לפעמים הדרך היחידה לנצח - היא לדעת להפסיד

יש מלחמות, כמו כל אלה שלנו מאז 1967 - שבהן אתה מנצח כמה קרבות ומפסיד את המלחמה כולה. אצלנו, עכשיו, המציאות קשה הרבה יותר. בין עזה לטהרן ישראל לא ניצחה באף אחת מן החזיתות. בעזה, בשטחים הכבושים, בלבנון ואל מול איראן - הכול כישלון גדול הממשיך להצטבר. כל זירה הפכה לטובענית, וכולן יחד מזינות זו את זו. סוחטות מאיתנו תועפות משאבים, גובות חיים, ומבזבזות עוד זמן והזדמנויות שלעולם לא יחזרו.

הפער בין הבטחות הסרק של המנהיג הישראלי העליון למציאות היומיומית של הישראלים אינו עוד סדק שאפשר להתעלם ממנו. זו תהום פעורה, ורק פסע מפריד בינינו לבין ההתנפצות הקטלנית אל קרקעיתה. ה"ניצחון המוחלט" בעזה הפך לפארסה חלולה המלאה בבתי עלמין, בבתי אבלים ובהריסות חיים. תבוסת חיזבאללה, שהובטחה כיעד של "ייהרג ובל יעבור", היא גיהינום עלי אדמות לתושבי הצפון, המבקשים ולא מקבלים אפילו את המעט ההכרחי: לחזור הביתה ולנוח מעט ביופי הצפוני שממנו הוגלו. איראן היא הרמייה הגדולה המתפוצצת לנו בפרצוף. עוד קצת מהטוב הזה - ואבדנו. ועוד מהרגע הזה: זו התאבדות של ממש.

המלחמה באיראן לא נגמרה כשההפצצות פסקו. תוצאותיה ממשיכות לפגוע בנו יותר מאשר בהם. מחירי האנרגיה שזינקו בעקבות אי-היציבות האזורית פגעו קשות בכלכלות העולם, ובהן השותפות שישראל זקוקה להן ביותר.

ממשל טראמפ הבעייתי מוצא את עצמו מתמודד עם תרחיש שלא תכנן: מי ישלם על השיקום, מי ישמור על הסדר לאחר המלחמה, ומי ייטול אחריות על האזור. הטינה הצומחת בקונגרס ובקרב הציבור האמריקאי כלפי ישראל אינה רעש רקע, היא כוח פוליטי מתגבש ומאיים. ובכל פעם שמטוס ישראלי יוצא למשימה, אפילו אם היא מוצדקת, הוא שוחק עוד את מעט ההון המדיני שנותר לנו. קרב הרגע שבו לא יהיה עוד מה לבזבז.

ניצחון כלשהו כבר לא יהיה כאן. לכן אולי הגיע הזמן להשקיע בהפסד. כן, כן - להפוך את ההפסד לאסטרטגיה לאומית. דמיינו שני מתאבקי סומו ענקיים ומסורבלים, נשענים זה על זה בכל כובד משקלם ומנסים לדחוף. שניהם תקועים במקומם. סומכים על המאסה הגדולה של גופם בעודם לכודים בתוכה.

פתאום אחד מהם צועד צעד קטן אחורה. הקפיאו את הרגע: לכאורה נסיגה, בדרך לתבוסה. עכשיו עברו לתמונה הבאה, לרגע הבא שבו מתגלה הסוד: יריבו, שנשען עליו במלוא המאסה, איבד את שיווי משקלו, נפל קדימה ואפו נחבט בקרקע. הוא הפסיד את הקרב מפני שהתמכר לעוצמה שהאמין שאין בלתה. כן, לפעמים הניצחון האמיתי בא מתוך השקעה בהפסד. ומה שנראה כהפסד לרגע הוא המפתח לניצחון אמיתי, בר-קיימא, מסוג אחר לגמרי.

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלה. יש את מי שלא למד את השיעור הזה בזמן. ארצות הברית ניצחה לא מעט קרבות בווייטנאם והפסידה את המלחמה, הסובייטים בחרו להישאר באפגניסטן כשהיה ברור לכולם שלא יהיה שם ניצחון, ובחירה זו האיצה את קריסת האימפריה כולה. נפוליאון לא ידע להפסיד בזמן, המשיך עד מוסקבה והובס. ולעומתם, הדוגמה הקרובה ביותר אלינו היא מנחם בגין, שהחזיר את סיני למצרים. הוא פינה יישובים משגשגים, ויתר על בארות הנפט ובלע את גאוות הכובש. לא היה מחסור בקולות ישראליים שקראו לזה כניעה והשפלה.

