מדי שבוע חברי ואני מקיימים שאלון לסיכום: "איך המדינה שלי פגעה בי השבוע". מדי שבוע אנחנו מדרגים ומכתירים את הזוכה בתואר השר המתועב. לא אחת יש לנו כמה זוכים. כי בכל זאת מדובר בממשלה האיומה ביותר שכיהנה פה אי פעם. ושריה מתחרים בינהם בכישרון רב. השבוע יש לנו רק זוכה אחד שניצח בפער גדול את כל השאר. מתועב השבוע הוא בצלאל סמוטריץ'. ובפרפראזה על דבריו שלו "גזען בן גזען". הוא כנראה שר אוצר גרוע מאד אבל הוא השר והמוכשר מכולם בייצוג תורת הגזע, הגירוש, והאפליה בשמו של העם העליון.
תורתו שאובה מן הבארות המורעלות ביותר בתרבות היהודית. אמירת השבוע שלו נגד חברי הכנסת הערבים בוועדת הכנסת, "אנחנו אשמים בזה שאתם רוצחים אחד את השני?" היא קרן אור שחורה לתוך נפשו האפילה. בעבורו חברי הכנסת הערבים והציבור שלהם הם הנושאים באחריות לרציחות בחברה הערבית.
נמשיך לרגע עם האי-היגיון הזה; הנאנסת אשמה כי לא חיסלה את האנס, והיהודים אשמים בשואה. זו איננה עוד פליטת פה מקוממת. אלא רגע של בהירות. המסכה הממלכתית נקרעה לגזרים ונחשף שוב הפרצוף המכוער במלואו. בעבורו ובעבור הממשלה שלו, שלו ולא שלי, יש אזרחים שהמדינה רואה כשלה, ויש אחרים שהיא רואה כבעיה. את הראשונים נציל בכל מחיר ואת אלה נפקיר לאונסים ולרוצחים. שיסתדרו כי הם אלה האמורים לפתור את בעיותיהם שלהם, בעצמם. אוטונומיה עצמאית לענייני פשיעה. הגיוני, לא?
הדמוקרטיה הישראלית שוקלת להתאבד - וסמוטריץ' מאחורה דוחף
כשהשר היהיר והגזען הזה מטיל את האחריות על הקרבנות הערבים עצמם, הוא מנסח את ההיררכיה האזרחית שלו. הוא קובע שיש אזרחים שעל חייהם המדינה מופקדת באופן מלא, גם כשהם גרים מחוץ לגבולותיה - כמוהו למשל. ויש אזרחים שאת חייהם היא מפקירה. זו לא סתם אמירה מקוממת זו תפיסת עולם. אפשר להתווכח על מדיניות כלכלית, גבולות, דת ומדינה ומיסוי. אבל יש מבחן אחד בסיסי: האם המדינה רואה בכל אזרחיה כשווים או כלא שווים. כאשר מאות אזרחים נהרגים שנה אחר שנה והתגובה היא האשמתם, התשובה כבר ניתנה. הדמוקרטיה הישראלית עומדת על הגג ושוקלת להתאבד. וסמוטריץ' הזדוני עומד מאחוריה ודוחף.
הלוואי וזה היה רק זה. מאות אזרחים ערבים נרצחים כאן כבר שנים. המספרים מספרים את דבר הטרגדיה המצטברת. משפחות מתפוררות, ילדים גדלים לצלילי יריות, קהילות פוסעות במסעות הלוויות שאין להן סוף. כששר בכיר מסביר שהאחריות מונחת על כתפי הקורבנות, הוא מבצע תרגיל פוליטי מזוהם וקטלני: הוא מנתק בין ריבונות לבין אחריות. לשיטתו המדינה איננה הגורם המרכזי בשטח הריבוני שלה עצמה. מעניין. הוא מאד רוצה להחיל את החוק הישראלי בשטחים הכבושים אך משחרר את עצמו מכל אחריות חוקית בתחומים בהם הריבונות הזו מוכרת וחלה כבר כמעט שמונים שנה. עם היכולות העלובות האלה הוא עוד רוצה לפרז את עזה ולפרוק את העזתים מנשקם. שיהיה לו בהצלחה.
כאשר הוגדר המאבק בפשיעה בחברה הערבית כעדיפות ממשלתית, הוקצו משאבים, נבנו יחידות ייעודיות, הופעלה עבודה מודיעינית ממוקדת, המספרים ירדו. כשמונה שר השינאה והרציחות לתפקידו העדיפות השתנתה; התקציבים נגזלו, הנוכחות המשטרתית הצטמצמה, שיעורי הפענוח נשחקו, והמספרים זינקו מחדש. זו איננה תיאוריה זה הדפוס. לא מחדל מקרי אלא מדיניות.
