ובשושן הבירה הרגו היהודים: אני נגד המלחמה המיותרת עם איראן, ולא נותן לה אפילו עוד דקה

כדי שיהיה ברור מהרגע הראשון ולא ימחק גם אחרי הרגע האחרון: אני נגד המלחמה הארורה הזו נגד איראן. לא רק בגלל שאני נגד מלחמות באשר הן. אלא בעיקר שדווקא המלחמה הזו היא המיותרת והצינית ביותר במלחמות ישראל.

האולפנים מלאים עכשו הרבה יותר במומחים לענייני הרג ונשק. אנליסטים לענייני תקיפות וחורבנים. לובשי מדים באולפנים אזרחיים שתפקידם להרגיע את הציבור. והחשוב מכל; כולם מורידים את הקול באוקטבה אחת לפחות. כי הרי מדובר ב"רגע היסטורי" המחייב קולות בס סמכותיים או לפחות בריטונים נפוחי חשיבות.

אחרי שנים בהן נשטף המוח הישראלי בחומרי הדברה רעילים במיוחד הגיעה סוף סוף המלחמה עם איראן. זו שחיכינו לה כל כך הרבה, זו שעשינו די הרבה כדי לחרחר אותה והשקענו כל כך מעט בכדי למנוע אותה. והשאלה היא: האם נמות ממנת יתר של הרעל הזה או שסוף סוף נעבור תהליך בריא של ניקוי מרעלים.

המלחמה הצפויה והמתוכננת הזו עוד צעירה מאד. "תן לה זמן", אומרים לי החכמים. ואני אומר: לא נותן דקה. אפילו לא אחת. והנה מעט ממחשבות העומדות ביסוד ההתנגדות שלי:

אחת הסיבות המרכזיות בגללה אני מתנגד למלחמות מהסוג הישראלי היא בגלל מרכזיותם של הצבא והשירות הצבאי בעיצוב וגיבוש המדיניות והזהות של הישראלים.

חברה שבה הצבא הוא מגדיר הזהות והשייכות, הוא גם הקובע כי היא חברה מיליטריסטית שהתודעה האזרחית שלה בגירעון משמעותי. יום יבוא, והוא יהיה נורא עוד יותר מימי אוקטובר 23, שבו יסתבר איזו משענת קנה רצוץ הוא הצבא. שהיוהרה הנלווית לטכנולוגיה וליכולות הביצוע, להתנשאות הנובעת מתא הטייס המביט מלמעלה על הציוד המיושן והפרימיטיבי של האויבים הם איום קיומי של ממש.

עליונות טכנולוגית, עומק כלכלי ומנטליות של פטיש המכה בכל ראש, כי אולי הוא מסמר, לעולם לא יספקו בטחון. להיפך. קחו לדוגמא את כיפת ברזל. ההישג הטכנולוגי מרשים. והתוצאה: שנים של זחיחות ותרדמה. "נצמצם את הסכסוך", היגג הפילוסוף. "ננהל אותו", אמרו ההוגים האווילים. בשביל מה להתאמץ ולעשות משהו בנושא עזה. הרי ממילא כיפת ברזל מגינה עלינו. בסופו של דבר הסתבר שמתחת לכיפה שוכן ראש מברזל. וכל מערכות הרואה-יורה הן עיוורות לחלוטין. לא ראו ולא הבינו את סיר הלחץ שהתבשל תחת העיניים העצומות שלהם. כך קיבלנו את ה 7 באוקטובר.

אותו דבר יקרה גם עם איראן. העליונות הצבאית, החשאיות, השו-שו הגברברי, והעליונות הטכנולוגית הוכיחו את עצמן בזמן אמת. עכשיו כולם ילכו לישון יהירים ויקומו בבקר עתידי אחד מוכים ומושפלים. היום כולם בקרנבל האיראני, מחר רבים יהיו בסקנדל הישראלי. וישאלו איך לא אמרו לנו. אז הנה אני אומר. מושך אתכם בדש המעיל שלכם. למרות שבקיץ הלוהט לישראלים אין מעיל.

