רמדאן כארים: למה אנחנו כל כך מפחדים מהחודש הזה?
במקום לראות ברמדאן "אירוע ביטחוני" שיש לנהל, הגיע הזמן לזהות בו נכס תרבותי של ריסון עצמי וסולידריות חברתית. האם נצליח להשתחרר מהחרדה ולהבין שדווקא בעולם של צרכנות אינסופית, חודש של צניעות ונדיבות הוא בדיוק מה שכולנו צריכים?
חודש רמדאן מגיע, ראש העיר ממדאני אולי יצום והפראנויה היהודו-נוצרית תיכנס לתקופת ההיפר ונטילציה העונתית שלה. בישראל ובלא מעט ערים במערב כבר מכווצים את הבטן. בגלל חבורה זעירה של קנאים מטורפים - שאין הבדל בינם לבין קנאי היהדות והנצרות של זמננו - הפך הרמדאן למילה נרדפת לפחד מפני כל מאות מיליוני המוסלמים שאין בהם כל דופי.
אומרים להם רמדאן והם כבר מדמיינים מגיפה של קיצוניות דתית, הטפה, אלימות ופיגועים. אלה הדימויים של האסלאם והמוסלמים בני ימינו. כאילו עצם הצום והריסון מעבירים בני אדם על דעתם, וכל המסורת העתיקה והמורכבת הזו מצטמצמת לאירוע ביטחוני. בישראל ובמערב כאחד, חודש הרמדאן נתפס כמעט תמיד כסכנה שיש לנהל, לא כנכס תרבותי שיש להבין. מסתבר שהרבה יותר קל לדבר על הקצנה דתית, מחסומים, מעצרים וכל שאר השדים המפחידים. ולא קל להתמודד עם האתגרים הרוחניים והערכיים שהחודש הזה מציע. בין כל אלה נשכח לגמרי הרמדאן כחודש של מוסר, קהילה ותיקון, בהם כדאי וראוי להיזכר.
הפחד מהרמדאן הוא מבע אחד מרבים של זהות מתגוננת המתקשה לראות בטקס של האחר והשונה משהו שאינו איום. מזל שההיסטוריה היא מורה טובה יותר מהאקטואליה; ממנה למדנו שתרבויות בטוחות בעצמן יודעות לקלוט, ללמוד, ואף לאמץ את היפה שבתרבויות שכנות מבלי לאבד את עצמן לדעת. כך מקיימות שלוש הדתות המונותאיסטיות כל חייהן שיחות, גלויות וסמויות, ביניהן. וההשפעות ניכרות מימי קדם עד עצם היום הזה. היהדות למשל, היא ארכיון חי של השפעות יווניות, רומיות, פרסיות, ערביות ואפילו זורואסטריות. וכך בדיוק אצל האחיות האמוניות האחרות. אז אולי הגיע גם זמנו של הרמדאן להיות מוזמן לבתי יהודים, נוצרים וחילונים? כן, זה אפשרי ואפילו רצוי.
במהלך המאה האחרונה מתרחש בתרבות המערב תהליך שקט אך עמוק. טקסים דתיים יוצאים מן המרחב הפנימי של מאמיניהם והופכים לשפה אזרחית משותפת. חנוכה, שבעבר היה חג יהודי ביתי ושולי יחסית, הפך לסמל ציבורי. מדליקים נרות חנוכה בבית הלבן ובחוצות הערים כאקט של שייכות אזרחית, בלי המשמעות האמונית של החג. ליל הסדר, שהיה טקס זיכרון לאומי פנימי שכולו פולמוס כנגד הנצרות, הפך עבור רבים לערב של אירוח חוצה דתות, שעיקרו שיחה מוסרית ושיח פוליטי פתוח.
אפילו עץ חג המולד התנתק ממשמעותו הנוצרית הצרה והפך לאייקון של משפחתיות, חמימות חורפית ומסיבות סוף השנה האזרחית. בלא מעט בתים יהודיים, כולל בביתם של חלק מנכדיי, הלומדים מתוך בחירה אידאולוגית בבית הספר הדו-לשוני והרב דתי ביפו, מדליקים חנוכיות ומחלקים דמי חנוכה לצד עץ כריסטמס. בלי שום תחושת איום ובלי חרדת זהות. להיפך. כי חברה פתוחה ובטוחה בעצמה אינה חוששת מדיאלוג עם סמלים וטקסים של אחרים. היא יודעת להבחין בין איום לבין הזמנה. לקבל ולהטמיע את הטוב והראוי. והרמדאן העמוק הוא חודש מזמין שכזה.
