אין יותר מלחמות צודקות: המשבר המוסרי שפוקד את שדה הקרב

"הצבא הכי מוסרי בעולם" אחראי להרג חסר אבחנה של חפים מפשע בכל המרחב סביב ישראל. צבא ההגנה לישראל הוא גם צבא הכיבוש לפלסטין, בהיותו הריבון המאפשר ומעלים עין מהפשעים בגדה המערבית. דווקא ישראל, הזקוקה יותר מכל מדינה אחרת להגנת "המלחמה המוצדקת", היא זו שסימנה את סופה.

במשך מאות שנים בנו הוגי המערב - מאוגוסטינוס דרך תומס אקווינס, מהוגו גרוטיוס ועד מיכאל וולצר בן זמננו - מערכת רעיונית שביקשה להחיל מגבלות מוסריות על המלחמה ועילותיה. התפיסה הזו ניצבה בין שני קצוות: מכאן הפציפיזם הגורס שכל שימוש באלימות פסול מוסרית, כפי שעולה מ"עדות השלום" הקווייקרית, מתורת אי-האלימות של גנדי ומההומניזם האוניברסלי של המאה ה-20; ומנגד, הריאליזם הפוליטי - תורותיהם של מקיאוולי, הובס ואפילו הנס מורגנטאו, הגורסות שבזירה המדינית שיקולי מוסר דינם להידחק מפני העוצמה, הביטחון והישרדות המדינה. בין השניים התמקמה ה"מלחמה הצודקת". היא מסכימה עם הריאליסט שהמלחמה היא תופעה היסטורית קיימת שאי אפשר להתעלם ממנה, ועם הפציפיסט שעל המלחמה להיות כפופה למשפט המוסרי. המהלך המכונן של התפיסה הזו חילק את השאלה לשתיים: מתי מותר לפתוח במלחמה וכיצד מותר לנהל אותה?

Jus ad Bellum - הזכות לצאת למלחמה - חייבת לכלול סיבה מוצדקת, סמכות לגיטימית, כוונה ישרה, מוצא אחרון, יחס סביר בין האמצעי למטרה וסיכוי סביר להצלחה.

לצידה עומדים ה-Jus in Bello - חוקי המלחמה - ובמרכזם ההבחנה בין לוחמים לאזרחים ויחס נכון בין עוצמת האש לתוצאתה. כל אלה אמורים היו להציב קווים אדומים בין מלחמה מותרת למלחמה אסורה, אך הפכו ללקסיקון רטורי בלבד - מכונת כביסה שבאמצעותה מנסות מדינות לכבס את האלימות והפשעים בחומרי ניקוי מוסריים ובשפה של זכויות וצדק.

אחרי 7 באוקטובר, עמדה לישראל טענת הגנה עצמית קלאסית, מן הסוג שאפילו ביקורת אנטי-מלחמתית קפדנית התקשתה לדחות. הייתה לנו אז סיבה צודקת, סמכות לגיטימית, ואיום ממשי על אזרחים. צדקת המלחמה מעולם לא הייתה ראויה יותר, לפחות בעיני מצדיקיה. ואז, במקום הגנה עצמית הכרחית ולגיטימית, יצאה ישראל למסע נקם, הרג והרס חסרי רחמים, והכול בכוחה של אידאולוגיה ממשלתית שכולה פשעים, ומחקה במו ידיה כל שמץ של לגיטימיות למעשיה.

פשעי חמאס מחייבים מענה, אך הם רחוקים מלהצדיק עשרות אלפי הרוגים אזרחים, חיסול תשתיות בהיקפים חסרי תקדים, רעב מתוכנן ועקירת אוכלוסייה. סך פשעי ישראל בעזה חורג מכל הגדרה אפשרית של הגנה עצמית. צדק ההתנהלות לא קיים יותר, היחס בין אמצעי למטרה אבד, ההבחנה בין חמאס לאזרחים נמחקה, והעונש הקולקטיבי תפס את מקומה של הפעולה הצבאית הממוקדת. תעודת הכשרות שניתנה למלחמות עזה, לבנון ואיראן הפכה בעיני נתניהו וכנופייתו לרישיון לכל התנהלות נפשעת, וכאלה לא חסרות.

איראן הציגה את הכשל בצורתו המזוקקת. ראש ממשלת ישראל וקברניטי וושינגטון הצדיקו את המתקפה על המתקנים הגרעיניים בקיץ 2025 כמלחמת מנע, או כפעולה מקדימה שנועדה להסיר איום עתידי. אלא שמאז נירנברג ועד ימינו רואה המשפט הבינלאומי בחשד עמוק כל ניסיון להכשיר מלחמה על בסיס סכנה עתידית שטרם התממשה.

הוויכוח המשפטי על מלחמות מנע ומתקפות מקדימות נמשך עשרות שנים, אך עצם העובדה שכל מדינה יכולה להציג את פחדיה כהצדקה לתוקפנות חושפת את הבעייתיות שביסוד השיטה. ברגע שכל מדינה רשאית לתקוף מדינה אחרת בשם איום משוער, הכול קורס כי כל מלחמה יכולה להיות מוצגת כהגנה עצמית. הצגת מלחמת מנע כמלחמה צודקת היא בעיניי התחנה האחרונה בלוויה של המלחמות הצודקות. אם גם זה נחשב לצדק, כמעט הכול יכול להיחשב לצדק.

