, ולכן הצבא נדרש להגנה מתמדת. בכך נוצר פרדוקס עמוק. המרחב שבו החרדי מרגיש מוגן הוא המרחב שמחייב את המדינה להחזיק צבא גדול יותר, ובכך להגדיל את הלחץ המופנה כלפי החרדים ליטול חלק בנטל ההגנה על עצמם.
מנגד, בקרב החילונים מתרחש תהליך שקט לא פחות עמוק. רבים מרגישים שנשחקה עד דק משמעות השירות. פעם נתפס השירות כחלק מהחוזה הבסיסי עם המדינה. היום רבים חשים שהמדינה עצמה התרחקה מן הערכים שעליהם התחנכו. אם לא די בכך שהמדינה הפקירה את אזרחיה ב-7 באוקטובר, והמלחמה בעזה היא לפחות שנויה במחלוקת, הרי שהמתחולל בשטחים הכבושים והפרועים הוא מעבר לכל כורח בטחוני. אלה סדקים ערכיים המכינים את הקרקע לחרטה עמוקה יותר. כשהמדינה שלך לא מייצגת את ערכיך, מה מחייב אותך למסור לה את מיטב שנותיך? וככל שאנשים יחשבו יותר, המוטיבציה תפחת הרבה יותר והצבא יקטן מאליו.
הבבושקה הבאה. רעיון השוויון המוסרי. לא שוויון טכני של שנות שירות, אלא שוויון במעמד הערכי של המצפון. אם החרדי זכאי לפטור מהשירות בגלל מחויבות רוחנית, החילוני זכאי לפטור בגלל מחויבות מוסרית לא פחותה. לא רק לחרדים יש מצפון ולכן הסרבנות מטעמי מצפון חייבת להיות נחלת הכלל, או פריווילגיה של אף אחד. ההכרה ההדדית הזו אינה מתכון להתפוררות אלא להיפך, היא יסוד ליחסים מבוססי כנות.
והבבושקה שבתוך כל הבבושקות. החרדים אינם יכולים לשמר את אורח חייהם לאורך זמן בעולם שבו מדינת ישראל תישאר בגודל הצבאי הנוכחי. הלחץ הדמוגרפי מחד והלחץ הכלכלי מאידך יובילו בסופו של דבר להתנגשות. הדרך היחידה להקטין את הצורך במדינה שמגייסת המונים היא יצירת מציאות מדינית חדשה שבה אין צורך בצבא גדול אלא במדיניות גדולה. ובכך החרדים יכולים להפוך, בניגוד לשייכותם הפוליטית הנוכחית, לקהל שיש לו אינטרס מובהק בקידום תהליך מדיני. לא ממניעים אוניברסליים של שלום וצדק, אלא ממניעים הישרדותיים.
החילונים מצדם יכולים לגלות שההבנה הזו משחררת אותם מן הצורך להילחם מלחמת עולם על הגיוס. כאשר הלחץ יתמקד בשינוי המציאות ולא בכפיית שירות, המערכת כולה תירגע. המאבק על גיוס יהפוך לשותפות חדשה על עתיד המדינה, מאבק שלשני הצדדים יש אינטרסים לקיימו.
וזאת תעודת הזהות של הבבושקות. לא עסקה של תן וקח, אלא שינוי עומק של תודעה. החרדים יקבלו מטריית ביטחון שתוריד מעליהם את הלחץ. החילונים יראו את זכות החרדים לא לשרת כמעבר למישור אחר של אזרחות. המדינה תרוויח ביטחון משופר. החברה תרוויח יציבות. והוויכוח על הגיוס יוכל להפסיק להיות שדה קרב פנימי ולהפוך לשיחה על העתיד.
זהו הלב של כל הבבושקות. לא פתרון טכני, אלא שינוי בקווי המתאר של המציאות. שינוי שמראה ששני מחנות שנראים מנוגדים לחלוטין יכולים למצוא את עצמם באותו צד של המשוואה כאשר מרחיבים את נקודת המבט.