חודש רמדאן הוא אחד המוסדות החברתיים המרשימים ביותר שנוצרו במסגרת הדתות המונותאיסטיות. זה לא סתם חודש של צום בשביל עינוי הנפש, או דיאטה אופנתית של צום לסירוגין, שהפכה לחביבה כל כך בחוגים מסוימים. אלו ימים ארוכים של תרגול אישי וקולקטיבי לשיפור ותיקון יכולות המשמעת העצמית. ההימנעות הפיזית מאכילה ושתיה היא מבוא לריסון כעסים, הימנעות מאלימות מילולית וגסות רוח. הרעיון הזה מוכר היטב גם במסורות אחרות. ליום כיפור היו במקור את אותם היעדים. כך גם תקופת הצום הנוצרית (Lent), תקופת ההסתגפות והכפרה הקודמת לחג הפסחא ועוד. אך רמדאן ייחודי מהם. הוא הופך את המאמץ המוסרי לאירוע קהילתי חובק עולמות. מיליונים מקיימים יחד את שינוי מקצבם של חיים. שינוי המתחיל במחויבותו של היחיד ונמשך אל המרחב הציבורי כולו.
החוויה הפיזית של הרעב נועדה לעורר אמפתיה כלפי מי שגורלו רעב ולא מבחירה. זאת המסורת המוסלמית, האם היא עוד רלוונטית בעת הזו? מאוד. לצד המשמעת העצמית, רמדאן הוא מנגנון של סולידריות חברתית. מכאן צומחים שורשי החובה להעלות תרומת חובה עבור הנזקקים והעניים, הזכאת אל פטר. כדי שיוכלו גם הם ליטול חלק בצום, בסעודות שבירתו, ובחג המסיים אותו. העידוד הרחב לנתינה יוצר מגעים בין כל שכבות החברה ומבסס את כלכלת החסד.
בעולם שבו פערים כלכליים מעמיקים ומדינות רווחה נשחקות, זאת הצעה עתיקה-חדשה למודל חברתי רב-עוצמה של סולידריות הדדית. בימינו, זוהי הזמנה לחתרנות מבורכת תחת היסודות החולים של העולם המודרני המאופיין במירוץ אחר סיפוקים מיידיים וצרכנות אינסופית. אם נוציא את הרמדאן מהמסגרת הדתית הצרה שלו נוכל לראות בו אימון שנתי בדחיית סיפוקים כערך. כי מה עדיף, חודש נובמבר של שיגעונות הקניות; עם חגי יום שישי השחור ויום הרווקים הסיני? או חודש של צניעות והרהורים המסייע לנו להאט מעט את מירוץ החיים המטורפים.
ראו את השינוי המבורך המתרחש סביב שולחן האיפטאר. סעודת שבירת הצום, הפכה בשנים האחרונות למרחב קהילתי חי. דיפלומטיה חברתית של אירוח והיכרות. ליותר ויותר ארוחות איפטאר מוזמנים בני דתות שונות, שכנים, עמיתים, ולעיתים גם זרים גמורים. הרגע הדתי התרחב לחוויה של שותפות אנושית. מתברר שהשפה של משפחה, קהילה ותקווה אינה זקוקה לתרגום. די לה בשקיעת החמה, כמה תמרים וקנקן מים כדי לשבור לא רק את הצום אלא גם לא מעט מחיצות.
אין עת טובה מזו כדי לדבר על הרמדאן במונחים אזרחיים. חודש של האטה בעולם מואץ. ימים של ריסון בעולם רווי גירויים. הזדמנות לתיקון יחסים בחברות הסובלות משחיקה עמוקה של אמון וסולידריות. אין שום סיבה שילדים בישראל או במערב יכירו את רמדאן רק דרך פחדים ואזהרות, ולא דרך המשמעות החברתית והאנושית שלו.
אימוץ הרמדאן הנדיב, או חלקים ממנו אינו ויתור דתי או טשטוש זהות. הוא ביטוי של בגרות תרבותית. לרמדאן יש מה להציע לכולנו. לא כהמרת דת או שינוי אמונה אלא כתזכורת שנתית פשוטה לכך שחברות אנושיות זקוקות מדי פעם לעצירה, לחשבון נפש, ולתרגול משותף של ריסון ונדיבות.
ואולי כדאי לסיים דווקא בברכה הפשוטה שנשמעת ברחבי העולם עם כניסת החודש. רמדאן כארים. ברכה שאין בה איום או תביעה. לא האיחול הישראלי האווילי ל"צום קל", אלא ברכת הנדיבות. המילה 'כארים', נדיב, אינה סתם כינויו של החודש. היא מגדירה גם את האדם והחברה הראויים לו. נדיבות של זמן, סבלנות, וקשב לאחר. זוהי ברכה המניחה מראש שחודש דתי יכול להיות מתנה, לא רק למאמינים בו אלא גם למי שחיים איתם או לצידם. יש בברכה הזו שיעור עמוק. לא הכול חייב להיות שלנו כדי שנוכל לאחל לו טוב. לפעמים עצם היכולת לומר 'רמאדאן כארים' היא סימן לכך שאנחנו מסוגלים לראות במסורת של האחר הזדמנות לאנושיות טובה יותר. אינשאללה.