אני מודה: אין לי הרבה סבלנות לאנשים טיפשים, אף שקיומם הוא חלק חשוב מחיי ומהרקמה האנושית כולה. חברת בני האדם הייתה תמיד פסיפס רחב של תבונות, אווילות, עומקים ושטויות. לא ראוי לנקות אותה מכל מה שאינו מבריק, כי כך בדיוק, עם המגוון הזה ואולי דווקא בגללו, התקדמה הציוויליזציה האנושית לא רע. יתרה מזו, זה מובן לי מאליו שאדם יכול להיות חכם מאוד בתחום אחד וטיפש לחלוטין בתחומים אחרים. אני מכיר זאת היטב מעצמי. כולנו כאלה במידה כזו או אחרת.
חוכמתם של היחידים היא עניינם הפרטי. לעומתם, טיפשותו של הקולקטיב היא כבר בעיה מסדר גודל שונה לחלוטין. כאשר אני מביט בעמים שמיוחסת להם חוכמה, ניסיון, עוצמה והון אנושי, כמו הציבור הישראלי או האמריקאי, אני שואל את עצמי שוב ושוב שאלה מטרידה הרבה יותר. אם אנחנו כל כך חכמים, משכילים ומנוסים, מדוע אנחנו מתנהגים בטיפשות כזאת? ממשיכים לצעוד בסך במצעדי איוולת אינסופיים? למה אנחנו בוחרים פעם אחר פעם כנסות מביכות, קונגרסים רדודים, ומנהיגים איומים, מסוכנים וחסרי עומק? כאלה המרסקים מדינות שלמות על קירות אטומים?
התשובה שלי, המתגבשת עם השנים והשטויות האנושיות, לא מסתפקת רק בטיפשות. לטיפשות יש תפקיד כמובן, אך הוא משני. הבעיה העמוקה יותר היא הפשטנות. לא פשטות במובן החיובי של בהירות. שהרי פשטות היא לא אחת תוצאה של עומק. היא נולדת מהבנה, מאמץ, מורכבות, ולעיתים גם היכולת להטיל ספק ולזקק את העיקר מהטפל. פשטנות, לעומתה, היא עצלות לשמה. כך אומר לעצמו הפשטן: " המציאות מסובכת מדי, לכן אכפה עליה סיפור חד, מוחלט ונוח". וכך נעלמים כבמטה קסם סתירות והקשרים מורכבים. החשיבה הקשה מוחלפת בסיסמאות קלות ומנחמות.
העולם שבו אנחנו חיים הפך למורכב, סבוך, רווי סתירות, רב-שכבות, מלא באי-ודאויות. כלכלה, ביטחון, זהות, טכנולוגיה, מוסר, דת, לאום, נשזרים זה בזה בקשרים שקשה לעיתים לעקוב אחריהם. מול המורכבות הזאת, אנשים רבים פשוט איבדו את היכולת או את הרצון לחשוב, להבין, להכיל.
וכאשר היכולת הזאת נשחקת, מתעורר דחף עמוק אחר. לחפש קיצורי דרך. תשובות והסברים פשטניים. חיפוש אשמים ברורים, פתרונות קסם מיידיים. מתוך המקומות האלה נולדו הפוליטיקאים שמדברים את השפה הזו, בסיסמאות, בהבטחות גסות. כאלה שלא פותרים את המציאות המסובכת אלא מרדדים אותה, גם אם המחיר הוא עיוות מוחלט שלה. הפשטנות איננה רק סגנון פוליטי אלא מנגנון הזהות והשייכות של המוני הפשטנים.
הטרגדיה מוכפלת במקרה היהודי. משום שהמורשת היהודית החשובה והעמוקה ביותר איננה החוקים או האמונות, אלא בית הספר הענק לחשיבה מורכבת, התלמוד. כל היצירה העצומה הזו היא אימון אינטלקטואלי מתמשך בהטלת ספק, בחשיפות מחלוקות, בקיומן של דעות סותרות זו לצד זו. יהודי תלמודי הוא זה שחלק מחייו הוקדשו ללימוד והבנת דעת המיעוט השונה, ובחיפוש מתמיד אחרי חלופות.
יצירה נצחית שאין בה תשובה אחת או קול אחד מחייב. היא חסרת סמכות לביטול השאלות אפילו אם התשובות לא נוחות למישהו. כל מארג חייו של האדם נמצא שם: אמונות ואורחות חיים, אגדות, מיתוסים ויחסים שבין אדם לחברו. הכל נבחן, מתערער ונבנה שוב ושוב מחדש. התלמוד העמוק מציע דרך אחרת מהפילוסופיה היוונית הקדומה. הפילוסופיה ההיא שאלה מהי האמת המוחלטת, והתלמוד נותן מענים כיצד לחיות עם אמת לא מוחלטת ולא ברורה עד סופה. זהו אחד הכלים העמוקים שאיפשרו ליהודים לשרוד כל כך הרבה גילגולי חיים.
שיבה אל החשיבה התלמודית
והנה דווקא אנחנו, שירשנו את המסורת העמוקה והמשוכללת הזו של מחשבה מורכבת, זהירות, וענווה אינטלקטואלית, מוצאים את עצמנו נשאבים אל הפשטנות במירעה. מתמכרים לאשליות ביטחון, מעריצים מנהיגים ששקרנותם אומנותם, נמלטים מבשורות המציאות ומפחדים להתמודד איתן. זה לא הכישלון הפוליטי. זהו השבר התרבותי הנורא שמאיים עלינו בפשטנותו.
מכאן עולה בי מחשבה עקשנית, כמעט נאיבית. אולי התחדשות יהודית אמיתית לא תצא מן הפוליטיקה הישירה ולא מן הסיסמאות השדופות, אלא משיבה אל החשיבה התלמודית. לא כהלכה, דת, או מערך מחייב של חוקים נוקשים, חלילה. להיפך. כשלימוד התלמוד יהפוך להיות חלק מהרחבת מדעי הרוח בבית הספר שלנו, כחומר לימוד מחייב לשכלול החשיבה - תחזור איתו, כך אני מקווה, גם התרבות של הבנת מורכבויות, הספקות והיכולת לחיות עם שאלות פתוחות. כמו שבן גוריון חילן את התנ"ך ואיפשר בכך את חזרתם של עמלק, השמדת עמים, כיבוש הארץ, גירוש, הגליה, שפיכת דם נקיים ועלייתו של הכהניזם. הגיע הזמן לחלן את התלמוד. שם רוככו כל הטקסטים המקראיים האיומים המניעים היום את ישראל, ושם עוּדְנָה רוח הספקות, הפרשנות והיצירתיות.
אולי דווקא במקום העתיק הזה, טמון סיכוי מחודש לא רק לישראל אלא גם לעולם כולו. לא הבטחה לגאולה פילאית ואלימה, אלא הצעה צנועה ועמוקה יותר. ללמוד שוב לחשוב. להתאהב מחדש במורכב כי מתוכו יכול שתצמח חוכמה לא פשטנית ולא מסוכנת. בניגוד לחוכמתם המטופשת של פשטני הדור.