אולי איראן, המדינה הנוכחית הבנויה על אדני הסבלנות של הציוויליזציה הפרסית בת אלפי השנים, תנשום עמוק ותגיב בצורה שתציל את עתידתן של שתי החברות. שלנו ושלהם. אבל אל לנו להתפלא אם חמומי המוח שלהם יגיבו בדיוק כמו בריוני הממשלה שלנו. ודיבורים על נקמה, למחוק את ישראל, לשטח את תל אביב ואין חפים מפשע בירושלים יהפכו להיות המדיניות הרשמית של טהראן. כי את הדוגמה לתגובה אלימה, מוגזמת, לא שקולה וחסרת מידתיות יחד עם דיבורי המדת עם אנחנו הענקנו לאיזור. ומה שמותר ליופיטר הישראלי מותר גם לשור האיראני. ואולי אי אפשר יהיה לחסום את השור הזה בדישו.

אתה מקשיב לקקופוניה של ההודעות והמסרים, לדובר צה"ל והרהב של ראש הממשלה ושריו הירודים. מנווט בין ההטעיות לההדלפות ומנסה להבין. על מה המלחמה הזו? לא ברור. נגד הגרעין האיראני או נגד המשטר האיראני?

אם זו מלחמה נגד הגרעין האיראני שנועד - כפי שאילפו אותנו - להשמיד את ישראל, הייתה ועדיין יש דרכים אחרות למנוע אותו. ואם מדובר בחילופי המשטר אז אולי שווה להתחיל בחילופין גם אצלנו, במשטר התרעלה והפונדמנטליזם הלאומני-דתי שקוראים לו ממשלת ישראל. אם לנו מותר להפריד בין העם האיראני לממשלה האיראנית אז מותר לכל אחד לעשות את אותה אבחנה בין העם הישראלי לממשלה שלו.

הקצב של העידן הזה מהיר מאד, מהיר מדי. פעם דור התמשך בערך 25 שנים. מיום הזיכרון הראשון של האדם עד יום הזיכרון הראשון של ילדיו. והנה האייפון שלנו נולד ב-2007 והיום הוא כבר בדור ה-16 שלו. ובקצבו של הדור אנחנו כבר בדור השני של מלחמות הדת במזרח התיכון. הראשונה הייתה באוקטובר 2023. בין הממשלה הדתית על מלא של ישראל לבין ממשלת החמאס הדתי בהגדרתו. הדור השני הוא בין הרפובליקה האסאלמית של איראן לבין המדינה היהודית דמוקרטית, שבה הדמוקרטיה קטנה והולכת והיהודית מקצינה ודתיה יותר מאי פעם.

ההבדל הגדול בין השד הלאומי לשטן הדתי הוא שעם הלאומי אפשר עוד לעשות משהו. להגיע להסכמים ופשרות. אבל הדתי הוא מוחלט וחסר גמישות. ולהגיע להסכם בין שני רכיבים שכאלה - היהדות הקנאית והאסאלם הפונדמנטליסטי זה כבר מאד מאד קשה.

ובכל זאת איפה התקווה. מבעד לשורותיו של נתניהו עולה שמהמלחמה היא פחות על מניעת הגרעין האירני והרבה יותר על חילופי המשטר שם.

ובאופן עקרוני; אם חיסול מנהיגי האוייב הוא פעולה כשרה יתכן שגם הם ינקטו בה. מבחינתם, למה לא בעצם?! ומבחינתנו - החלפתם של מנהיגי ישראל בדרכי שלום דמוקרטיות היא כורח המציאות. ועולם שבו לישראל ולאיראן יש מנהיגויות אחרות הוא פוטנציאל לעולם יותר טוב.

ומשכך - חילופי המשטר שלהם וחילופי המשטר אצלנו יכולים להוליד דיאלוג חדש. בין שתי חברות מחלימות מהמומים והפגיעות שהמנהיגות שלהם הטילה בהם. וזה עוד אפשרי.