עכשיו כשעוד מלחמת שווא נגמרה, בינתיים, הגיע הזמן להפנות מבט אל אויב אמיתי: פרנקלין גרהם. נלכדתי, בלי כוונה מוקדמת, לשיחה בין פירס מורגן לשני אויבים דתיים, יהודי ונוצרי. על היהודי אין הרבה מה לומר, סתם עוד צעקן קלישאות כפייתי. אבל פרנקלין גרהם המטיף האוונגליסטי הוא סיפור אחר לגמרי.
פחות רעש, הרבה כוח. משווק מוכשר של הבלים להמונים, עם גישה ישירה למוקדי הכוח האמריקניים ומיקרופון המגיע לכל פינה. הקשבתי לו ועלתה בי מחשבה לא נוחה: הוא יודע בדיוק מה הוא עושה, הוא יודע שהוא לא קורא את התנ"ך אלא משתמש בו בציניות. ואין לי מנוס אלא להתייצב מולו ולומר בפשטות: אתה שטחי, אתה נבוב, ואתה מסוכן.
לפני שאפרט, הנה היסוד שעליו נשענת כל הביקורת שלי: הדת והתרבויות שצמחו מתוך התנ"ך אינן מסורות של ציות לכוח אלא של עימות כנגדו. אברהם התווכח עם אלוהים על סדום. משה לא ויתר לו על גזר המוות שגזר על בני ישראל. הנביאים עמדו מול הכוח הפוליטי, לא לצידו. שמה של האומה, ישראל, אינו "עובד אל" או "משרת אל". הוא "נאבק עם האל". כשמבינים זאת מתגלות פניו האמיתיות של פרנקלין גרהם: הוא לא ממשיך שום מסורת תנ"כית, הוא בוגד בה. ואיתו ניצבים רבני המשיחיות של הציונות הדתית. הוא והם המירו את כל ערכיהם תמורת נדל"ן גזול ומשיחיות מפוקפקת.
אתה שטחי
משום שאתה קורא תנ"ך כמו תפריט במסעדת מזון מהיר. אתה לוקח את מה שמוגש ומשליך לאשפה כל מה שדורש מחשבה. אתה מספר על דוד שלמד להילחם ועל אלוהים שנענה לו, אבל נעצר בדיוק במקום שבו הסיפור נעשה לא נוח. כשדוד ביקש לבנות בית לאלוהיו, הוא נענה בשלילה: "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי".
זהו הפסוק החשוב ביותר בביוגרפיה של דוד המלך. כאן התנ"ך קובע: יש דברים שאי אפשר לקחת מן הקרב אל הקודש. האלימות המדינית, גם כשהיא צודקת, מותירה את המנהיג פסול עד יומו האחרון. אתה לקחת את דוד של החרב וזרקת לפח את המלך החוטא העטוף בתכריכי אשמה. ויתרת על שליחות איש הדת התנ"כי האמיתי ואימצת את הפופוליזם הרדוד ביותר.
בתפילת הבית הלבן שנשאת בערב הפסחא יכולת להיות נתן הנביא בן זמננו ולומר למלך: "מדוע בזית את דבר ה'?". נתן לא הרים קול, לא הביא ראיות, לא התפלמס. הוא התייצב ודיבר אמת אל מקור הכוח. ואתה? עמדת שם ובירכת. לא נביא. כומר חצר להשכיר.
והנביאים בכלל לא תומכים בך, כי הם מדברים על הבית ולא על האויב. האפיפיור ליאו הביא בדרשת יום ראשון של התמרים את אחד הפסוקים האמיצים ביותר בנבואה המקראית: "כי תרבו תפילה אינני שמע, ידיכם דמים מלאו". ישעיהו לא מדבר אל האשורים או הבבלים. הוא מדבר אל המאמינים הצבועים ואל הכהנים המושחתים: אין פולחן דתי המעניק חסינות מוסרית לעוולות. אצלך הדם הוא תמיד של מישהו אחר. הנביאים לא פעלו כך, ולכן דבריהם שרדו אלפי שנים. דבריך לא ישרדו אפילו דור, ולא משנה כמה כסף תשקיע או תרוויח מזה, כי הם תעמולה פוליטית בשירות הכוח המושחת.
אתה נבוב
כי כל המנגנון הזה עטוף בשפה גדולה שאין מאחוריה כלום. וחשוב לומר: לא כל הזרם האוונגליסטי עומד מאחוריך. ג'ון סטוט, שהניו יורק טיימס כינה אותו האפיפיור הלא רשמי של האוונגליזם העולמי, התנגד בפומבי לציונות הנוצרית וקרא לה "אנתמה לאמונה". רון סיידר כתב ש"הפעילות הפוליטית הנוצרית כפי שהיא מתנהלת היא אסון". וג'ים וואליס קרא ללאומנות הנוצרית שאתה מייצג בשמה הפשוט: כפירה. כשאתה בוחר את הדרך שבחרת, אתה בוחר אותה נגד מסורת פנימית ענפה של נצרות פרוטסטנטית שידעה להיות מצפון. זו הכרעה צינית, לא גורל.