קריסת הקווים האדומים נובעת מפגם מובנה שטבוע בעצם התפיסה. היא דמיינה שופט נייטרלי שיקבע מתי נחצה הקו האדום, אבל כשטראמפ ונתניהו הם השופטים התוצאה ידועה מראש. הרי חיסול המלחמה הצודקת הוא בעבורם רק חלק ממסע החיסולים שלהם את כל המוסדות השיפוטיים המקומיים והבינלאומיים.

במקום מוסר נגד מלחמה הם אימצו הסתות למלחמה, וכל מלחמה המשמרת את מעמדם הפוליטי הפכה לצודקת בעיני עצמם וכתות תומכיהם - החירשים, האילמים והעיוורים. הם הצטרפו לפוטין, לבריוני העולם השלישי ולברוני הפשע, והפכו את האלימות לעיקרון הפעולה הראוי במקום לחתור לחיסול המלחמות כצורת יחסים בין עמים ובני אדם.

ההפרדה התמימה בין צדק היציאה למלחמה לבין צדק ההתנהלות החזיקה מעמד כמה עשרות שנים, אך מרגע שהיא העניקה לטיפוסים כמו נתניהו וטראמפ מרחב כמעט בלתי מוגבל להפר את כלליה, ההבחנה שנועדה לרסן את האלימות הפכה למנגנון המאפשר אותה.

החלופה היא מעבר מקונספציה של מלחמה צודקת לתפיסה של שלום צודק. מסגרת רעיונית שמעמידה את השלום עצמו כפרויקט מוסרי בעל תנאים, כתמונת ראי למלחמה הצודקת שהציבה תנאים למעשה האלימות. שלום צודק שונה משלום שלילי, שאינו אלא הפסקת אש המותירה את העוול במקומו. הוא שלום חיובי התובע שינוי מבני של היחסים שהולידו את האלימות מלכתחילה. הוא חופף לעקרונות התיקון היהודיים הקדמונים: לתשובה במובנה הרמב"מי המחייבת "חרטה על העבר וקבלה לעתיד", השבת הגזל לפני בקשת המחילה ולמובנה המלא והמקיף של מושג השלום.

ארבעה יסודות מכוננים את השלום הצודק:

• הכרה היסטורית בעוול, הכרה ציבורית רשמית בכך שמה שאירע אכן היה וכי המבצע נושא באחריות. זו הכרה החורגת מהצהרה ריקה או מהתנצלות נימוסית.
• אחריה בא הפיצוי המהותי: השבה ככל הניתן, או פיצוי כספי וטריטוריאלי במקום שההשבה בלתי אפשרית, והחזרת מלוא הזכויות. ההכרה והפיצוי מובילים לשינוי מבני שמונע הישנות, שכן הסתפקות בפיצוי על העבר תוך שימור מנגנוני השליטה והעליונות מכינה בהכרח את סבב האלימות הבא.
• השלום הצודק מחייב פירוק מבני העליונות, ההפליה החוקתית ומשטרי השליטה הכפויים על אוכלוסיות נשלטות.
• השבת הכבוד הפוליטי, הכללה אזרחית מלאה, השמעת הקול בזירת ההחלטות ושותפות שווה בעיצוב העתיד המשותף.

ביישומו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני המשמעות חדה. שלום צודק יחייב את מדינת ישראל בהכרה רשמית בנכבה, בקבלת אחריות על גירוש מאות אלפי פלסטינים ב-1948, בהקמת מנגנון פיצוי או שיבה מוסכם, בפירוק הכיבוש על מבני העומק שלו, בהשוואת זכויות בין הים לירדן ובחלוקה הוגנת של המשאבים והקרקע. אלה תנאי הכשרות של השלום עצמו, ולא מתנות או מחוות נדיבות. כל הסכם שיוותר על היסודות הללו יישאר הסכם שביתת נשק בלבד - הפוגה זמנית שעם הזמן תוליד את המלחמה הבאה. מאה שנות התעלמות ישראלית ממבני העומק של הסכסוך, ורבבות הקברים של כולם, יוכיחו.

המעבר ממלחמה צודקת לשלום צודק הוא מהפכה מושגית. הראשונה ביקשה להכשיר את האלימות ולתחום אותה בגבולות מוסריים, השנייה מבקשת לפרק את התנאים שמולידים אותה מלכתחילה. הקודמת פנתה אל הריבונות התוקפנית ושאלה כיצד תפעיל את כוחה במידה ובאיפוק, החדשה פונה אל אותה ריבונות ותובעת ממנה לוותר על חלק מן הכוח לטובת הצדק. שתי תורות שונות; האחת שייכת לעולם הבריונים, האחרת לעולמם של מי שיודעים שאין ניצחון בר קיימא בלי מחויבות מוסרית ביסודו.

רק בדרך זו אפשר לשחרר את ישראל ואת האזור כולו מהכלוב שבתוכו אנחנו כולאים את עצמנו כבר יותר ממאה שנה. אנחנו הציפורים של אלחנדרו חודורובסקי שאמר: "ציפורים שנולדו בכלוב חושבות שלעוף זו מחלה".