לא קל לישראלי להגיע לקטאר בימים האלה. לא בגלל לוח הטיסות המסורבל, אלא בשל המטען הנפשי שאנו הישראלים נושאים על גבנו בכל פעם שאנו פוגשים את העולם הערבי בכלל ואת קטאר בפרט. הדרך לקטאר רצופה דעות קדומות, תפיסות שגויות ותחושה עמוקה של חשדנות. במערב ובישראל בפרט, רגילים לראות בקטאר את "מממנת החמאס", הכספומט של ארגוני טרור ושנאת היהודים.
ומשכך אתה יוצא לדרך לשם עם בטן מקווצת. מתוח לקראת פגישה עם חברה דתית סגורה וקנאית, עוינת וחשדנית. לפחות כמו החברה הישראלית שלנו. קטאר של הישראלים היא האמא של כל הבעיות; מלשכת נתניהו ועד מנהרות החמאס. תמנון מדיני מפחיד ועויין.
ואז מגיעים החיים האמיתים, והמציאות מתעקשת להוכיח כמה מעט אנחנו יודעים על האנשים שמעבר לדימויים שיצרנו לעצמנו. הישראלי מגלה בדוֹחָא לא את החצר האחורית והנחשלת של העולם, אלא את אחד ממרכזיו החדשים ועתירי ההשפעה. זירה מרתקת של זהות מסוג חדש; מודרניות מוחלטת שאיננה מערבית כלל. כזו שאינה מבטלת את המסורות שלה מפני עוצמתו של המערב.
זאת מודרניות אלטרנטיבית, הפוכה לגמרי ומרתקת הרבה יותר מהמסורתיות המסתגרת של ישראל. ברור לי שזאת לא התמונה המלאה. שיש להם גם צדדים אחרים פחות מלהיבים. למי אין כאלה. לישראל של עונש המוות ופשעי עזה? לארה"ב של גואנטנמו? לסין? רוסיה, אולי גרמניה של הימין הנאצי העולה? רק מעטים בעולם השכילו לפתח את החלופה לצדדים האפלים של עצמם כמו הקטארים.
מי שלא עוקב אחרי המתרחש במרחב שסביבנו יופתע לגלות כאן אסלאם בטוח בעצמו. בניגוד לאיראן ולפונדמנטליסטים היהודים הם לא מונעים מעלבונות ורגשי נחיתות, ולא זקוקים לשנאת המערב כדי להגדיר את זהותם על דרך השלילה. זהו אסלאם אמוני של תרבות היודעת את ערכה, מחוברת למסורתה ולא חרדה כלל מפני המדע, הטכנולוגיה או כללי המשחק הגלובליים, להיפך. קשה להאמין, אבל כולם כאן דתיים ולומדים בשמחה לימודי ליבה. כולם מדברים אנגלית, מיומנים בכל מקצועות העולם, מטפחי תרבות ואסתטיקה. דוֹחָא מציגה מודל שבו אפשר להיות חלק מהעולם בלי להיבלע בתוכו. דתיים ועדכניים.
המאה העשרים שיכנעה אותנו להאמין שקידמה פירושה ליברליזם מערבי, ושמסורת היא עול היסטורי המגביל צמיחה. קטאר מציעה את המודל ההפוך. המרחב הציבורי, האדריכלות עוצרת הנשימה, האקדמיה, התקשורת והתרבות מציגים ערביוּת מלאת בטחון עצמי. התוצאה היא אסלאם מתון שאינו מתנצל על קיומו, אלא מציע עצמו כמשאב תרבותי אסטרטגי לעולם כולו.
אחת לשנה מתכנס בבירת קטאר "פורום דוֹחָא". כנס בינלאומי המפגיש מנהיגים עולמיים, קובעי מדיניות, אנשי עסקים ואקטיביסטים, כדי לדון באתגרים הבוערים של העולם. השנה היה הנושא המרכז צדק הלכה למעשה. המעבר מדיבורים והצהרות לביצוע פעולות ממשיות בנושאי אי-שוויון, פתרון סכסוכים וזכויות אדם. בניגוד לכל מה שדווח בתקשורת הישראלית, ישראל לא עמדה במוקד הדברים, והכינוס לא היה נגדה.
ומכיוון שדוֹחָא משוחררת מהביריונות המדינית הישראלית, הדברים שנאמרו לגבינו היו די מדוייקים. ישראל היא אכן גורם מפריע ולא מפרה במזרח התיכון, ואין שום סיבה לא לומר את הדברים. לא כל ביקורת היא אנטישמיות, ולא כל מתנגד הוא אח של היטלר. בסך הכל מעט הביקורות המקריות שהושמעו כנגד ישראל היו יותר מעודנות מדבריהם של חברי הקואליציה עצמם על ישראל ומוסדותיה. (מתנצל חברים, אבל לפעמים השמש זורחת גם במקומות אחרים. ואנחנו לא מרכז העולם, למרות האגוצנטריות הישראלית).
פורום דוֹחָא הוא ביטוי לתפיסת העולם הקטארית. חדרים מלאים עד אפס מקום באנשים סקרנים וידענים, מסדרונות הומי אדם ומפגשים מהסוג הלא פורמלי. שונאים רשמיים שותים קפה ומשוחחים בידידות. כולם עם כולם בלי מחיצות. נציגי מעצמות יריבות, שרים מאזורי סכסוך, יזמים טכנולוגים ופילוסופים מהורהרים, מדינאים ומדענים, אנשי כספים ופעילים חברתיים, פוליטיקאים ממדינות שאין ביניהן שום שפה משותפת מדברים ביניהם ובעיקר מקשיבים.
