אוהבים אצלנו לתעב את טאקר קרלסון. מצטער, אבל אין חלקי עם המתעבים. אני חושב שהוא אחד הקולות החשובים ביותר בשימורו של חופש הביטוי המערבי. גילוי נאות: נפגשתי איתו פעם אחת, לא שכנעתי ולא השתכנעתי, אבל התרשמתי. האיש חכם וסקרן, יודע להקשיב ולשאול, מאתגר ומעורר מחשבות. אלו תכונות שלצערי איני יכול ליחס למרבית אנשי התקשורת הימניים בישראל. ולכן, אף שמעטות הפעמים שאני מסכים איתו ולא אחת מתעצבן ממרואייניו, הרי שהרבה מאד פעמים אני מקשיב לו. ולו משום שהוא אמיץ ומעז.
הסערות האחרונות שלו, על חב"ד, השפעתו של נתניהו, המשמעות האקטואלית של עמלק ועוד, מחייבות עיון ודיון. לא זלזול והתעלמות. הפרק בפודקסט שלו על הסיבות למלחמה, על מי ירוויח ממנה ומי יפסיד, והתנגדותו לתיאולוגיית השנאה, הוא לא פחות ממבריק. תמצית טענותיו כואבת ונכונה: חיילים אמריקאים כבר נהרגו, ועוד ייהרגו חלילה, במלחמתו של נתניהו. מלחמה שאין בינה לבין האינטרסים האמריקאים ולא כלום. ולצערי, כך גם לגבי האינטרסים הישראלים האמיתיים.
ומשכך אני מוצא את עצמי במצב מוזר: אני, איש שמאל מוחלט, "משוחח" עם תכניו של איש ימין שמרני המקצין והולך. אולי לכך כיוון החכם היהודי שכתב ש"ההפכים כולם, ככל שהם מתרחקים זה מזה בביטוייהם המעשיים, הם מתקרבים ומתאחדים בשורשם". מי יודע, יתכן שדווקא שם מונחים היסודות לברית ישראלית-אמריקאית חדשה.
עמדתו של קרלסון כלפי מלחמת איראן פשוטה ועקבית: זו מלחמתה של ישראל, לא של ארצות הברית. היא נכפתה על וושינגטון בתהליך שיטתי ומתמשך שבו בנימין נתניהו הצליח למסגר את האינטרס האסטרטגי הישראלי כאינטרס אמריקאי. לשיטתו, האיום הגרעיני האיראני שימש עשרות שנים כעילה, אך המלחמה הנוכחית בקושי עוסקת בגרעין, כולה ניסיון ישראלי לעצב מחדש את המרחב המזרח-תיכוני ולהפוך להגמון האזורי היחיד. הבעיה, לדעתו (ובצניעות; גם לדעתי), אינה רק נתניהו אלא גם נכונותה של האליטה הפוליטית האמריקאית לאמץ את המסגרת הזו, מחשש שביקורת על ישראל תפורש כעוינות או כאנטישמיות. ישראל הלא דמוקרטית, בראשות נתניהו ומשיחיו, הפחידה והשתיקה את הדיון הציבורי הפתוח בארצות הברית.
על עמדותיו המתריסות שילם קרלסון מחירים, המוכרים כל כך למי שאינו ביביסט בישראל. טראמפ עצמו הכריז שקרלסון "איבד את דרכו". אבל הוא לא נשבר, ממשיך ומגדיר בעקביות את השברים הטקטוניים בתוך תנועת "אמריקה תחילה". הביקורת שלו על הזנב הישראלי המכשכש בנשיאות האמריקאית מסמנת גבול שעד היום איש לא העז לשרטט במפורש.
הסערה שהתעוררה בשל דבריו על הכישוף שהטיל נתניהו על טראמפ הייתה צפויה. מבקריו שמעו הדהוד של סטריאוטיפים אנטישמיים, תומכיו ראו בהם הוכחה לאומץ ליבו. אך הוויכוח הזה החמיץ את השאלה החשובה באמת: לא האם ישראל מנסה להשפיע על מדיניות אמריקאית, שכן כל מדינה בעולם עושה זאת, אלא כיצד נוצרה מערכת השפעה יוצאת דופן שכזו המחברת בין פוליטיקה, כסף, דת וזהות משני צדי האוקיינוס?
