איך יודעים שפרצה מלחמה? לא הפיצוצים ולא הסירנות הצורמות. הסימן הבטוח הוא אולפני החדשות המתמלאים בגנרלים בדימוס. לובשים מעילי יוניקלו שחורים, מדברים לאט ובקול נמוך כאילו הם יודעים משהו שאחרים אינם יודעים. המגישים מתייחסים אליהם ביראת כבוד, וביחד הם מנגישים לצופים מציאויות שאין להם כמעט מושג לגביהן. כמעט כולם מתנבאים באותו סגנון קלישאתי. "המשוואה השתנתה". "מגפיים על הקרקע". "ישראל שומרת על חופש הפעולה". "הכדור במגרש האיראני". "המערכה רחוקה מסיום" אבל "יכולה להסתיים בתוך ימים". וכמובן "המודיעין הישראלי והטייסים שלנו הם הכי בעולם".
הקלישאות הללו הן יותר מסגנון טלוויזיוני. הן מצב נפשי. העולם משתנה במהירות, אך תפיסת המלחמה של ישראלים רבים ושל פרשניהם כמעט שלא השתנתה. הם מדברים על מלחמה במונחים של עולם שכבר איננו. וכאשר נגמרות להם המילים הם עוברים לתחומים שבהם הבנתם דלה עוד יותר; שלטון, אידאולוגיה, דמוקרטיה ותיאוקרטיה. ומאחר שגנרלים בדימוס מרשים לעצמם לפלוש לפוליטיקה, אני מרשה לעצמי להרהר בדבר שאני לא אוהב ולא מבין בו הרבה. המלחמה עצמה. והמסקנה פשוטה. המלחמה לא רק הורגת לשווא. היא עצמה הולכת וגוועת. ואם עדיין לא, הגיע הזמן לסייע לה בתהליך. להרוג את המלחמה.
הפער בין עוצמה צבאית לבין תוצאה פוליטית הולך ומתרחב. בעבר ניצחון היה רגע ברור. משטרים נפלו, גבולות השתנו, סדר חדש נוצר. היום ניצחון הוא מושג מעורפל. מלחמות מסתיימות בהפסקות אש, בהתשה הדדית, או פשוט דועכות עד לסבב הבא.
מתי הייתה הפעם האחרונה שמלחמה באמת הכריעה מציאות פוליטית. עבור ארצות הברית התשובה נמצאת כנראה בשנת 1945. עבור ישראל בשנת 1967. מאז התרחשו אינספור מלחמות ומבצעים, אך כמעט אף אחד מהם לא יצר סדר פוליטי חדש.
ארצות הברית הפילה את סדאם חוסיין בתוך שבועות, ובכל זאת עיראק לא הפכה למדינה דמוקרטית יציבה. אפגניסטן היא דוגמה חריפה עוד יותר. אחרי עשרים שנות לחימה חזר הטאליבן לשלטון כמעט בדיוק מאותה נקודה שממנה גורש. הצבא החזק בעולם ניצח ברוב הקרבות ואיבד את התוצאה הפוליטית.
גם ישראל עברה תהליך דומה. מלחמת 1967 הייתה הכרעה צבאית ופוליטית דרמטית ששינתה את המרחב האסטרטגי בתוך ימים. מאז רוב מלחמותיה מסתיימות בדישדוש ממושך. לבנון, האינתיפאדות, סבבי עזה, חרבות ברזל. לעיתים העליונות הטכנולוגית מרשימה והמבצעים מתוחכמים, אך המציאות הפוליטית כמעט אינה משתנה: ביטחון העצמי באולפנים, כתישה קטלנית בשטח, והפסקת האש שהיא לרוב יותר אש ופחות הפסקה.
עזה היא הדוגמה החריפה ביותר. למרות ההרס העצום והמבצעים המורכבים, המציאות הפוליטית הבסיסית כמעט שלא השתנתה. אותו ארגון ממשיך לשלוט באותו מקום. הוא הפסיד כמעט בכל קרב, אך ניצח במלחמה עצמה משום שהמציאות הפוליטית לא השתנתה.
היגיון דומה מתקיים גם ברמה האזורית. כל עוד איראן נשלטת בידי אותו משטר, הישגי הכוח הצבאי נגדה יהיו מוגבלים מיסודם. ניתן לפגוע במתקנים, לבצע חיסולים ולשלוט במרחב האווירי. אך כל עוד הסדר הפוליטי בטהראן נשאר על כנו, הם ניצחו.
זהו הפרדוקס של המלחמה המודרנית. מצד אחד הכוח הצבאי מעולם לא היה עצום יותר. לוויינים, מודיעין בזמן אמת, נשק מדויק ובינה מלאכותית מאפשרים יכולות קטל חסרות תקדים. ומנגד - המציאות הפוליטית אליה מכוון כל הכוח הזה מסרבת להשתנות.
מלחמת אוקראינה המחישה זאת באופן דרמטי. הרחפנים הזולים, החיישנים והרשתות הדיגיטליות יצרו שדה קרב שקוף כמעט לחלוטין. כל ריכוז כוחות רוסי הופך מיד למטרה. הצבא הרוסי נאלץ לפרק את מבני הכוח המסורתיים שלו ליחידות קטנות יותר משום שמסה גדולה של שריון הפכה בתוך דקות לבנק מטרות. המשמעות חורגת הרבה מעבר לאוקראינה. במשך עשרות שנים התבססה תפיסת הביטחון של ישראל על הכרעה מהירה באמצעות תמרון קרקעי וריכוז כוח. בעולם שבו שדה הקרב שקוף יותר ויותר מתקפות גדולות הופכות מסוכנות יותר והכרעה מהירה קשה בהרבה להשגה.
