לעמים ולמדינות יש היסטוריה ומוסדות, וגם נטייה לחזור, ברגעי לחץ ומבחן, אל דפוסים נפשיים עמוקים שעוצבו על ידי ניסיון וזיכרון. מתחת להחלטות הפוליטיות ולוויכוחים הגלויים פועלת מערכת הפעלה שקטה, כמעט אוטומטית, המכוונת את האופן שבו חברה תופסת איום ובוחרת להגיב אליו. גרמניה נשענת על סדר מוסדי וזהירות. ארצות הברית פונה לפעולה יזומה. בריטניה מעדיפה הסתגלות הדרגתית. צרפת ממסגרת משברים כשאלות של עקרון. רוסיה חוזרת לדפוסי ריכוזיות ונכונות להקרבה. סין מדגישה יציבות, היררכיה ותכנון ארוך טווח. ויפן מעדיפה הרמוניה חברתית ומשמעת קולקטיבית.
וישראל? כשהיום יום נורמלי, ישראל היא חברה כאוטית ובועטת בסדר, שולפת במהירות וחסרת סבלנות לתהליכים. וכשהמציאות מאיימת, ברירת המחדל שלה היא תמיד אחת ויחידה: מלחמה. למה? התשובה הקצרה והמאוד מסובכת היא בגלל התנ"ך. כן כן, ספר הספרים שהיה מקור ההשראה ליצירות האנושיות הגבוהות והומניסטיות ביותר בתולדות המערב הוא גם אבן הפינה של פסיכוזת המלחמות הישראלית.
אחד הדברים האהובים עלי ביותר בתנ"ך הוא הדמויות הלא מושלמות. אבות ואמהות האומה מלאי פגמים, רחוקים מדימויים של קדושים וצדיקים. נואפים, בוגדים, שקרנים, חלשים, חוטאים ורחוקים מאוד משלמות, וזה סוד קסמם: כל אחד, בכל דור ותקופה, יכול להזדהות איתם. אבל אותו התנ"ך ממש הוא גם מקור לא אכזב של רעלים מסוכנים. במשך מאות שנים עסקה המחשבה היהודית בעידונם. מצוות איומות בוטלו, צווים דוללו, נורמות פסולות זכו להתעלמות מכוונת. נדמה לעיתים שכל התורה שבעל פה וכל הספרות הענפה שהתפתחה אחריה הוקדשו לשינויי עומק של היצירה התנ"כית. כך התחייבו דורות רבים לאמירה שיש לעם היהודי שתי תורות כרוכות זו בזו: התורה שניתנה מלמעלה, והתורה שבעל פה שעיסוקה פרשנות ועידון. כי התורה שבכתב לבדה היא סכנת נפשות של ממש.
זאת הייתה הרוח היהודית עד ללידתו של הרעיון הציוני. הציונות גזרה נתק בין התנ"ך המקורי לבין התלמוד והספרות הרבנית. בן גוריון ובני דורו חזרו לתנ"ך המילולי. לא לכולו: צווים של עין תחת עין, קיצוץ כפות ידיים ועבדות נשארו מבוטלים גם עבור הציונים. אבל הרעיונות הגדולים חזרו לתחייה בעוצמה חולנית ופרדוקסלית. אבות הציונות היו רובם ככולם חילונים וכופרים שלא האמינו בקיומו של האל, ואשר בכל זאת קיבלו בשתי ידיים את הבטחותיו של האל הלא-קיים להעניק לעם היהודי דווקא את הארץ הזו.
התנ"כיזם הציוני ביקש לחזור למקומות, שמות ומיתולוגיות עתיקות כמערכים המכוננים של התודעה הלאומית המתחדשת. וכך חזרו לחיים גם הצווים האיומים ביותר: עליונות האדמה על פני האדם, כיבוש, מלחמות, ומצוות ג'נוסייד מהתורה. זהו גם היסוד העמוק של הקשר בין הפונדמנטליסטים היהודים לבין שותפיהם הנוצרים הציונים. שתי התנועות חולקות הנחת יסוד זהה: הטקסט המקראי אינו סיפור עבר אלא תוכנית פעולה. ההיסטוריה אינה תהליך אלא מימוש של הבטחה. ומי שיוצא מנקודת מוצא כזו, ההכרעות הפוליטיות שלו נטענות במשמעות כמעט תיאולוגית. וכל סכסוך הוא מלחמת קודש ומלחמת מצווה גם יחד. זהו הג'יהאד היהודי במירעו.
