דוד שהפך לגוליית: איך בזמן שפיתחנו גוף איבדנו את הרוח

אם היו עושים סקר דעת קהל בישראל ושואלים "מי אתה: דוד או גוליית?" - אני מוכן להמר שרוב מכריע היו מצביעים דוד. אנחנו גוליית? מה פתאום. אנחנו הרי יפים, חכמים, זריזים. אנחנו הווינרים. וחוץ מזה אנחנו גם חלשים ורדופים והעולם כולו נגדנו. בקיצור בני דוד.

זו איננה שאלת זהות פשוטה. זהו הרהור על מה איבדנו בדרך, האם כל זה היה שווה והיכן בכלל אבדה הדרך. איך הפכנו מציביליזציה של חוכמה לתרבות של כוח, ממשוררים ונביאים לכובשים ומתעמרים. והאמת לא נותנת מנוח: עם הספר היה לעם הנשק. בעת הזו אנחנו משלמים את מלא העלות על פיתוח הגוף ודילדולה של הרוח. שרדנו מלחמה איומה ושכלנו את הנשמה.

לא רבים מוכנים להיזכר ולהפנים מה קרה לנער יפה העיניים מסיפורי התנ"ך. איך אחרית ימיו המבישה צמחה מתוך נערותו הבוגדנית והיהירה. אמנם הדבקנו לו את ספר תהילים והפכנו אותו למשורר נצחי של אהבה ואמונה, אבל העובדות המתועדות בספר הספרים לא השתנו. הוא היה זנאי, בוגדני, חתרן בלתי נלאה ושופך דמים סדרתי. וגרוע מזאת, ככל שעברו השנים, דוד הפך לגוליית. הנער הרועה שידע לנגן ולשיר, לצלוף בקלע ולהנהיג את הכנופיה שלו הפך למלך נרגן, מוקף בתככים ומרידות. עד שמת ביגון ובשיבה רעה. דחוי ובלי אהבה. מסוכסך עם כל מי שהיה קרוב אליו.

זה לא סיפור מקראי. זו דינמיקה היסטורית: הזריז הופך למסורבל, הפיכח מתעוור והמאהב שופך דמים. ועוד מעידה ההיסטוריה, שלא אחת המנצח המפתיע והמקורי הפך בעצמו לגולם ענקי והובס גם הוא. הדינמיקה הזאת חוזרת שוב ושוב. רומא החלה כעיר קטנה וגמישה, ניצחה בזכות יכולות תמרון ומחשבה יצירתית. כשהפכה לאימפריה עצומה איבדה את היכולות שבנו אותה, עד שנפלה. נפוליאון החל כמפקד חד וגמיש והפך לשליט אימפריה מסורבלת שניהלה מלחמות יוהרה מעבר ליכולותיה. ארצות הברית הייתה מדינה צעירה שפרקה את עולן של האימפריות הישנות, ובשיכרון כוחה יצאה למלחמות מיותרות, והושפלה שוב ושוב מול יריבים "דוידיים" ממנה. בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטן. הברית הסובייטית שהחזיקה בארסנל גרעיני עצום, נפלה לתוך השקרים שיצרה לעצמה על עצמה. וכמותן תנועות שחרור רבות באפריקה ובאסיה.
.
ואנחנו? יהודים בני גוליית. בדיוק כמו הענק התנ"כי, אנחנו מזויינים במיטב הטכנולוגי. כמוהו הפכנו לכבדים ומסורבלים. וכמותו חטפנו אבן קטלנית בול בפוני. כן, ישראל המעצמה הגולייתית, הוכתה קשות בידי חלשים, מתוחכמים ונועזים ממנה. הדוד של 1948 הפך לגוליית ב-2025 .יש לנו מאות פצצות אטום מוכחשות, מיטב החידושים בשמיים ובארץ, נשק מחולק לכל דורש. השיח אלים, הרג חפים מפשע לא מעניין אף אחד. ו"רק פה כשאתה עובר ליד בית עסק אתה נרגע אם אתה רואה איזה רולה עם נשק". הענק החמוש שקוראים לו ישראל לא הצליח להכריע "חבורת עלובים בכפכפים".

אבל מתי בדיוק קרה הדבר? לא ביום אחד. לא בשנה אחת. זו הייתה המרה איטית ועמוקה של התודעה הקולקטיבית. תחילה העדפנו את הצבר החזק על היהודי החכם. אחר כך הפכנו את הכוח לערך היחיד. ומשהחלפנו את הספקנות התלמודית בפטריוטיזם פשטני, וכשבחרנו ב"איש הצבא" על פני "איש הרוח" - הפכנו מיהודים לישראלים ולגולייתים.

היהודי הקלאסי שהיינו, פיצה על החולשה הפיזית בחדות רוחנית. שרדנו בזכות יהדות החוכמה, לא יהודי השרירים. העורמה, הרטוריקה, והיכולת להסתגל למציאויות משתנות הפכו אותנו למוכים לעיתים, אבל בלתי מנוצחים.

הציונות רצתה לשנות את זה, והביאה לעולם את ה"יהודי החדש" - איכר ולוחם. היא הפרה את האיזון היהודי. הצבר נולד כאנטיתזה ליהודי הגלותי: שרירי פשטני ולא מבין מורכבויות. במקום לשלב את המורכבות היהודית עם הכוח הצברי, זרקנו את היהודיות לפח, ונותרנו כוחניים וגסים.

