אוסטרליה כל כך רחוקה, והנה היא כבר ממש כאן. העצב והכאב כל כך מוכרים. הירי בחוף בונדיי בסידני, דווקא במקום הכי מרוחק מכל מוקדי האלימות והפוליטיקה של העולם, אינו עוד אירוע מקומי טראגי, אלא עוד רגע של התפכחות. סידני, עד יום ראשון, לא הייתה עזה ואינה ירושלים. היא סימלה את החיים הטובים, החופש, והנוחות המערבית הכמעט מושלמת. לא עוד. דווקא שם, בזמן הדלקת נר ראשון של חנוכה, מתברר שאין עוד שוליים בטוחים. לשנאה של 2025 אין צורך בקרבה גיאוגרפית. בלי חסמים היא נעה במהירות הרשתות, דם המתורגם מכותרות ומסרטונים, קליעים קטלנים במקום שבו נדמה היה שאפשר לשכוח לרגע מהעולם.
קל מדי להסתפק בגינוי. זהו הרפלקס האוטומטי של תקופה נבוכה. אבל הגינוי לבדו מחמיץ את העיקר. הירי הזה אינו רק מעשה קיצוני של אב ובנו, אלא סימפטום של מנגנון עמוק יותר, של מערכת רעיונית ורגשית שהפכה את השנאה לשפה בינלאומית. זו אינה עוד שנאה מקומית עם הקשר ברור, אלא שנאה גלובלית שיש לה דיאלקטים מקומיים. מלחמה אחת במזרח התיכון הופכת לתודעה אלימה בכל העולם. בעידן הזה סכסוך טריטוריאלי הופך בן רגע למגפה תרבותית.
בתוך המנגנון הזה, אנטישמיות ואסלאמופוביה משמשות בערבוביה, הן אינן תופעות נפרדות, אלא כלים שלובים. ניזונות, מצדיקות ומתחזקות זו את זו. וזהו משולש האמוציות של השנאה בת זמננו:
• עבור הימין הקיצוני המערבי, היהודי והמוסלמי הם שני מופעים של אותו איום מדומיין על ההגמוניה הלבנה והנוצרית.
• . עבור הקנאי המוסלמי, היהודי הוא אויב מיתי וסמל למערב הרקוב והמאיים, דמון שיש להכחיד.
• ועבור היהודי, הימין המערבי הגזעני והמוסלמי הקיצוני הם השתקפויות שונות של אותו כשלון היסטורי: אותה הבטחת הגנה של הרוב, המתגלית שוב ושוב כמותנית, שבירה, ולעיתים קטלנית.
המשולש הנורא הזה מזין את עצמו. פיגוע נגד יהודים בלב העולם הנוצרי מחולל גל של שנאה נגד מוסלמים, שבתורו מייצר עוד רדיקליזציה ועוד אלימות. האלגוריתמים של הרשתות החברתיות מהדהדים את המציאות הזו ומעצבים אותה. מתגמלים זעם, מקצינים זהויות, והופכים את האחר לדמות מופשטת שקל לשנוא. יהודי עם כיפה או אישה עם חיג'אב הפכו לסמל קולקטיבי, תוך מחיקת האדם הפרטי וזכויותיו.
מתוך ההכרה שהשבר הזה חוצה גבולות דתיים, לאומיים ותרבותיים, מתגבש גם ניסיון נגדי. הגיבור המקומי שסיכן את נפשו וגופו גם הוא מוסלמי. חסיד אומות העולם שפעל מבלי דעת על פי עקרונות הצהרת גרנדה למאבק באנטישמיות ובאסלאמופוביה. אלה הוצגו בפורום דוחה 2025 וזכו שם לתמיכה גורפת של כלל המשתתפים; מוסלמים, נוצרים, יהודים, מאמינים וחילונים, ממדינות ותרבויות שונות. לא כהצהרה טקסית אלא כהבנה משותפת שהשנאה הזו אינה בעיה של קהילה אחת, היא סימפטום של משבר עמוק בתרבות הגלובלית עצמה. ההצהרה מבקשת לנסח מחדש את המאבק בשנאה לא כמאבק של מיעוטים על ביטחונם בלבד, אלא כמאמץ אזרחי ומוסרי רחב שמבין שאנטישמיות ואסלאמופוביה הן ביטויים שונים של אותה גזענות מודרנית. זו המכרסמת במוסדות, בשיח הציבורי וביכולת של החברה האנושית לגווניה לשרוד.
