אשליית עריפת הראש: מדוע חלומות על "סדר חדש" באיראן עלולים להסתיים באסון

האמת: אני בעד מטרות המלחמה באיראן. הדחת המנהיג הסמכותני הנורא, החלפת המשטר התיאוקרטי, ניתוק בין הפונדמנטליזם הדתי לבין מנגנוני המדינה, ומתן מרחב ביטוי והתארגנות לציבור אזרחי דמוקרטי לתפוס את השלטון. רק שיש לי הצעה קטנה לתיקון. במקום בטהרן, אולי נתחיל כאן? אם יצליח נמשיך לשם. שיבוא מישהו, בעדינות יחסית, ויפנה מכאן את הדינוזאורוס הסמכותני ורעייתו שהשתלטו על לשכת ראש הממשלה, אין צורך בדרמות של חיסולים. די בכך שהמנהיג העליון יישלח הביתה, שהקשר בין המשיחיות הדתית לבין הכוח השלטוני ינותק, ושניתן יהיה לציבור אזרחי רחב לקחת מחדש אחריות על החברה והמדינה. כמה חבל שגורלות כאלה שמורים בדרך כלל לאחרים. למשטרים מרושעים יותר משלנו. אנחנו, כך נראה, ניאלץ לעשות את העבודה בעצמנו, בדרך הארוכה והקשה.

הפסיכולוגיה של מפילי משטרים היא מן התחומים המרתקים והעצובים במדיניות הבינלאומית. שוב ושוב אנשים חכמים, מנוסים, מוקפים בהררי מידע, בסוכנויות ביון ומודיעין, ביועצים ובממון רב, משכנעים את עצמם שדווקא הם מסוגלים לעשות היסטוריה. וזו, ההיסטוריה, ניתנת לשינוי קיצוני בלחיצת כמה כפתורים. מספיק להפעיל כוח במקום הנכון, לערוף את הראש הנכון, והמבנה כולו יתמוטט. הרעיון הזה חוזר פעם אחר פעם, וכמעט תמיד מסתיים באותה תוצאה. שוב ושוב מסתבר שהמציאות מורכבת הרבה יותר מן הדמיון האסטרטגי של מתכנניה.

שורש הטעות נעוץ באופן שבו מקבלי ההחלטות מדמיינים את יריביהם ואת החברה שמולם. הם משוכנעים שאלה פועלים לפי הכללים שלהם. אינטרס אישי, נאמנויות רופפות, רצון לשמור על הביטחון האישי ועל הרכוש. נתניהו וטראמפ משוכנעים בגרסתם העדכנית ללואי ה-14, האבסולוטיזם הדמוקרטי במירעו: "המדינה זה אני". וחמינאי כמותם. מתוך נקודת המבט הזאת המשטר שמנגד נתפס רק כמו פירמידה של פחד. הסר את הקודקוד והמבנה כולו יתפורר מאליו.

אלא שהנחה זו מתנפצת כאשר היא פוגשת משטרים המבוססים על רעיון, אמונה או תחושת שליחות. במערכות כאלה הנאמנות איננה רק לאדם שבקודקוד אלא לסיפור קולקטיבי שלם המעניק משמעות לחייהם של רבים.

האמריקאים היו אמורים ללמוד את זה בכל כך הרבה מקומות, אבל הם תלמידים כל כך גרועים. באפגניסטן, למשל, הם השקיעו שני עשורים, טריליוני דולרים, ואלפי חיים בבניית מדינה בדמותה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית. ההנחה הייתה שהחברה המקומית ממתינה להשתחרר, שהאליטות יסתגלו במהירות, ושהציבור יאמץ מודל פוליטי חדש. בפועל הם בראו ואקום אליו חזרו אותם כוחות שהמלחמה כולה נועדה להכחיד. כך גם בעיראק ובעוד לא מעט מקומות שידם הגסה עירבבה. גם לישראל יש ניסיון משלה בתחום הזה. בשנת 1982 האמינה הנהגת המדינה כי די בסילוק אש"ף מביירות ובהצבת הנהגה נוצרית ידידותית בראש המדינה כדי להכניס את לבנון לעידן חדש. במקום זאת נוצר ואקום פוליטי שבתוכו צמח הכוח שעתיד היה להפוך לאויב המסוכן ביותר של ישראל בצפון.

