זה נורא, עד כדי ייאוש, להקשיב למפלגות הנערכות לבחירות הבאות עלינו לרעה. העולם סביבנו משתנה בקצב מסחרר. המזרח התיכון עובר שינויים טקטוניים, משטרים קורסים, הסכמים נחתמים, כוחות אזוריים עולים ויורדים, טכנולוגיות חדשות משנות את פני החברה. אך הפוליטיקה הישראלית משותקת. אותם תבניות מחשבתיות ופחדים מחלופות.
מסתבר שהניוון אינו עדות לחוכמה יהודית, אלא סימן מובהק לחרדה ישראלית המסרבת להודות שאף אחד מהפתרונות הישנים לא עובד יותר. שאי אפשר יותר להתקיים עם הסתירות המוסריות הקורעות, ועם עתיד שכולו עוד דם ואש ותמרות עשן. זה אכן גורלנו, חברה המסרבת לעדכן את עצמה, להבין שהעולם זז ורק היא נשרכת מאחור, נטושה לגורלה.
זה קורה בין השאר כי המחשבה מתה והדמוקרטיה מורדמת ומונשמת. מה שנותר זאת חברה של זהות אחת ופסילה גורפת של כל השאר. ישראל איננה דיקטטורה במובן הקלאסי. עוד לא. יש בה בחירות, לא מעט מפלגות, ואופוזיציה קולנית. אך מתחת למראית העין הדמוקרטית התגבשה מציאות אחרת: משטר שבו אפשר לבחור רק בין גוונים של אותה תפיסת עולם. חברה של זהות אחת, שבה הקלפיות פתוחות והאופקים סגורים.
במרכז הפוליטיקה הישראלית עומדות כמה הנחות יסוד שלא מאותגרות ולא נתונות למשא ומתן.
- ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד, היינו; מונופול שבטי ששנאת ערבים ביסודו.
- הלאומיות היהודית היא לא זהות תרבותית אלא מערכת פריבילגיות ואפליות מסודרת ומוגדרת.
- הכיבוש הוא מצב טבעי שאין לו פתרון. 57 שנות שלטון צבאי על מיליוני בני אדם היו למציאות מהסוג עליו אמר לי פעם חבר מדרום אפריקה של האפרטהייד: "אם אין תשובה אין בעיה". ואכן בעבור רוב היהודים הישראלים אין פתרון לבעיה הפלסטינית וממילא אין להם שום בעיה שכזו.
- המצב הנוכחי הוא הכרח שאין לו חלופה ריאלית, כל שינוי הוא סכנה קיומית.
כל מי שמקבל את האקסיומות הללו נחשב שחקן לגיטימי: יהודי וציוני כדת וכדין. וכל מי שמפקפק באחת מהן "שכח מה זה להיות יהודי, ציוני או ישראלי". אם יש הבדלים בין ימין למרכז הם אודות דרכי היישום, לא ערעור על הנחות היסוד. כאשר זו השותפות בין כל המפלגות "הציוניות" האלה הרי שהתחרות ביניהן היא על ניהול יעיל יותר של הרוע, לא על חלופה לזוועות הקבועות. השאלות שעל הפרק אינן מהי מדינה צודקת אלא מי ינהל את העוולות בעבורנו עם מינימום בושה ועלויות.
הבחירות בין נתניהו, גנץ, בנט והשאר הן מאבק על הקליפה. בלי תוכן מהותי, או אפשרות של בחירה אמיתית בין עתידים שונים. העובדות צווחות בקולי קולות: ממשלות הימין והשמאל בעשורים האחרונים הרחיבו את ההתנחלויות, הגבירו את השליטה בשטחים, מימנו את שודדי השטחים ופורעיהם, העמיקו את הפער בין יהודים לערבים. ההבדלים היו בעוצמה ובסגנון, לא בכיוון הבסיסי. ישראל איננה דמוקרטיה רב מפלגתית, היא משטר לאומי יהודי צר.
