שלום רב,
אני כותב אליכם את המכתב הכואב ביותר שכתבתי בחיי. מילים היוצאות מליבו של אבא-סבא, אליכם ההורים לילדים החיילים שעדיין לא נהרגו.
כמותכם, כבר יותר משלוש שנים אני לא ישן בלילות. כל אלה לא נותנים מנוח: נהמת המטוסים הקורעת את שקט הלילה, וקול הדם הזועק אליי מן האדמה. כל יום והלוויות שלו, והמעגל המתרחב של המשפחות השכולות. ההספדים קורעי הלב על הטובים והיפים שיישארו צעירים לעולמים, ועל אוהביהם שהזדקנו בן יום ולא ידעו עוד נחמה לעולם. ואני בוכה עליהם בלילות ועל זה שישכחו עוד רגע בידי הסופדים הפוליטיים שקינתם אומנותם, והמלחמה משאת נפשם.
אני כותב אליך ואליך בשעה שהיא לא לילה ולא יום. עוד מעט יכרו ארבעה קברים טריים באדמה הספוגה. החג בא ואין בו שמחה כלל, כי אין בית שאין בו מת, או פצוע, או פגוע או מפוחד. והמשחית לא מבחין בין בכורות לכל שאר ילדינו; הורג ולא חומל. כמוני כמותכם וילדיי כילדיכם, ולכן אנחנו קרובים מאי פעם. אנחנו אבא ואימא מיוסרי דאגה לילד שרק אתמול היה תינוק ונער והיום הוא בחזית המלחמה הקשה. הילד שלכם, כמו ילדי שלי, הוא לא נתון סטטיסטי ולא דיווח עיתונאי. יש לו שם וכינוי, נקודת חן חמודה, תווי פנים, קול וריח משלו. ואין רחמים עליו להחיותו. כי הנקישה בדלת או צלצול הטלפון בוא יבואו, ואין מהם מנוס.
בזהירות ובעדינות אני שואל אתכם את שקורע את נפשי: למה ועד מתי?
האם גם אתם, עמוק בפנים, יודעים שאין תכלית למלחמות הללו, שאין בהן פתרון או ישועות. רק מעגל אינסופי של סבבי קטל, הבטחות נבובות ואחריהן שובל ארוך ומתמשך של אבלים וקברים. אתם, כמוני, קורבנות של עוד דור פגוע שלא הצליח להיחלץ ממעגלי האיבה והאימה.
למרות כל מילות הרהב והגאווה, כל אחד מאיתנו יודע כמה שברירית היא המציאות וכמה עלובים אנחנו מול מחול החרבות. הייתם כמוני בכל פלישות הלבנון. ביקרנו בעזה פעם אחר פעם. אז למה, ריבון כל העולמים, אף אחת מכל המלחמות ההן לא הסתיימה בשלום או לפחות ב"ותשקוט הארץ"? כמה פעמים אפשר עוד לשמוע "הפעם זה שונה", לפני שהמילים עצמן מתרוקנות מתוכן ובתי העלמין מתמלאים שוב.
אלו לא שאלות על האויבים - אלא עלינו
הרי הבטחתם לילדים שלכם משהו אחר. לא עולם מושלם, לא ביטחון מוחלט, רק תקווה פשוטה, כמעט בסיסית - שיזכו לגדול אל חיים שיהיו טובים ובטוחים משלנו. אתם זוכרים את מה שאימא ואבא הבטיחו לכם, ואת שנדרתם כהורים צעירים כשהחזקתם בו, בתינוק המקסים, והבטחתם לו בלב מלא אהבה. כמה דורות כבר נשאו את ההבטחה הזו? והנה היא שווא. כמה סבתות וסבים האמינו שאכן כך יהיו פניו של העתיד, והנה גם הם שכלו את נכדיהם? וכשאתם מסתכלים עכשיו בילד שלכם בתמונה האחרונה ששלח, אתם שואלים את עצמכם בשקט: איך זה קרה שגם אנחנו הבטחנו ולא קיימנו?