כדי להבין זאת צריך להתחיל בעובדה שאינה נוחה לרבים: ישראל איננה רק בעלת ברית זעירה של ארצות הברית, אלא בעיקר השחקן הכי מיומן במערכת הפוליטית האמריקאית. נתניהו עצמו העיד שהוא יודע מהי אמריקה ושאפשר "להזיז אותה בקלות בכיוון הנכון". אין צורך לאמץ את הניסוח הפרובוקטיבי הזה כדי להכיר במציאות שהוא מצביע עליה. במשך עשרות שנים פרסה ירושלים באמצעות שלוחיה היהודים, רשתות השפעה עמוקות בוושינגטון, ובהן לובי פוליטי חזק, קשר הדוק של בין תורמים לנבחרים, מכוני מחקר, קשרים אישיים עם מחוקקים וגיוס תמיכה רחבה בחברה האמריקאית. מערכת זו פועלת בגלוי, כחלק מן המשחק הפוליטי האמריקאי הלגיטימי.
בהמשך ל"שיחה" שלי עם האתגרים שקרלסון מציף, אני מבקש להרחיב את אחד מטיעוניו המרכזיים. אחת התופעות המעניינות ביותר בפוליטיקה האמריקאית של השנים האחרונות היא הברית בין המשיחיות הנוצרית האמריקאית לבין הגרסה היהודית הישראלית שלה. זו גם תופעה דתית וגם קואליציה פוליטית עוצמתית, המעצבת את מדיניות החוץ של המעצמה החזקה בעולם. קרלסון לא יצר את הברית הזאת, אך כאשר הצביע עליה בגלוי הוא עשה דבר נדיר במרחב הציבורי המשתנק: הוא פתח דיון חיוני שרבים מעדיפים שלא לנהל. מלחמת איראן הנוכחית היא המלחמה העולמית הראשונה של הפונדמנטליזם המונותאיסטי: הנצרות והיהדות הפונדמנטליסטיות נגד האסלאם הפונדמנטליסטי השיעי. ושלושתן באות למלחמה עם כל הזעם, צמאון הדמים והשנאות שלהן. בעולם בו הקנאות הדתית היא זהות פוליטית, ישראל היא חלק מה-DNA המרכזי של הימין הדתי הקיצוני הזה.
ההשפעה הזאת לא נשענת רק על לובי ותרומות פוליטיות. היא בנויה על שינוי עמוק הרבה יותר. בעשורים האחרונים הפכה הנצרות האוונגליסטית לאחד הכוחות המאורגנים והמשפיעים ביותר בפוליטיקה האמריקאית. האוונגליסטים מהווים כרבע מן האוכלוסייה ומצביעים בשיעורים גבוהים במיוחד. ועבור מיליוני מאמינים בתנועה הזאת, ישראל איננה סתם עוד בעלת ברית גיאופוליטית, אלא חלק מרכזי בתיאולוגיה של ההיסטוריה. שיבת היהודים לציון נתפסת במסורת האוונגליסטית כשלב הכרחי בדרמה הגאולית של אחרית הימים.
גם בצד הישראלי מתרחשת תופעה מקבילה. בעשורים האחרונים התחזקה בתוך הפוליטיקה הישראלית תפיסה משיחית של ההיסטוריה. חלקים מן הציונות הדתית ותנועת ההתנחלות רואים במדינת ישראל שלב בתהליך גאולי רחב יותר. גם בחוגים רחבים בתנועת חב"ד מתקיימת תפיסה דומה של ההיסטוריה כדרמה משיחית אקטואלית מתמשכת. ולכן, כאשר משיחיות יהודית פוגשת משיחיות נוצרית, נוצרת ברית פוליטית יוצאת דופן. היא אינה מבוססת על זהות תיאולוגית מלאה, אלא על דמיון עמוק באופן שבו שני הצדדים מבינים את ההיסטוריה. בשני המחנות ההיסטוריה נתפסת כתהליך בעל ייעוד, אירועים פוליטיים נקראים כחלק מסיפור גאולי, ומדינת ישראל נמצאת בלב הסיפור הזה. הברית הזאת פועלת הרבה מעבר לממשלות. היא מתקיימת בכנסיות, בבתי כנסת, בארגונים אזרחיים, ברשתות תקשורת ובקהילות פוליטיות משני צדי האוקיינוס.