ועכשיו, למגילת אסתר. כשאתה עומד בבית הלבן ומשווה את טראמפ לאסתר המלכה, אתה חושף את עצמך. אחשוורוש לא היה מודל של מוסר מלכותי, ואסתר הגיעה לארמון בנסיבות שאף אחד לא יפרסם בעיתון הכנסייתי שלך. בחרת להשוות את הנשיא לשפחת המין המקראית. מעידה פסיכולוגית או רמז סחטני? לא חשוב. כי הבחירה באסתר חושפת בעיה עמוקה הרבה יותר.
טאקר קרלסון שאל את השאלה הפשוטה והמוחצת: למה בחרת באסתר ולא בישו. התשובה ברורה: כי אי אפשר לגייס את ישו למלחמה הזאת. הוא לא נכנס לירושלים על סוס מלחמה, אלא על חמור, בענווה. הוא לא ברך מלכים שיצאו לקרב גאוותני, אלא עשה בדיוק את ההפך. ולכן אתה עוקף אותו לחלוטין.
אבל ברוב להיטותך בחרת טקסט שמסגיר אותך. מגילת אסתר היא הספר היחיד בכל התנ"ך שבו שמו של אלוהים אינו מופיע ולו פעם אחת. הפרשנות היהודית ראתה בהיעדר הזה אמירה תיאולוגית: האל סירב להיות נוכח בסיפור שסופו טבח. הותיר את האחריות בידי הטובחים לבדם. אתה, שהגעת לבית הלבן לייצג את אלוהים, בחרת את המקום הבולט ביותר במקרא בו אלוהים שותק ואיננו. זו לא רק אירוניה. זו תמצית הסיפור כולו.
אתה מסוכן
כי השטחיות והנבובות אינן נשארות במילים. תמיד יהיה מי שיתרגם אותן למדיניות, לכסף, למלחמות. אתה מדבר אל מיליונים שלא בודקים אותך, לא פותחים תנ"ך, ומאמינים לך. אבל אמונה היא הדבר הפגיע ביותר שיש לאדם, וכשפוגעים בה, הנזק עמוק מכל פצע אחר. כשהאל הופך לגיבוי למלחמה ולכלי לגיטימציה לשלטון, הדת הופכת לפילגש של הכוח, ומי שאחראי לכך אינו איש דת. הוא משרת בחצר. אתה האיש.
אני לא רק מתבונן בשרלטן מוכשר. אני גם קורבן פוטנציאלי של תפיסתך. כי יש דבר אחד שאתה, גרהם, לא אומר בפומבי, אף שהוא עמוד השדרה של כל התיאולוגיה שלך: חזון הגאולה הנוצרי שאתה מוכר זקוק ליהודים בארץ ישראל כתנאי להתגשמותו. היהודי שלך הוא יהודי זמני, שתפקידו להופיע על הבמה, למלא את חלקו, ובסופו של דבר להתאבד אל תוך אמונה אחרת. התמיכה הפוליטית הנלהבת שלך אינה נדיבות, היא השמדה. והיהודים שמשתפים איתך פעולה הם הקאפואים בני זמננו.
אתה רוצה אותנו כאן בארצו של ישו, נלחמים, הורגים ונהרגים, מחזיקים בכל השטח, עד טיפת הדם האחרונה, שלנו כמובן. רק אז יוכל הסיפור שלך להסתיים לפי התסריט שאתה מפנטז עליו: ישו שב, היהודים מכירים בו, ממירים את דתם וכולנו הופכים לפרנקלין גרהם. אנחנו לא גיבורי הסיפור. אנחנו בשר התותחים. הדלק. הקורבן. כל החיבוקים החמים, התפילות בבית הלבן, וציטוטי התנ"ך העטופים בדגלי ישראל מקבלים כך את משמעותם האמיתית. אתה אויב חלקלק ומתקתק, מסוכן בדיוק בגלל מתיקות החיוך ורוך הדיבור בעוד אתה אויב רוחני במלא מובן המילה.
בניגוד לך, אני לא קורא להשמדתך ולא להמרת אמונותיך. אני מזמין אותך לעימות. בכל מקום שתבחר, בכל פורמט שתרצה. תנ"ך אחד על השולחן, מר גרהם. אתה בא?