מאליה עולה השאלה: הרי אנחנו מכירים את נבואות השלום והצדק הגדולות, את הקריאות המוסריות שעיצבו את פני המערב ההומניסטי. אז למה ואיך עולה מתוך כל אלה דווקא תרבות המלחמה? יש לכך שתי תשובות פשוטות, האחת מספרית והשנייה פרשנית.
המספרים מדברים ברורות: גם מלחמה וגם שלום על הטיותיהם מופיעים מאות פעמים בתנ"ך, אבל המלחמה מוזכרת יותר, ביותר פסוקים ובעוצמה רבה יותר. השלום במקרא נמצא בשני קטבים מרוחקים זה מזה. מצד אחד הוא קרוב, יומיומי, אנושי מאוד: שלום שלום, מה שלומך. מצד שני מופיע שלום אחר, רחוק וחמקמק: השלום של הנבואה האוטופית, "יברך את עמו בשלום", לא כיחסים קונקרטיים בין אנשים אלא כהבטחה לסדר עולמי חדש ותיאורטי. המלחמה, לעומת זאת, כמעט תמיד תלויית מקום. קשורה באדמה הזו. מלחמות כנען, מלחמות בית דוד, העימותים עם אשור ובבל, כולם קשורים במרחב, בשליטה, ובאימומי על פני הארץ המסויימת הזו. הארץ היא הסיבה, הפרס והסכנה. ותמיד מהדהד מלמעלה הצו הלוחמני: "מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".
הפער הזה חושף משהו עמוק על האופן שבו המקרא מבין את העולם: השלום אינו זקוק למרחב טריטוריאלי כדי להתקיים, בעוד המלחמה לא מפסיקה לתסוס במקום הזה. הנביאים ראו זאת היטב. הם לא הסתפקו בתיאור המצב אלא ניסו לשבור אותו, לקחת את אותו מרחב שמייצר שוב ושוב מלחמה ולהכניסו לתוך שפה אחרת, של חזון, של משפט, של שלום שאינו רק בין אדם לחברו אלא בין עמים. בינתיים, בלא הצלחה יתירה.
ואם בכך לא די, הרי שכל מה שלא עושה התנ"ך הלוחמני בפרשנותו הציונית האגרסיבית, עושות החדשות. כל יום, כל היום, במשך עשרות שנים, כל הישראלים שומעים רק סוג אחד של חדשות: הרגנו, חיסלנו, פגענו, השמדנו, כתשנו, תקפנו. ומנהיגים שמבינים היטב את הקסם הפוליטי שבמלחמה מזינים את המנגנון הזה ומבעירים אותו. האם יש פלא שמשני אלה, התנ"ך ומערכת התקשורת, נולד החזון המעוות של "סופר ספרטה" פרי חזונו של גדול מסיתי העם היהודי מאז ומעולם? ואחריו ההמון העיוור התומך אינסטינקטיבית בכל מלחמה ותוקפנות.
כך גדלים לתוך המלחמה, שאף פעם לא די לה והיא אף פעם לא מובילה לשום מקום אחר. המלחמות הפכו למשהו דומה לתחזית מזג האוויר: מדברים עליהן המון ולא עושים כלום.
ובכל זאת המעגל הזה אינו גזירת גורל. ההיסטוריה מלמדת שחברות מסוגלות להשתנות. לא בהכרזה דרמטית אחת אלא דרך שינוי איטי של השפה, סדר היום, ומה ראוי שייחשב לחשוב וקיומי. להפסיק להילחם את מלחמות התנ"ך שמאז ועד היום כל מה שהם עשו זה רק לשטוף את הידיים בדמי הנופלים ולהוליד את האלימות הבאה והגרועה מהן. להפסיק להקשיב לגנרלים ושרלטנים השמחים בכל בוקר מחדש לשים "דמי מלחמה בשלום". ורצוי הדם שלנו על פני דם ילדיהם ויקיריהם. הגיע הזמן למחוק את מלחמות התנ"ך ולעבור לאוצר המילים של השלום ותכניות הנביאים. זו המשימה הפוליטית הדחופה ביותר של זמננו. לגנוז את פרקי הרצחנות המקראית ולממש את החלומות ההם שאף פעם לא ניסינו באמת להגשים.