ולתוך המערכת הזאת נכנס גם סגנון המנהיגות הייחודי של דונלד טראמפ. הוא מעולם לא הסתיר שהוא מנהיג באמצעות אינטואיציות אישיות וקשרים ישירים. הוא רואה עצמו כמי שאיננו כבול למנגנוני וושינגטון. יש בכך כוח מסוים, שכן מנהיגים שאינם שבויים בקונסנזוס הממסדי יכולים לפרוץ דפוסים מקובעים. אך יש בכך גם סכנה: כאשר מערכת קבלת ההחלטות נעשית אישית מדי, היא נעשית גם פגיעה יותר להשפעות חיצוניות. דמוקרטיות בונות מנגנוני איזון, ייצוג וריסון משום שהניסיון ההיסטורי מלמד שאינטואיציה אישית הופכת למסוכנת כשהיא מתיימרת להחליף את האחריות הציבורית.
זה גם מקומו של נתניהו בתמונה. הוא אחד המנהיגים הזרים הבקיאים ביותר בזירה האמריקאית, מבין היטב את הפסיכולוגיה של הפוליטיקה האמריקאית ואת מקומה של הדת בה. לשם כך בדיוק נתניהו ויתר כבר לפני שנים על יהודי ארצות הברית כעורף האסטרטגי של ישראל והעדיף על פניהם את הבייס האוונגליסטי באומרו להם: Israel has no better friend in America than you.
זהו הרקע האמיתי לדברים שקרלסון ניסה לומר. לא קונספירציה ולא כוח אתני מסתורי. אלא מפגש בין כוחות פוליטיים אפילים אבל ברורים: מערכת השפעה ישראלית מיומנת בתוך הפוליטיקה האמריקאית, נשיא גחמתי, רשת אוונגליסטית עצומה המעניקה לישראל עוגן תיאולוגי, וברית רעיונית בין משיחיות יהודית למשיחיות נוצרית. וכל אלה מחוברים לא רק בחזון אחרית הימים אלא גם באקטואליה מעשית, המקדמת, לצערי, פוליטיקה של שנאה ושפיכות דמים בשם "אהבת האל", כמובן.
הוויכוח שהתעורר סביב קרלסון מלמד דבר אחד חשוב: הבעיה איננה עצם קיומו של כוח פוליטי כזה או אחר. הבעיה מתחילה כאשר החברה הדמוקרטית חוששת לדבר עליו. דמוקרטיה שלא מסוגלת לדון בגלוי בכוחות המעצבים את מדיניותה מאבדת בהדרגה את היכולת להבין את עצמה.
כאן נמצאת תרומתו האמיתית של טאקר קרלסון. לא משום שכל טענה שלו נכונה. אלא משום שהוא אומר בקול רם את מה שהפוליטיקה האמריקאית יודעת כבר זמן רב ומעדיפה לשתוק עליו: שהברית בין משיחיות אמריקאית למשיחיות ישראלית היא כיום אחד הכוחות הפוליטיים המשפיעים ביותר לרעה על יחסיה של אמריקה עם המזרח התיכון. הכוח הזה מחייב גינוי והתנגדות, אבל קודם כל הוא מחייב שיח. בלעדיו לא נוכל לבנות בריתות אחרות, של ארצות הברית עם העולם המוסלמי והערבי, עם אירופה והמיעוט המוסלמי שבתוכה, עם האמריקאים המוסלמים ועם ישראל. בריתות שתהיינה מבוססות יותר על צניעות ופחות על רברבנות, על ערכים משותפים ולא על חזונות הזויים של גאולה והשמדה, ובלי מסעות אגו מביכים המלווים בשנאה חסרת סובלנות לכל מי שאינו הם.