וכשהילדים שלנו חוזרים הביתה, אם התמזל המזל הם עדיין בחיים. אבל אנחנו שהבאנו אותם לאוויר העולם הזה, יודעים שמשהו בתוכם מת. הם ראו המון מוות, הרגו ונהרגו. לפעמים בכינון ישיר ולא אחת מרחוק ומול מסכים. ידיהם רחצו בדם ונפשם פשעה והושחתה. והנה אהבתם כבר לא תמימה ואיננה כפי שהייתה.
אלו לא שאלות על האויבים, האמיתיים והמומצאים, אלא עלינו. השייכות הפוליטית שלנו חשובה, אבל משנית, כי מעליה מתנוססת בעיה הרבה יותר גדולה ואפילה. למה אנחנו הולכים כעיוורים אחרי אדם שדם בניו סמוק מדם ילדינו ולא יישפך לעולם? ומה עשינו רע שמגיעים לנו כל השרים הסוררים האלה, המפרנסים המונים הממיתים עצמם באוהלה של תורה, ושולחים את היקרים לנו לישון באוהל סיירים ולמות בשדות הקטל? אתם רואים את זה כמוני. מעקמים את האף, מדחיקים, מסרבים להישיר מבט כי זה קשה. ואני מבין. אתם אולי עדיין מספרים לעצמכם את הסיפור הישראלי הישן, וממלמלים "טוב למות בעד ארצנו" - אבל יודעים כבר הרבה זמן, בלבב פנימה, שכבר אפילו לא כל כך טוב לחיות כך בארצנו.
וגם זאת אתם יודעים, אולי יותר מכל אחד אחר: שהיו רגעים אחרים. היו אפשרויות אחרות. היו צמתים שבהם ניתן היה לבחור בדרך שלא מרוצפת רק בכוח, דם ונקם. שהיו כאן מנהיגים לא מושחתים שפרצו דרכים; לא מושלמות, שהיו בהן סיכונים, אבל הם עשו כל שביכולתם למנוע את המלחמה הבאה, לא להסית לקראתה.
ידיים הושטו לשלום ונדחו. ועם הרצח והקנאות נטרקו דלתות השלום ושערי המלחמה נפערו. בכל פעם שנסגרה דלת כזו, הוסבר לנו שזה בגלל הביטחון. אבל איזה מן ביטחון זה אם כל דור רק מוסיף עוד שכבות של שכול ומצבורי נקמה? והביטחון המיוחל לא הולך ומתחזק, הוא רק מתרחק ומתייקר. והמחיר, בכל פעם מחדש, הוא הילדים שלנו שעדיין לא נהרגו. אנחנו, ההורים המודאגים, הפכנו לחיילי משחק, פיונים הצועדים בסך בשורות השכול של מצעד האיוולת ומריעים: "אווה קיסר, מוריטורי טה סלוטנט" - הידד לקיסר, ההולכים למות מצדיעים לך.
אני לא מצפה מכם לתשובה, כי אין תשובה אחת. אולי אין תשובה בכלל. אבל אני כן מבקש שתשאלו יחד איתי: מהו המחיר שאותו כבר לא נהיה מוכנים להמשיך לשלם? ומהו הרגע שבו אהבת ההורים לילדיהם תהפוך לקריאה אחרת? לא לשלוח אותם, אלא לעצור אותם לפני שיסתערו שוב לשווא. אני מתחנן, כאבא, סבא וחבר. אנא: העזו לשאול, לדרוש דרך אחרת.
כי מעבר לכל אידאולוגיה, ויכוח וניתוח אסטרטגי, יש רק דבר אחד שאינו ניתן להחלפה: החיים עצמם. החיים של ילדיכם.
הצילו אותם. אל תתנו להם ללכת. אתם יכולים.