מה קרה בעזה? יכול להיות שלא סופרים אותנו? טראמפ שלנו, שהקמנו יישוב לזכרו, שנתנו לו את פרס השלום היוקרתי לזכרו של יואב קיש, והכרזנו עליו כנשיא הגדול ביותר של העם היהודי מאז ימי כורש; דווקא הוא ניפנף אותנו כמו זבוב טורדני, ומתעלם מאיתנו כמו היינו הדודה המביכה שלו? כן!
אל תקשיבו לי, הקשיבו לעובדות, כי יש להן סיבות. זהו, הגענו לשלב שבו ישראל כבר לא חשובה. זה לא נעים, אפילו מטלטל. ואולי זו תחילתה של הדרך היצאת מישראל המטורפת אל עבר הנורמליות המיוחלת. ישראל המוכרת לא נעלמת, והעולם עוד לא נעשה מוסרי יותר. זה הרבה יותר פשוט - הסדר העולמי חוזר למבנה היסטורי מוכר: מעצמות מרחביות, אזורי השפעה ואינטרסים קרים. חלום הסדר הליברלי הגלובלי של סוף המאה העשרים היה חריג היסטורית. רוב ההיסטוריה האנושית לא נוהלה על ידי ערכים אוניברסליים של ליברלים מהאוניברסיטאות ומכוני המחקר האמריקאים, אלא על ידי שיקולי תועלת, השפעה, בריתות ואיזונים. ועכשיו, אחרי דור שלם של סדר של דמוקרטיה ליברלית המטוטלת חוזרת חזרה.
הסדר העולמי שמתעצב כעת איננו עולם של כאוס מוחלט, אלא של ריבוי מוקדי כוח ללא שופט עליון. אין בו הנהגה עולמית אחת, הוא חסר כללים מחייבים, ומפתח חוסר סבלנות קיצוני למי שמפריע לו; שחי על מיתוסים, סחטנות של רגשות אשם או תחושת חשיבות עצמית מופרזת. בתוך המציאות הזו ישראל מגלה אמת לא נוחה. היא נבנתה והצליחה בעולם אחר לגמרי. בעולם ההוא היה ערך סימבולי לסיפור היהודי, לשואה ולברית המיוחדת עם וושינגטון. היה נדמה שכל הדרכים לבירה האמריקאית עוברות בירושלים. התרגלנו והתמכרנו לכך שמעניקים לישראל תשומת לב מתמדת. כמו לתלמיד החריג בכיתה הטיפולית. יכול להיות שזה נגמר?
בעולם של אזורי ההשפעה החדשים מדינות לא נמדדות במה שהן אומרות על עצמן אלא במה שהן תורמות לאחרים. שימושיות מחליפה ייחודיות. תפקוד מועדף על נרטיבים של תעופה עצמית. ובתוך ההקשר הזה ראוי להביט סביב ולראות שיש מדינות שמבינות את השינוי ופועלות בהתאם. איחוד האמירויות נערכת במודע לעידן שאחרי כלכלת הנפט ובונה את עתידה סביב מסחר, טכנולוגיה, תיירות, תשתיות ידע ודיפלומטיה אזורית. סעודיה, באיחור אך בנחישות, הולכת בעקבותיהן ומנסה להמציא את עצמה מחדש. לא מתוך נאיביות או פתיחות ערכית מיוחדת, אלא מתוך הבנה קרה את כיוונו של העולם.
וישראל? האם היא מתכוננת לעולם הבא, מוכנה לעולם שבו היא מותאמת לגודלה האמיתי, כמדינה אזורית קטנה, אחת מני רבות? לא מרכזית, לא הכרחית ולא מעניינת במיוחד. האם היא מבינה שבעולם כזה הקשרים בין מדינות רבות לבין וושינגטון, בייג'ינג או בריסל לא עוברים יותר דרך יד ושם, כי וושינגטון עצמה פועלת על פי אינטרסים גחמניים ועכשוויים ולא על פי זיכרונות היסטוריים דועכים? האם היא קולטת שבתוך מדינות רבות צומחות חברות אזרחיות צעירות שאינן חיות עוד את טראומת המאה העשרים, לא זוכרות את השואה כחוויה מכוננת, ולכן בזות לסחטנות הישראלית שכולה ניצול ציני דווקא של הזיכרון הזה?
זאת הדילמה האסטרטגית של ישראל: אם העולם הולך לכיוון של עימותים מתמשכים, חיכוכים אזוריים ומלחמות מוגבלות אך כרוניות, לישראל יש מה להציע. ידע צבאי, אטימות מוסרית, יכולת קטל משוכללת, טכנולוגיות דיכוי ושליטה, מערכות נשק, מודיעין וניסיון בהפעלת כוח יתר. בזה היא מצטיינת, כי באלו היא השקיעה ובנתה לעצמה מעמד. אבל אם העולם, גם אם חלקית, נע אכן לכיוון של ניהול סכסוכים, דיפלומטיה פונקציונלית, הסכמים אזוריים והידברות אינטרסנטית ולא אידאולוגית, עולה שאלה קשה הרבה יותר: מה יש לישראל להציע אז, מעבר לכוח, סכסכנות ואלימות?
ישראל של נתניהו והימין בנתה את זהותה האסטרטגית על הנחת יסוד אחת בלבד: שהעולם תמיד יהיה אלים ומפוחד, ולכן יצטרך את ישראל בדיוק כפי שהיא. עכשו מסתבר שסדר עולמי של מעצמות ואזורי השפעה כרוך בהסדרים יציבים, אף אם הם ציניים ואכזריים. בתוך הסדרים כאלה ישראל שכשלה במזיד לתרגם כוח ליציבות, אלימות להסדרה ופחדים לשיתוף פעולה, הפכה לנטל אסטרטגי שצריך ואפשר להתעלם ממנו.
ישראל אבדה בעזה ומאבדת בשטחים הכבושים את מעמדה וחשיבותה. לא משום שהיא חלשה צבאית, אלא משום שהיא עקרה מדינית. היכולות שלה מותאמות לעולם של האתמול המתרחק. נתניהו והימין, במובן הזה, הם שרידים של מאובנים פוליטיים. מייצגים אסטרטגיה הסומכת על עתידה של ישראל רק בעולם של קונפליקט נצחי, שאין בו צורך בפתרונות, אלא רק בהפצת פחדים וניהולם.
אובדן החשיבות הזה הוא הזמנה לתיקון. כל עוד ישראל האמינה שהיא ציר העולם, לא הייתה לה שום מוטיבציה להשתנות. עכשיו, כשהיא מגלה את האמת החדשה; שהיא רק שחקן אזורי קטן בתוך לוח גדול של אימפריות ואינטרסים, נפתחות אינספור אפשרויות חדשות - להפסיק להמר על עולם של מלחמות תמידיות, ולהתחיל לשאול: איך משתלבים ולא מאיימים, איך נעשים נחוצים ולא סחטנים, ואיך בונים עתיד בעולם שבו כוח איננו תנאי מספיק כתעודת זהות מדינית. טראמפ, טורקיה וקטר בעזה הם עלבון קונסטרוקטיבי. מתנה של פיכחון לקראת תחילתו של טיפול הגמילה מהיוהרה וההתמכרויות.