אל הרעיון המדיני החולני הזה מתלווה תמיד גם הקלישאה הישנה: זאת התרבות הערבית המקדשת את המוות. במקום ובזמן אחר אתעמת על מי מכור פה למוות הוא או הם. עכשו נשאר בהפקרות עצמה. תרבות לא משתנה בגלל גבול מדיני מקרי. בירדן, עם אותה שפה ואותם מבנים חברתיים רחבים, שיעור הרצח נעים סביב אחד למאה אלף. בגדה המערבית המספר נמוך באופן דומה. בתוך גבולות ישראל, תחת ריבונות מלאה, עם מנגנוני מודיעין וביטחון שאין להם מקבילה עולמית, המגובים בהפרות בוטות של כל זכויות האדם האפשריות, שיעור הרצח בחברה הערבית מגיע לסדר גודל של שנים עשר למאה אלף. התרבות לא קפצה פי עשרה במעבר הגבול. המדיניות כן וגם רוע נפשה של ממשלת ישראל מרקיע שחקים.
אין בהזנחה הממשלתית לבדה כדי להסביר את עומק התופעה. הפחד שאירגוני הפשע מטילים איננו תוצר לוואי הוא מנגנון של שליטה חברתית. בשטח נוצרה מציאות שבה ארגוני פשיעה ממלאים חלל שלטוני. הם מגשרים בין סכסוכים, מספקים "עבודה" להמוני צעירים חסרי אופק, גובים חובות ומעניקים הלוואות. הם מייצרים סדר מעוות במקום שבו המדינה בוחרת שלא לאכוף חוק וסדר כנדרש ממנה על פי חוקיה. והקהילה? זו עסוקה בהישרדות יומיומית ולא היא אמורה לארגן את המאבק האזרחי להגנתה. אין לה כוח פוליטי והיא לא מסוגלת לערער את מאזן האימה הנורא הזה. זה בדיוק תפקידה של מדינה, כל מדינה. ואם היא לא מסוגלת - שתתפרק.
איראן וחיזבאללה, ישראל וארגוני הפשיעה
מה עוד שממשלת ישראל עצמה עומדת מאחרי ההפקרה הזו, ביודעין. אירגוני הפשע הם הזרוע הארוכה, הפרוקסי, של ממשלת הימין "על מלא". מה שאיראן עושה עם החות'ים והחיזבאללה, ישראל עושה עם ארגוני הפשיעה. ישראל פיתחה במשך עשורים דוקטרינה של ניהול אוכלוסייה חסרת זכויות בשטחים שמחוץ לקו הירוק: עודף שליטה כדי לדכא כל התארגנות, ואפס השקעות כדי לא לייצר שגשוג עצמאי. כשמבינים את האופן בו מטופלת האלימות בחברה הערבית בתוך גבולות המדינה, קשה להתעלם מן הדמיון. פענוח אפסי. נוכחות אלימה. שימוש בכוח במקום בנייה ארוכת טווח של אמון. חמישית מאזרחי המדינה חיה בתוך אזרחות מינימלית ומחוץ לחוזה האזרחי המלא. ראש הממשלה ושריו אחראים ואשמים. במצב הישראלי הנוכחי רק הגנה בינלאומית על המיעוט הערבית אולי תציל אותו מהכליה שממשלת ישראל שואפת אליה.
יש הטוענים שיש לטפל באלימות משום שהיא עלולה לגלוש לחברה היהודית. זהו נימוק נורא, המגלה יותר טפחים מאלה שהוא מכסה. משמעו שחיי אזרחים ערבים חשובים רק כחגורת הגנה על איזורי הנוחות של היהודים. זהו מראה פניה של "הדמוקרטיה היחידה". זו שלא מגינה על אזרחיה כי זה לא משתלם פוליטית. ולא מחויבת ליסוד הראשון של שיטת המשטר הדמוקרטית: כל האזרחים שווים ועל המדינה להגן עליהם כי הם אזרחיה. נקודה.
סמוטריץ' בלט השבוע, וזכה בצדק בתואר השר המתועב ביותר. אבל הסיפור הרבה מעבר לו. ההפקרה של אזרחי ישראל הפלסטינים כדי להמאיס עליהם את החיים כאן, היא רק אבן אחת במבנה של הנציונליסטים היהודים. ארץ ישראל שבין הירדן לים שתהיה ריקה מערבים היא התכנית. ועל המרחב המטוהר הזה יחולו חוקי ההלכה בפרשנותם המוגבלת והמוקצנת ביותר. עם זה הם באים לבחירות הקרובות: עם אחד, ארץ אחת, מנהיג אחד. נשמע מוכר? לא פלא.