המטוטלת היהודית נעה כל חייה בין שני דחפים סותרים. הראשון הוא ה"לך לך" הקיומי, הדחף לצאת אל העולם, לנוע, לפגוש, לשאוב השראה ולהרחיב אופקים. ומאידך "עם לבד", הרצון להתבדל, להתבצר ולשמר את הזהות הלעומתית. במתח שבין שני הקטבים הללו נולדו היצירות היהודיות הגדולות. במבט לאחור נראה כי בכל פעם בה בחרו היהודים בפתיחות, הציביליזציה היהודית פרחה. ולעומת זאת הבחירה בהסתגרות הסתיימה לא אחת בשקיעה וחורבנים. זו הדו קוטביות של הנפש היהודית: יוצרת ומחריבה, מתרחבת ונחנקת. בימים האלה ישראל טובעת פנימה בסערה, והעם היהודי בעולם עוד יכול להיות האלטרנטיבה היהודית הפתוחה.
אברהם סימן את ההיפתחות הגדולה בתולדותינו. הציווי הראשון שקיבל היה לעזוב את המולדת הנוחה ולצאת אל הלא נודע. חוסר השקט הזה הוא הרגע המכונן של המיתוס היהודי. הנדידה איננה איום על הזהות אלא התנאי ליצירתה. לאורך סיפורי המקרא המורשת שלנו נבנתה מתוך מגע עם תרבויות זרות.
היו נישואין מעורבים, התקיימו בריתות פוליטיות עם זרים, המסחר היה אזורי וכלל הישראלים של אז התערבבו עם כל העולמות שהיו. הזהות הקדומה שלנו לא הייתה אמונה בטוהר הדם אלא של תנועה ואינטראקציות. רק הרבה יותר מאוחר הופיעה ההלכה הנוקשה, האובססיבית כנגד התבוללות, ואיתה התפיסה הבדלנית והלעומתית מפני האחר.
אחר כך היינו מאות שנים במצרים. מצרים, על כל יסוריה, הייתה מגע מתמיד עם האחרים, ולכן שם הפכו השבטים לעם ולאומה. במדבר, כתגובת נגד, התעצבה התודעה הבדלנית ההפוכה. בו נולדה מערכת חוקים של זהות טהרנית, של "עם לבד ישכון", ובעיקר חוצפתם של מי ש"בגויים לא יתחשב". זו אינה אמירה תאולוגית אלא מנגנון הגנה של קהילה שיצאה מטראומה קשה ומפחדת מכל מגע נוסף עם מציאות שעלולה לבלוע אותה. בסיני הניחה הישראליות הקדומה את הנדבכים הראשונים של חומות ההפרדה. משה הוציא ממצרים אמונת ייחוד אוניברסלית ששינתה את העולם. יהושוע הכניס לארץ פליטי מדבר בדלנים, מסוכסכים ומפולגים. ושתי המורשות מתרוצצות מאז בקירבנו.
וזה נמשך מאז. תקופות היצירה הגדולות הגיעו לא אחת מתוך מפגש חוצה גבולות. התלמוד הבבלי - החשוב מהירושלמי - נכתב במרחבים רב תרבותיים שבהם חכמים יהודים חיו לצד מציאות הלניסטית, רומית או בבלית, והושפעו ממנה מאוד. הרמב"ם שאב את השראתו מאריסטו ומהמדע הערבי. יהודי ספרד ופרובאנס תיפקדו כמתורגמנים של הידע העולמי. הרוח היהודית הגדולה היא תוצאה של תזזית ומגעים , לא של יציבות מסויידת ואיסורי מגע. בכל התקופות שבהן היהודים השתלבו בפילוסופיה, במדע, בספרות ובסחר העולמי, הם לא עשו זאת מתוך החומות. להיפך, הפתיחות המתווכת של אישים יהודים פורצי דרך שתרמו את המחשבות הנועזות והיצירתיות לעולם כולו התקיימו מתוך פתיחות אלי המרחב הכלל אנושי המשותף. למרות כל הקשיים והאתגרים.