מתחת לכל זה פועם ויכוח עמוק נוסף. זה המלווה אותנו מאז 1945. כשהעולם יצא מההלם של השואה, הוא נשבע - Never Again. אלא שהשבועה הזו מעולם לא הייתה חד-משמעית. היא נשאה בתוכה פיצול שלא הוכרע עד היום.
עבור רבים, בעיקר יהודים, המשמעות הייתה פרטיקולרית. "לעולם לא עוד - לנו". הלקח היה שהעולם מסוכן, שהבטחות אוניברסליות קורסות ברגע האמת, ושעל היהודים להיות חזקים, חמושים וריבוניים כדי להבטיח את קיומם. לפי התפיסה הזו, השואה היא פשע ייחודי נגד העם היהודי, והתשובה היחידה לה היא כוח יהודי מגן. מנקודת המבט הזו, הירי בסידני אינו מפתיע אלא מאשרר. גם בקצה העולם רודפים אותנו. אין על מי לסמוך אלא על עצמנו.
אבל יש גם פרשנות אחרת. אוניברסלית. "לעולם לא עוד - לאף אדם". בעינינו, אלה המאמינים בה ופועלים ברוחה, השואה לא הייתה רק טרגדיה יהודית אלא פשע נגד האנושות שהתחולל בגופו של העם היהודי. הלקח שלה היה ועודנו: מחויבות בלתי מתפשרת לזכויות אדם, למאבק בגזענות, להגנה על מיעוטים באשר הם. כי כל עם יכול לפשוע וכל קולקטיב יכול להיפגע. מי שנשבע כך הבין שהמאבק אינו יכול להישאר מאבק יהודי פנימי, משום שהרגע שבו הוא מצטמצם לכך הוא הרגע שבו התרבות שסביבו מקבלת פטור גורף מאחריותה.
הטרגדיה של 2025 היא ששתי הפרשנויות הללו מתנגשות חזיתית. כשהיהודים בבונדיי מותקפים, מחנה "לעולם לא עוד לנו" רואה באוניברסליות נאיביות מסוכנת. מנגד, כשהמלחמה בעזה גובה מחיר דמים כבד, מחנה "לעולם לא עוד לאף אדם" חווה את ההתבצרו מאחרי חמות הלאומנות היהודית כבגידה בלקח המוסרי של השואה עצמה.
והשנאה שבחוץ, זו שיורה בסידני, אינה מבחינה בין המחנות. היא לא שואלת אם היהודי הוא הומניסט או לאומן. היא תוקפת את הזהות עצמה. כאן מתגלה המלכוד במלוא חריפותו. אם המאבק באנטישמיות ייתפס כמאבק של יהודים למען יהודים בלבד, הוא ייכשל לא רק מוסרית אלא גם פוליטית. זהו מאבק על נפשה וזהותה של תרבות המערב כולה. על השאלה האם היא מסוגלת עדיין להגן על בני אדם באשר הם, או שתיסוג אל זהויות מסתגרות, פחדים, וכוח ברוטלי.
האתגר של התקופה הזו אינו לבחור בין ביטחון להומניזם, אלא להבין שאין באמת אפשרות להפריד ביניהם. ביטחון יהודי שאינו נטוע בתפיסה אנושית רחבה יישאר תמיד חשוף ופגיע. ומאבק אמיתי באנטישמיות מחייב מאבק בשנאת הזר באשר הוא. לא כסיסמה אלא כפרויקט תרבותי, מוסרי ופוליטי משותף. אחרת, הכדור בבונדיי לא יהיה חריג. הוא יהיה הנורמה.