דמוקרטיה של זהות אחת לא זקוקה לצנזורה. עומד לרשותה מנעד שלם של אלימות משטרית וכלי תעמולה יעילים יותר: דה לגיטימציה שיטתית שבה כל ביקורת היא שנאת עצמית, קריאה לשוויון אזרחי היא איום דמוגרפי, הצעה לפתרון מדיני היא ניתוק מהמציאות. וחקיקה אלימה נגד כל דבר שניחוח דמוקרטי נודף ממנו, נגד ארגוני זכויות אדם המצמצמים את המרחב האזרחי. חוקי יסוד המעגנים עליונות אתנית. מתקפה גורפת על שומרי הסף, והכל כמובן בשם רצון העם.
השלב הבא בצמצום הריבוי הדמוקרטי הוא הגדרת "האחר", כל אחר, כאיום קיומי. מיעוט פוליטי יריב נהפך לבוגד מבפנים, האזרחים הערבים לגיס חמישי, ביקורת חיצונית להתערבות עוינת. המרחב הלגיטימי מצטמצם והציבור מאולף לדחות כל דעה שונה אפילו אם היא טובה לו או נכונה וערכית.
הלאומיות היהודית, שבעבר אוזנה עם שפע של רעיונות ליברליים ואוניברסליים, דחתה את כל מה שהוא כלל אנושי והפכה למונופול צר דעת של אספסוף מיניסטריאלי מלמעלה והמוני בורים מלמטה. הזהות היהודית איננה מקור השראה אלא מבחן נאמנות.
דמוקרטיות לא תמיד מתות בהפיכה דרמטית. לעיתים קרובות יותר הן מתות בהדרגה: קו אדום אחד שנחצה, עוד נורמה שהופרה, עיוות שהפך למקובל. והציבור מתרגל. מה שנחשב קיצוני אתמול הוא המיינסטרים של היום. בלי חלופה פוליטית מלאה ואמיצה הדמוקרטיה הישראלית, שהיום היא מורדמת ומונשמת, תיפח את נשמתה.
וחזון כזה יש, רק אחד. חזון שמכיר בכך שאין דמוקרטיה השולטת על מיליוני בני אדם ללא זכויות. שהכיבוש אינו אתגר ביטחוני אלא סוגיה מוסרית ודמוקרטית. בלי הכרה עמוקה בכך שזהות יהודית לא חייבת להיות זהה לשליטה אתנית בלעדית, אין לנו עתיד. הסיכוי היחיד שיש לישראל להמשיך ולהתקיים תלוי באם נשכיל לשוב ולהבין שיהדות עשירה ומורכבת יכולה להתקיים גם במסגרת של שוויון אזרחי מלא. זו לא שאלה של אידאליזם מופשט אלא של הישרדות.
בלי קול אחר לגיטימי, בלי שינוי כיוון, בלי יכולת אמיתית לבחור בין עתידים שונים זאת לא דמוקרטיה. אולי דמוקטטורה. הסכנה הגדולה אינה שישראל תהפוך רשמית למדינה של מפלגה אחת. הסכנה היא שכבר עתה היא הפכה למדינה של זהות אחת, מדינה שבה הדמוקרטיה הפרוצדורלית ממשיכה לתפקד אך המהות הדמוקרטית ריקה ונבובה. פוליטיקה של שלושה יאירים (המרכז הקיצוני, מזהה התהליכים וההוא ממיאמי) ואפילו לא אמיץ אחד שיציב תנאי דמוקרטי בסיסי: בלי שותפות מלאה של הציבור הערבי, בלי עורמות תעלולים, גם אני לא שותף. כי דמוקרטיה של יהודים בלבד היא לא דמוקרטית ולא יהודית.
חלופה אמיתית, האומץ לחשוב אחרת, הנכונות לאתגר את הקונצנזוס הסגור, יכולים להחזיר לדמוקרטיה הישראלית את משמעותה. השאלה היא האם זה יקרה לפני שיהיה מאוחר מדי.