הירידות שלנו כעם וכתרבות התחוללו בכל פעם שהבדלנות הפכה לאילוץ או אידאולוגיה. כאשר הגטו, שנולד עקב לחץ חיצוני, אומץ בהדרגה כמודל פנימי. וכאשר במזרח אירופה הפך השטעטל ממנגנון הישרדות למערכת שנועדה להימנע ממגע עם העולם, הועמקו הניוון והסגירות. הם שימרו מציאות של מצוקות, שחנקה את היצירה וההשפעה של הקיום היהודי עד לקריסתו. בדומה מאוד לעוני ולבערות מרצון אותם כופה הממסד החרדי על המוניו בימים אלה. וגם הם בתהליכי קריסה.
ההשכלה, החילון והגירתם של היהודים אל העולם הדמוקרטי שברו את הדפוס הזה לשני כיוונים הפוכים. מצד אחד נוצר רגע ייחודי של פתיחות חסרת תקדים. מדענים, פילוסופים, מוזיקאים וסופרים ממוצא יהודי עלו אל הבמה העולמית ותפסו את מרכזה. השמות מרשימים ומהווים עדות לתרומה הייחודית של יהודים ליכולת להיות בני בית בעולם, בלי לאבד את העומק והזהות הפנימיים. ומצד שני, ככל שהיהודים הפכו לבולטים יותר עלתה גם השינאה הקטלנית כנגדם. ההשמדה הנאצית לא הבחינה בין היהודי למתבולל והבהירה שבפתיחות לבדה אין די. המסקנה הייתה חדה: בעידן של מדינות לאום צריך מדינה ללאום היהודי שתגן על הגוף הקולקטיבי. רק בעבור הזמן הסתבר שאי אפשר לגשר בין הגוף הישראלי לנפש היהודית. ועל סיפה של התהום הזו אנחנו ניצבים היום.
הציונות הייתה הפרויקט המודרני שביקש לשנות את המשטר היהודי ממשטר תפוצתי מבוזר לריבונות מרוכזת. תהליך כפול: ריכוזם של המוני יחידים לשם שילוב פתוח של הקולקטיב הישראלי במשפחת העמים. כוונת המייסדים הייתה לשוב אל ההיסטוריה העולמית ולא להיבדל ממנה. ובעשורים הראשונים ישראל נהנה מהשפע ומהשפעת העולם עליה והצליחה לתרום משלה לעולם כולו. היא הציגה לעולם מודל של מדינה קטנה, חברה סולידרית ושוויונית, יצירתית ומתקדמת ששוחחה עם העולם כשווה בין שווים.
זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. הצלילה פנימה אל הסגירות והקנאות הדתית הגיעה מהר מהצפוי. ישראל המקורית, החילונית והפתוחה, התאבדה ב-1967. ומאז השתלטה הנפש האחרת, הסגורה והדתית, על מערכת ההפעלה הישראלית. התמקדה בכיבוש, בהתנחלויות, במיזוגי דת ולאומנות, וטיפחה לשם כך פוליטיקה שבטית העושה הכול כדי לחסל את המחשבה הליברלית, הדמוקרטית והפתוחה. ישראל חזרה אל מודל הבדלנות היהודי והפכה אותו לליבת הזהות הלאומית. מדינת היהודים היא השטעטל הגדול ביותר שידע העולם היהודי אי פעם, וחומותיו גבוהות מתמיד. הפחד הלאומי מניע מעגל פתולוגי אינסופי.
כדי לגרש אותו צריך לאגור עוד כוח. הכוח, כטבעו, לא ניתן לריסון ומתפרץ באלימות מיותרת. ועם הכוחניות האיומה הופכת ישראל הכובשת למצורעת, הצרעת המדינית מצדיקה ומסבירה את הבדלנות, וחוזר חלילה. ישראל היא מדינה חזקה מבחוץ וחלשה מבפנים. היא איבדה את יכולתה להיות מקור השראה. הטכנולוגיה אמנם עוד מאירה, אך אין בה שום דבר יהודי. היא הרי מתחוללת בכל מקום בידי כולם.
