השנה היה יום השואה הבינלאומי (החל מדי שנה ב-27 בינואר) שונה במידה רבה מכל ימי הזיכרון שקדמו לו. היום, הזיכרון עצמו עומד למבחן כשהשאלה המרכזית היא: לשם מה קיים הזיכרון הזה? העבר די מקובע ומאד מתועד, אך האופן שבו משתמשים בו השתנה לחלוטין ומעורר תהיות עמוקות. הזיכרון בימינו התכווץ, נסוג מפני משמעותו, כמו נבהל מעצמו.
מדי שנה בחודש ינואר אני עולה לרגל עם התלמידים שלי לאתרי הזיכרון וההנצחה של וושינגטון: המוזיאון הלאומי לזיכרון השואה והמוזיאון להיסטוריה של האמריקאים השחורים. השנה העיר שינתה פניה, פחות עיר הבירה של מעצמת החירות ויותר מטרופולין של חרדות ופחדים. חיילי המשמר האזרחי מסיירים ברחובות בדריכות, חמושים במדי קרב ואפודים. הם לא שומרים מפני איום מסוים, הם שם כביטוי למחלות הנפש האמריקאיות. ניידות משטרה חוסמות צמתים רבים ומחסומי ברזל משסעים את העיר ואתריה. מכל פינה מבעבעת תחושה של כוח מוגזם המנסה להרגיע את הביטחון העצמי המעורער. העיר הזכירה לי את ירושלים: עיר המחסומים וכלי הנשק המיותרים. שתי ערים של שמרנים מוגזמים והרבה יותר מדי חיילים ושוטרים, שתי בירות שנולדו כהבטחה מוסרית והפכו לזירות של כוחנות מופקרת בידיהם של פוליטיקאים חסרי מעצורים. זה לא צירוף מקרים, זאת שותפות הערכים החדשה שבין ישראל לארצות הברית של זמננו.
דווקא ביום הזה, שנועד לציין את קריסת המוסר המערבי באירופה של המאה ה-20, ניכר עד כמה ארצות הברית, ישראל ובנות בריתן השמרניות והגזעניות מתקשות להפנים את לקחי הימים ההם. במוזיאון לזיכרון השואה בוושינגטון זה מוחשי יותר מתמיד. המוזיאון מרשים כתמיד ותצוגותיו צורבות את הנפש, ובכל זאת משהו חסר. במשך שנים רבות הסתיים המסע במוזיאון בחלל שהוצגו בו שואות ואסונות של אחרים. שם העזו אנשי המוזיאון להרחיב את משמעות הזיכרון: תחילה אל סוריה ואימי מלחמת האזרחים שלה, ואחר כך אל מיאנמר ורדיפת בני הרוהינגה. זה היה תמיד שיאו של הביקור, לא כהשוואה או הכחשה אלא כהעמקה מוסרית חשובה של השואה.
החדרים האנושיים האלה אמרו משהו פשוט ומובן: השואה הייתה פשע נגד האנושות שבוצע רובו בגופו של העם היהודי, אבל הלקח שלה אינו רכושו של עם אחד. הוא אנושי כללי. כל אדם וכל עם עלולים להיות קורבנות, או חלילה, פושעים. לכן זה אינו מוזיאון של יהודים למען יהודים, אלא מונומנט לאומי של כל האומה האמריקאית. זיכרון השואה בוושינגטון היה לתמרור אזהרה שהוצב במרכזה של הגבעה הכי חשובה בעולם המערבי.
השנה, להפתעתי, לא הייתה שום תערוכה בסוף הדרך. ניצבתי בפני המסדרון הסגור וחיפשתי שלט או הודעה בדבר סגירה זמנית או שיפוצים, ולא מצאתי כלום. האם ייתכן שהיעלמותה של התערוכה השנה איננה עניין טכני בלבד? אני חושש שכן. תערוכות העבר שהוצגו שם היו אמירה מוסרית עמוקה. עכשיו, עם סגירתן, סומנו מחדש גבולות האחריות והזיכרון. בכאב נורא יש לומר: התערוכה שהייתה מתבקשת עכשיו הייתה חייבת לעסוק בעזה. לא כהשוואה היסטורית ולא ככתב אישום אלא כשאלה מוסרית על שימוש בכוח הרסני בשם ביטחון וזהות. בייחוד כשהוא מבוצע בידי מי שטוענת להיות היורשת החוקית של קורבנות השואה. זו דילמה שחייבת לזעזע את כולם: ישראלים ויהודים, אמריקאים ובני העולם כולו. כי דממת עזה היא הכחשת הלקח הכלל אנושי של השואה, לא פחות. ברבריות ישראלית במראית עין של אלגנטיות מתורבתת לא הופכת שום דבר לכשר. בהיעדרה של אמירה נוקבת על פשעי ישראל בזמן הזה חזרה השואה בוושינגטון ונכלאה בגטו היהודי צר האופקים.