בחברה הישראלית של היום, "אינטלקטואל" הוא כמעט קללה. הוא "שמאלני", "מנותק", "לא מבין את המציאות". החשיבה נתפסת כחולשה. הספקנות כבגידה. המורכבות כפחדנות. במקומם השתלטו עלינו פשטנות גאה, צבאיות אגרסיבית, והערצת כוח גולמי. זה לא קרה במקרה. זו הייתה מדיניות חינוכית מכוונת של עשרות שנים. שטיפת מוח שמתחילה בגן ילדים, עוברת במסעות השפעה באושוויץ וממשיכה בשירות צבאי של ממלאי הפקודות. כל האמצעים כשרים כדי לעצב אישיות קולקטיבית בעלת תודעת גבורה פשטנית, קורבנות שואתית ואשליה לאומית בדבר הנשק הטהור, הצבא המוסרי וה"לוחם היפה". התוצאה ניכרת בעזה ובשטחים הכבושים.

אנחנו גולייתים שבטוחים שהם דוידים. פיצול אישיות מושרש. אנחנו "נצחיים וחזקים" ו"בסכנת הכחדה" בו זמנית. כך אפשר להפעיל כוח גס בלי אחריות מוסרית. להיות תוקפן ולהרגיש קורבן. הפער הזה בין תודעה לבין מציאות מייצר בעיה אסטרטגית קיומית. המדינה פועלת מתוך מנטליות של שחקן קטן אך מפעילה כוח של שחקן גדול. היא מגיבה לאיומים כאילו היא עומדת להימחק, גם כאשר היא מחזיקה עליונות כמעט מוחלטת. היא מתעקשת על תודעת קורבן גם כאשר היא הטובחת. כל איום הוא קטסטרופה. כל אויב הוא היטלר. כל כישלון הוא שואה. מדינה הרואה את עצמה כדוד ופועלת כגוליית נדונה לעיוורון אסטרטגי כמו גוליית המקורי. וסופה כבר כתוב בתנ"ך.

גוליית שאינו יודע שהוא כזה סומך רק על הכוח הרב מדי, לא שואל שאלות, טיפש חסר תבונה ולא מבין את מגבלותיו. הכוח מייצר אשליה של שליטה. וזה בדיוק מה שקורה לנו: אנחנו כל כך חזקים, עד שאיבדנו את היכולת להבין למה אנחנו מפסידים.

לא מזמן השתתפתי בשיחה עם לוחמים לשעבר. כאלה מהסוג שמוכנים להקשיב ואחר כך חוזרים לנרטיב הישן של "יורים ובוכים", "מהרהרים והורגים". בשלב מסוים אחד מהם הטיח בי: "אבל... אין לך ספקות? אתה לא מפחד מכל האויבים? ועל מי נסמוך אם לא על עצמנו?". התשובה שלי הייתה מורכבת ומפורטת. אבל בליבה הייתה תשובה עמוקה שהותירה אותו כועס יותר וחסר מילים. אמרתי לו משהו כזה: "אני כבר 2,000 שנה יהודי גלותי. בלי כוח, בלי צבא, בלי ממשלה, בלי פצצות אטום וטייסים גיבורים. ואפילו יום אחד לא דאגתי לעתידו של העם היהודי. ואתה כבר כמעט 80 שנה ישראלי. עם צבא, וקומנדו וגיבורים וטנקים וחימושים מתוחכמים, ואפילו יום אחד אתה לא מפסיק לדאוג שמא זה סופך. מה לא עובד בישראליות הבריונית הזו שהופך אותך לכזה מבוהל? מה הפסדנו במעבר מיהודי לישראלי?".

השאלה הזו פוגעת בלב הסתירה: כל הכוח הזה לא הביא לנו ביטחון, רק הוליד חרדה כרונית. היהודי הגלותי, עם כל חולשתו, ידע משהו שהישראלי שכח: ההישרדות היא לא עניין של כוח מוחלט, אלא של גמישות, של חוכמה, של יכולת להסתגל. הציונות רצתה לרפא את היהודי מהפחד הקיומי של הגלות. במקום זה, היא יצרה ישראלי עם פחד קיומי חזק פי כמה, כי עכשיו יש לו מה להפסיד. ויש לו נשק. ונשק מזמין שימוש. ושימוש מזמין שנאה. ושנאה מזמינה עוד פחד.

זו הלולאה הגולייתית: ככל שאנחנו חזקים יותר, אנחנו מפוחדים יותר. ככל שאנחנו מזוינים יותר, אנחנו מרגישים מאוימים יותר. כי איבדנו את היכולת הישנה לחיות עם אי-ודאות. גוליית צריך לנצח תמיד. דוד יכול היה להפסיד ולשרוד. זו ההבדל.

ואולי אל נוכח הטרגדיה הזאת, לא נותר אלא לקרא בתהילים: "שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה, גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרֹב כֹּחַ" (תהילים לג, יז). הסוס, הנשק המתקדם של התקופה המקראית, הוא שקר. הגיבור לא יינצל בכוח גס. הכוח לבדו לא מציל. דוד ידע את זה כשכתב את התהילים, אבל שכח כשהפך למלך. ואנחנו?
כל עוד נמשיך להאמין לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו נמשיך לחזור על אותה הטעות. שוב ושוב. עד שהאבן הקטנה הבאה תפגע, ואז לא יהיה מי שיספר את הסיפור מחדש.