בעולם שבו השיח הופך מקוטב ובינארי; בעד או נגד, אנחנו או הם, דוֹחָא מציעה מרחב ביניים מתווך, לא מכריע. מקום שמבין שדיאלוג הוא לא חולשה אלא כלי עוצמתי. ובעידן שבו הכוח כבר אינו נמדד רק בנשק או בגודל הכלכלה, זו תובנה חיונית.
סצנות שהיו נדמות בלתי אפשריות הופכות שם לשגרתיות. ומה ששולט בשלושת ימי הדיונים זה התוכן. לא התעמולה ולא הפרובוקציות. ישראלי כמוני שואל שאלות בכירים איראניים בעבר ובהווה והם משיבים. מתקיים דיון כנה ואמיתי על העולם היהודי אחרי עזה, שלא יכול להתרחש בירושלים של הזמן הזה. נשיא סוריה פוגש את התקשורת ואת טובי האנליסטים של העולם. ובפאנל מרתק מציגים עקרונות לשותפות חדשה למאבק בשנאת היהודים והמוסלמים. רבים מאמינים שהשנאה נגד יהודים נובעת מהסתה פלסטינית או מוסלמית. אך באותה נשימה גם יהודים וגם מוסלמים מאוימים על ידי עלייתו של ימין נוצרי, שמרני קנאי ומוגבל בעולם כולו. לכן דוקטרינת דוֹחָא מרתקת; היא מתווה אסטרטגיה אחרת לגמרי. במקום יהודים ונוצרים נגד מוסלמים היא מציעה את שותפות הפתוחים מול קואליציית הסגורים. יש יהודים פתוחים ויש יהודים סגורים. יש מוסלמים פתוחים ויש מוסלמים סגורים. והברית הבין דתית והבין תרבותית צריכה לעבור דרך הקו החדש הזה.
דוֹחָא הפכה את עצמה למרכז והמחוגה של מעגלים שלא נפגשים בשום מקום אחר. בדיונים הסגורים עולה תמונה חדשה של העולם. הוא כבר לא מתחלק בין מזרח למערב, אלא בין פתוחים לסגורים. המחנה הפתוח מופיע בתוך כל תרבות ודת. אנשים שמבינים שפריחה דורשת מפגש, סקרנות ושותפות. בצידו השני עומד המחנה הסגור של המתבצרים, המפוחדים והקנאים. דוֹחָא בחרה באופן ברור להשתייך לעולם הפתוח. קטאר הפכה לאחת המדינות שבמקום לייצא נפט בלבד מייצאות דגמים של תיווך ומניעה.
אחרי עשורים שבהם אירופה שימשה כזרוע הדיפלומטית של ארצות הברית, מדינות המפרץ הן אלה שממלאות היום את התפקיד הזה. דיפלומטיה של תיווך ותחכום. מניעת מלחמות ביצירת אינטרסים משותפים. יציבות דתית וכלכלית המאפשרת גישור בין אויבים ולא העמקת העוינות ביניהם. זהו מודל שבו אסלאם מתון הוא גשר פונקציונלי לעולם, ולא חומה שמגוננת מפניו.
מבחינה גאופוליטית זו תובנה מרחיקת לכת. המפגש בדוֹחָא חושף קומבינציה שלא הכרנו. אנשים מודרניים לחלוטין שאינם מתביישים במסורתם, ולא חוששים מאורחות חיים אחרות. על הטיילת היפה, בשעות הזריחה המוקדמות צועדות במרץ נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש לצד רצות ורצים חשופי גוף עם גופיות קצרות בלבד. החנויות בקניונים מלאים בכל טוב, כולל מה שלא כל כך כשר לקונים המוסלמים. אז מה?
אם זהו בית החוכמה החדש, שווה לחזור אליו
ברגע מסוים עלתה בי תחושה מוזרה ומרגשת. אולי אנחנו ניצבים מול תחייה מחודשת של מוסד עתיק יומין. "בית החוכמה". המוסד המיתולוגי של האסלאם המפואר בבגדד העתיקה. נקודת מפגש שבה נפגשו לא אחת יהודים, נוצרים, מוסלמים לדיאלוגים מפרים שהיה רק תנאי מוקדם אחד שחייב אותם: לעולם לא להתבסס על מקור סמכות שאינו ההיגיון. שם נכתב אחד הפרקים המפוארים ביותר בתולדות האנושות. דוֹחָא לא מנסה להיות ניו יורק ולא מתיימרת להיות פריז. היא מציעה חכמה אחרת. מוח גלובלי יוצא המזרח התיכון. מקום שבו מסורת ומודרניות יושבות יחד סביב אותו שולחן ולא חושדות זו בזו. כי זה לא הגיוני. ולא מועיל.
האם ייתכן שבעתיד, כאשר יספרו את ההיסטוריה של תחילת המאה העשרים ואחת, יזהו כאן את הרגע שבו המזרח התיכון הציע לעולם לא רק נפט וסכסוכים, אלא רעיון עמוק המאתגר את הדיכוטומיות שהתרגלנו אליהן במאות המסוכסכות האחרונות?
אולי זהו הציר שבו יתקיים מפגש מחודש בין היהדות והאסלאם, ירושלים ודוֹחָא. מפגש של אפשרויות, שבמרכזו היכולת לדמיין מציאות בה מסורת ומודרניות אינן אויבות אלא שותפות המזינות זו את זו. והאמונה אינה חומה אלא גשר.
אם זהו בית החוכמה החדש, שווה לחזור אליו. כדי ללמוד ממנו שיעור במפוכחות, בענווה ובפתיחות. שיעור המלמד אותנו שהמזרח התיכון יכול להיות לא רק זירה של משברים, אלא מקור של השראה לעולם כולו. קטאר כבר שם, האמירויות איתה, סעודיה בדרך. ישראל ממש לא. נקווה.