על הרקע הזה קראתי את הריאיון עם ג'ונתן גרינבלט, מנכ"ל Anti Defamation League. לא הופתעתי, רק התאכזבתי. דווקא משום שהוא רהוט ואינטליגנטי. גרינבלט רואה אנטישמיות בכל מקום. היא אכן קיימת ומסוכנת, אבל אצלו היא העדשה היחידה שדרכה נבחן העולם. הוא שואל למה לא מתלוננים על איראן? זו שאלה שנשמעת מוסרית, אך למעשה היא עוד מאותה התחמקות מאחריות.
ראשית, כן מתלוננים על איראן ומחרימים אותה, מזה שנים ובהתמדה. שנית, וזה העיקר, איראן לא מתיימרת להיות דמוקרטיה ליברלית מערבית. היא מעולם לא ביקשה להימדד על פי הסטנדרטים הגבוהים שישראל הציבה לעצמה. הביקורת על ישראל נובעת דווקא מהיומרה שלה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. מי שמבקש להיספר במשפחת הערכים הזו צריך גם להישפט על פיה. להצהיר "אני הדמוקרטיה היחידה" ולפעול כמו הגרועות שבדיקטטורות, זאת הצביעות הבכיינית במירעה. האוזן שלהם, של גרינבלט ואוצרי המוזיאון שומעת רק אנטישמיות והעין שלהם מסרבת לראות אחריות כלל אנושית, או לכלול את ישראל הזו בצד של הרעים.
ייתכן גם שבתת ההכרה שלו גרינבלט אומר לעצמו ולנו משהו נוסף. אולי ישראל אכן חדלה להיות דמוקרטיה ליברלית מערבית, ולכן היא משווה את עצמה לאיראן. לא בלתי סביר.
ובינתיים, המציאות לא עוצרת. וושינגטון הורגת את אזרחיה במיניאפוליס, ירושלים הורגת פלסטינים ומקריבה את אזרחיה על מזבח הציניות והלאומנות. והדפוס שווה: מנהיגים וממשלות כוחניים מפעילים כוח קטלני מיותר כלפי אוכלוסיות מוחלשות ומסרבים לשאת את המחיר המוסרי של מעשיהן. לזה אין עדיין מוזיאון, אין מרחב המאפשר חשבון נפש בלי סחטנות אמוציונלית.
בגלל ירושלים של נתניהו, ווושינגטון של טראמפ חובה להקים מוסדות זיכרון והנצחה אחרים לגמרי. ברחוב ה-14 בוושינגטון, בין מוזיאון השואה לבין המוזיאון הלאומי להיסטוריה של האמריקאים השחורים, צריך מוסד מתווך. לא עוד אתר קורבנות אלא מוזיאון שבו הזיכרון הופך מעדות אילמת למחויבות חיה, לא מה נעשה לנו אלא מה נדרש מאיתנו.
ברק אובמה מצוטט שם:
Change will not come if we wait for some other person or… some other time. We Are" The ones we've been waiting for. We are the change that we seek"
ברוח הזאת יקומו מוסדות זיכרון חדשים ואחרים, שאין בהם היררכיה של כאב או תחרות בין טראומות. תעלה בהם רק שאלה אחת מתמשכת: מה בני אדם וחברות צריכים או יכולים לעשות לאחר שהם מכירים בכך שהם מסוגלים לרוע הגרוע מכל? שם יוכשרו הלבבות לריסון הכוח ולא לשחרורו. יונצחו בהם מאבקים אזרחיים שהצליחו לעצור אלימות, קהילות שבחרו לא להשתמש בכוח שהיה בידיהן והצליחו, חברות שוויתרו על הנקמה לטובת הפיוס, ומדינות שהודו בכישלון ותיקנו.
ובעומקו של מקום שכזה תהיה קביעה אחת קשה והכרחית: שום זיכרון אינו תעודת פטור מאחריות. אפילו האפלה שבטראומות לא מעניקה לאיש זכויות יתר להרע ולעולל זוועות.
לרבים זהו חלום נאיבי ולאחרים חזון פוליטי הכרחי אבל אפשרי. ניתן להעביר את מרכז הכובד של העולם מרגשות אשם והטחת האשמות לפיוס ותיקונים. לומר את האמת הנוקבת אודות מה אסור שיקרה שוב וגם מה חייב להיעשות מכאן ולהבא. למשל: איך בונים שלום בעולם שאיבד את תמימותו, או איך מגינים על בני אדם שאינם חלק מהקולקטיב שלנו? ודווקא אנחנו, ילדי וילדות השואה, חייבים להבין שאין לנו חסינות מטעויות וביקורות והחובה המוטלת עלינו גדולה משל כולם, או לפחות כשל כולם.