השינוי איננו רק טכנולוגי. הוא גם פוליטי ותודעתי. המלחמה מתנהלת היום גם במרחב התקשורתי. כל פעולה מצולמת ומופצת בתוך דקות. הקרב על הנרטיב הפך לחלק בלתי נפרד מן הלחימה. מדינה יכולה לנצח בשדה הקרב ולאבד בו בזמן את הלגיטימציה הבינלאומית. שתי הזירות מתנהלות במקביל ואת הזירה התודעתית אי אפשר לכבוש בטנקים.
ואם כך עולה שאלה שאנו מסרבים לשאול. אם המלחמה הופכת פחות ופחות יעילה ככלי לשינוי המציאות הפוליטית מדוע ההשקעה בה רק הולכת וגדלה. בשנת 2023 הגיע התקציב הצבאי העולמי לכ 2.4 טריליון דולר. ישראל מקצה לביטחון קרוב לחמישית מתקציב המדינה. ארצות הברית לבדה אחראית לחלק עצום מן ההוצאה הצבאית בעולם. סביב תעשיית המלחמות נבנתה מערכת עצומה של מחקר תעשייה וחדשנות שמטרתה להפוך את ההרג ליעיל יותר. ישראל עצמה הפכה למעצמת יצוא נשק משמעותית (ובעייתית מבחינה מוסרית) כל אלה הם פרי כישרון מחקר והשקעה אדירה. והשאלה היא לאן כל זה מוביל.
התשובה המדכאת היא שטכנולוגיות אלה מייצרות לעיתים עליונות טקטית מרשימה אך תוצאה אסטרטגית מוגבלת. מכפיל הכוח גדל אך השפעת הכוח על המציאות הפוליטית פוחתת. זו השקעה שתשואתה הולכת ונשחקת.
ומכאן עולה שאלה אחרת. מה היה קורה אילו אותם משאבים אותם כישרונות ואותה נחישות היו מופנים לכיוון אחר. לא לטכנולוגיות מלחמה אלא לטכנולוגיות שלום. המלחמה ממשיכה להתקיים בין השאר משום שהיא ממלאת ואקום. אין מנגנונים אחרים יעילים מספיק לניהול סכסוכים להפחתת איומים ולהסדרת תחרות בין חברות ומדינות. טכנולוגיות שלום הן ניסיון לבנות מנגנונים כאלה.
תחום אחד הוא התרעה מוקדמת של משברים. כשם שנבנו מערכות מתוחכמות לזיהוי מטרות בשדה הקרב ניתן לפתח מערכות שמזהות מתחים חברתיים ופוליטיים לפני שהם מתפרצים לאלימות. נתונים כלכליים תנועות אוכלוסייה מחסור במים עלייה חדה בהסתה או בקריאות לאלימות ברשתות כל אלה הם סימנים מוקדמים למשבר מתקרב. מערכת גלובלית חכמה יכולה לזהות אותם בזמן וליצור התערבות מדינית או כלכלית לפני שהאלימות מתפרצת.
תחום שני הוא תשתיות כלכליות משותפות. חלק גדול מן הסכסוכים בעולם קשור לתחרות על משאבים. מים אנרגיה קרקע ונתיבי סחר. פרויקטים אזוריים גדולים של אנרגיה מים תחבורה וחקלאות יוצרים תלות הדדית בין מדינות. תלות כזו משנה את חישוב העלות והתועלת של מלחמה. כאשר כלכלה של מדינה אחת משולבת עמוק בכלכלה של שכנותיה מלחמה נעשית יקרה מדי.
תחום שלישי הוא מידע ותקשורת. סכסוכים רבים ניזונים מתעמולה ומידע שקרי המעצימים פחד ושנאה. כלים אנליטיים מתקדמים יכולים לזהות דפוסים של הסלמה ולנתח הסכמי שלום מן העבר כדי להבין מה עבד ומה נכשל. פלטפורמות תקשורת מתקדמות ומערכות תרגום בזמן אמת יכולות גם לאפשר לאנשים משני צדדים של סכסוך לשמוע זה את זה ישירות בלי מסננים של תעמולה פוליטית.
תחום רביעי הוא מוסדות בינלאומיים חדשים. רבים מן המוסדות הקיימים נבנו בעולם של שנת 1945. הטכנולוגיה הדיגיטלית מאפשרת כיום מנגנונים חדשים של שקיפות אימות והתחייבות הדדית. מערכות ניטור גלובליות יכולות לאמת הסכמים בזמן אמת ומנגנוני בוררות דיגיטליים יכולים לאפשר פתרון מהיר יותר של מחלוקות בין מדינות.
כל הרעיונות האלה נראים פחות דרמטיים ממטוס קרב או מטיל מונחה. קשה ללכת איתם לקלפי. הם לא מצטלמים טוב. ניצחון צבאי נראה טוב באינסטגרם: עיר כבושה, עריץ חטוף ודגל מונף. השלום לעומתם לא פוטוגני. אי אפשר לצלם מלחמה שלא פרצה ואין תיעודים לדור שגדל בלי טראומה. ובכל זאת זו אולי השאלה הגדולה של זמננו. האנושות השקיעה דמיון עצום בפיתוח אמצעי הרס ומעט מאוד דמיון בפיתוח דרכים לבנות שלום יציב. האם דווקא שם מסתתרת המהפכה האמיתית הבאה?