שוב מטוסים באוויר, אזעקות, פרשנים לוחמניים באולפנים, כמות הקלישאות יכולה לסכן את הבריאות ונאומים "צ'רצ'יליאנים" נישאים באוויר. הרוב המכריע של הישראלים תומכים במלחמה הזו, למרות שרק לפני כמה חודשים כבר ניצחנו אותה באופן אבסולוטי. ואני? שוב אני נגד, גם נגד המלחמה הזו. אני יודע מי טווה את הקורים בתוכם נלכד הנשיא טראמפ, אני מבין את המניעים הציניים והמרושעים שלו ואני יודע שאין לו ולחבר שלו בוושינגטון שמץ של מושג מה הם רוצים שיקרה כאן ביום שאחרי. אז איך אפשר לתמוך בזה?
החברה הישראלית פצועה מאז שבעה באוקטובר. התחושה שאין ברירה מובנת רגשית. בעיצומה של הטראומה הקולקטיבית הישראלים מבקשים להתעלם מכל ביקורת. כל ספק מוצג כערעור על הנאמנות, והשיח הציבורי הצטמצם באופן מסוכן. דווקא ברגע הזה של קונצנזוס כמעט מוחלט, חובה להשמיע קול אחר, זה המבקש לעצור ולשאול לא רק אם אנו יכולים להכות, אלא לשם מה?
היכן הייתה ההתלהבות הצבאית הזו כאשר קוריאה הצפונית בנתה את הארסנל הגרעיני שלה והציגה ניסויים בליסטיים חוצי יבשות? נגדם העולם בחר בהרתעה, סנקציות, בידוד, מגעים זהירים. לא מתוך הערכה למשטר שם, אלא מתוך הבנה שמלחמה כוללת עלולה להידרדר לאסון רחב היקף. מדוע ההיגיון הזה תקף בפיונגיאנג ואינו תקף בטהרן?
והנה עוד מימד שאיננו נוח לדיון פומבי. ישראל עצמה חיה שנים ארוכות תחת מדיניות עמימות גרעינית. הארסנל איננו מוכרז אך גם איננו סוד אמיתי. הוא ליבת ההרתעה הישראלית. אם אנו מאמינים בזכותנו להישען על הרתעה כבסיס לביטחון, קשה לטעון שהיא חסרת משמעות כאשר מדובר ביריבינו. הסלקטיביות הזו חושפת כי מדובר פחות בעקרון אוניברסלי נגד הפצת נשק גרעיני ויותר במהלך גיאו-פוליטי ציני העטוף ברטוריקה של הכרח קיומי. ובכלל, קשה לי להתרשם מדמעות התנין של הנשיא וראש הממשלה אודות האיראנים המסכנים, כאשר 40 קילומטר מביתי עזה גוססת - ולשניים האלה לא אכפת כלל.
מלחמה עם איראן איננה עוד סבב מוגבל. היא עלולה לפתוח חזיתות מקבילות, לערער כלכלות אזוריות, ולהכניס את ישראל לעימות מתמשך עם מדינה בעלת עומק טריטוריאלי ואוכלוסייה עצומה. גם בתרחיש שבו מתקנים גרעיניים ייפגעו הפעם בהצלחה, התוצאה איננה יציבות - אלא משטר מושפל וזועם, עם תמריץ עמוק לנקמה ישירה או עקיפה. ציבור איראני שסוע העלול להתלכד סביב דגל קרוע. וכאשר תגיע התגובה, ייאמר שוב שאין ברירה. והנה לכם המעגל המרושע בהיוולדו. הסלמה שמזינה את עצמה.
אני משמיע את הקול הזה משום שדווקא עכשיו שתיקה נוחה היא בחירה קלה מדי. פטריוטיות איננה רק היכולת להילחם. לעיתים היא גם היכולת לשאול אם המלחמה היא אכן הדרך היחידה להגן על הבית. והפעם, גם הפעם, התשובה היא לא. עם ל רבתי.