ישראל 2025 ניצבת כאופוזיציה לנפש היהודית האוניברסלית. מדינה בעלת עוצמה צבאית חסרת תקדים שאיבדה את מעמדו המוסרי של העם היהודי. לא פלא איפוא שאימוץ דגמי הבדלנות מגיע יחד עם תחושות קשות של חורבן קרב ובא. כך היה תמיד וזה בדיוק מה שמתהווה עכשיו.
מכאן מתחדדת השאלה האיומה שרבים מפחדים לשאול: האם ישראל, כפי שהיא כיום, מסוגלת לשאת על כתפיה את המשך ההיסטוריה של העם היהודי כולו? כנראה שלא. הדמוגרפיה, הפוליטיקה, המבנים הממסדיים והאידאולוגיה השלטת עומדים בסתירה קיומית לעבר היהודי ולצרכי עתידו. יתכן שישראל תמשיך להתקיים, אבל היא חסרת יכולת לייצר את המרחב התרבותי והרעיוני שהציביליזציה היהודית זקוקה לו כדי לשגשג.
העם היהודי חייב אפוא לדמיין את עצמו מעבר למדינה. ביום שאחרי ישראל. עם זהות שאינה תלויה בריבונות, שאינה נמדדת בגודל הטריטוריה אלא בעומק היצירה, הרעיונות והערכים. תרבות המשיבה לעצמה את המודל הקדום של תנועה החוצה ופנימה, ולא של מבצר סגור ואטום.
העתיד היהודי דורש מבנים חדשים שבהם ישראל, אם תמשיך להתקיים, תוכל ליטול חלק אך לא תהיה מרכז יחיד, וגם לא בהכרח החשוב יותר. זה יהיה מודל רשתי של יחידים יוצאי דופן, קהילות גלובליות, מרכזי תרבות, מחקר ורוח. מרחב שבו הזהות לא תהיה מבוססת על גבולות אלא על קשרים. מציאות שבה היהודי לא לכוד בין שני קטבים של התבוללות או הסתגרות, אלא חי בתוך פרדוקס יצירתי שבו המפגש המלא עם האחר אינו מחיקה אלא העשרה וריבוי.
לפני שנעסוק בשאלת הארגון הפוליטי של העם היהודי, יש לעסוק בשאלת משמעותו. לא מיהו יהודי אלא לשם מה להיות יהודי. אם העם הזה אינו מצליח להציע לעולם דבר מלבד הישרדותו שלו, הרי שמעמדו ההיסטורי מיצה את עצמו. אך אם הוא שב למעמדו כהוגה של קטבים, כמתרגם תודעות, כמי שמסוגל להפוך את סתירות העולם למקורות השראה, אזי יש לו עתיד.
היהדות שאחרי המדינה תהיה שחרור השיח ממסגרת אחת. זוהי הזמנה לחידוש כוחו של העם כמעצב רעיון ולא כקהל שבוי של אובססיות ביטחוניות. זהו מעבר מחשיבה טריטוריאלית לחשיבה תרבותית. שיבה לעיקרון ממנו נולדה היצירה היהודית: האפשרות לעמוד על הגבול ולראות ממנו את הפנים ואת החוץ יחדיו.
אברהם הלך מביתו ומולדתו כדי לפגוש את עולם לא כדי להקים חומות. וזהו בדיוק האתגר של הדור הזה, למצא לקיום היהודי משמעות חדשה ועדכנית, שאיננה רק מלחמות ותעשיות קטל. משמעות שאינה מבוססת על טוהר הגזע היהודי או פחד היסטרי מפני הגוי. יכולת לדמיין מחדש כיצד עם קטן יכול להוסיף לעולם יותר ממה שהוא לוקח ממנו. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", תקף גם היום ובייחוד לגבי ישראל.