הסיבה לכך פשוטה. משטרים אידאולוגיים אינם בנויים כפירמידה, אלא כרשת. לעיתים כרעיון. לעיתים כתודעה קולקטיבית. כאשר פוגעים בהם מבחוץ, הפגיעה עצמה מחזקת את הסיפור שהם מספרים לעצמם על מאבק, על הקרבה ועל שליחות.

איראן היא מבחן מעניין במיוחד. במערב מניחים לעיתים קרובות שהאליטה האיראנית נאמנה בעיקר לעצמה, ושברגע שהסיכון האישי יגדל מספיק היא תתפורר. אך ייתכן שההנחה הזו משקפת בעיקר את הדימוי העצמי של המתבוננים הנוצרים, החילונים, הקפיטליסטים והליברלים (יחסית). באיראן אכן קיים גרעין אידאולוגי אמיתי. לא רוב בהכרח, אך מספר גדול דיו של אנשים המאמינים באמת בשליחות הדתית והמהפכנית של המשטר. עבורם זו איננה רק מערכת של כוח. זו מערכת של משמעות. וסביב להם ישנם עוד רבים המתעבים את הכוחות של המשטר אבל לא מסוגלים לקבל את ההתערבות הזרה בענייניהם הלאומיים.

כמה עצובה האירוניה של חיינו. אותם אנשים - נתניהו, טראמפ ועדר החנפנים והפשטנים הסובבת אותם - משוכנעים כי הפלת המשטר באיראן תוליד דמוקרטיה. הם אלה הגוררים במקביל את ארצות הברית ואת ישראל הרחק מעבר לרעיון הדמוקרטי הליברלי. במקום להגן על מוסדות, על חוק ועל ריסון הכוח, הם מטפחים פוליטיקה של כוח אישי ושל חשד עמוק כלפי הליברליזם עצמו. הם מבקשים ללמד אחרים דמוקרטיה בזמן שהם עצמם שוכחים כיצד היא פועלת. הם רוצים את איראן יותר מערבית ואת המערב בשלטונם - איראני.

אפשר לבחון זאת בתרגיל מחשבתי. נניח שיום אחד הייתה הצמרת הפוליטית בישראל נעלמת באחת. ראש הממשלה, השרים הבכירים, מנהיגי הקואליציה וגם רעייתו ובנו. האם ישראל הייתה קורסת ונעלמת? מה פתאום, להיפך. המוסדות היו ממשיכים לפעול. בתי הספר, בתי החולים, מערכת המשפט, הצבא והחברה האזרחית היו ממשיכים את החיים האמיתיים עם אותם חוליים ופגמים. התרגיל הזה אינו פנטזיה פוליטית. הוא מזכיר דבר בסיסי שמפילי משטרים נוטים לשכוח: החברה גדולה מן השלטון. הרשת מחזיקה גם כשהצומת המרכזית נופלת. וכשהרשת האיראנית מאורגנת סביב אמונה ולא רק סביב אינטרס, הנפילה של אדם אחד, או אפילו של מבנה שלם, לא מסיימת את הסיפור. לעיתים היא רק פותחת פרק חדש, חשוך יותר.

הפנטזיה על הפלת משטר באמצעות חיסול מנהיג איננה תמיד אסטרטגיה. לעיתים קרובות היא מראה. היא מספרת פחות על החברות שאותן רוצים לשנות ויותר על האנשים המתכננים את השינוי. על האמונה שלהם שהמבנה כולו עומד על אדם אחד בלבד. עליהם. מזכיר לכם מישהו? לא טעיתם.
ההיסטוריה, בדרך כלל, לא מתרגשת מהארכיטקטים המבקשים לעצב אותה. היא ממשיכה לזרום כנהר יציב בקצב שלה. מתעלמת מדוברים מיליטנטים, פוליטיקאים מניפולטיביים ואסטרטגים בגרוש. היא משאירה אחריה חורבות שאיש לא תכנן ואיש לא לקח עליהן אחריות. האכזריות הגדולה ביותר של ההיסטוריה היא שאלה המנסים לעצב אותה באלימות, בצלמם ובדמותם, אינם בדרך כלל בין הנענשים. חנינה אמרנו?