חמישה עשורים אחר כך ברור לכולם שזה היה המהלך האסטרטגי הגדול והחשוב ביותר שמנהיג ישראלי עשה אי פעם. לעומתו, ישראל של היום, הנשענת במלוא כובדה על עימות מתמשך, עלולה לגלות שחוסר הגמישות שלה הוא עצמו מה שיפיל אותה - ולא רק על האף.

זה לא משל תמים, אלא היגיון אסטרטגי עמוק שהמנהיגות החלולה של ימינו אינה מסוגלת להבין. סמוטריץ' הוא בור. בן גביר פרחח. ונתניהו חלוש, קלוש ותלוש. כל המהות הפוליטית שלהם בנויה על עשיית רושם רברבני - ה"שופוני" כמדיניות. ראש ממשלה מאופר כמו עובד מזדקן בתעשיות הפיתוי, השר העבריין מכור ללייקים, וחברת הכנסת הפכה את צעקנותה לאומנותה. הרושם הנבוב שלהם מקדש את כל האמצעים החלולים. מהם אין לי שום ציפיות.

החלופה האמיתית לעימות מתמשך עם איראן אינה רק הפוגה בין הסבבים - היא מצריכה הסכם חדש עם מציאות שאנחנו מסרבים לקרוא לה בשמה: איראן קיימת. והיא תמשיך להתקיים עוד זמן רב עם האידיאולוגיה שלה ועם שאיפות ההשפעה שלה. שמונים ושמונה מיליון בני אדם לא הולכים להיעלם. גם האידיאולוגיות המניעות את חלקם לא תתפוגגנה מעצמן. המיליציות המזוינות לא תתפרקנה מנשקן בהתנדבות.

כמו אצלנו, בדיוק: כל אחד והסמוטריצ'ים והאייתוללות שלו. חיים עם איראן כמות שהיא אינם חיים של כניעה; הם חיים שכמותם חיו מדינות רבות עם שכנות קשות: צרפת וגרמניה, הודו ופקיסטן. היו מלחמות איומות, והיו גם תקופות של יציבות. זה מחייב לפתח ערוצים דיפלומטיים - ישירים, עקיפים וסמויים.

זה אומר להבחין בין האיום הגרעיני, שהוא בעיה שיש לטפל בה בדרכים שאינן רק צבאיות, לבין הפנטזיה של שינוי משטר, שאף הפצצה לא השיגה ולא תשיג. המזרח התיכון של השנים הקרובות יצטרך להכיל את כולם - או שלא יכיל אף אחד. ישראל שמסוגלת לחיות עם מציאות מורכבת, ונכונה לנהל יחסים בלי לסיים אותם בניצחון מוחלט או בהשמדה, היא ישראל עם עתיד. ההפך יוביל גם לתוצאה הפוכה בתכלית.

הפסד מושכל אינו כניעה. הוא היכולת לזהות את הרגע שבו המשך המלחמה פועל נגד האינטרס שלנו. ההבנה שוויתור שווה יותר מניצחון אלים ורווי בדם היא אסטרטגיה חלופית שמעולם לא ניסינו - זו הכרה בכך שהאויב האמיתי אינו בעזה, בביירות או בטהרן - אלא בתוך החדר שבו יושב אדם ומחליט שרק מלחמה גדולה עוד יותר תציל אותו מהמלחמה הכושלת שניהל.

יש אמת כואבת שמנהיגים נרקיסיסטים מסרבים להכיר בה: לפעמים הפסד הוא הניצחון היחיד האפשרי. לא מפני שהצד שממנו נסוגים חזק יותר, אלא מפני שהמשך ההתנגשות הוא עצמו ההפסד הגדול יותר. כל יום נוסף של מלחמה סוגר עוד אפשרות של התקרבות, הזדמנויות של פיוס ואפשרות בחירה שפויה בעתיד אחר. הניצחון שמנסים לכפות עלינו גובה מאיתנו מחיר הגדל מדי יום, בעוד מחרחרי המלחמה בחדרי הממשלה לא משלמים כלום.

צעד אחד אחורה. פסיעה קטנה בלבד. ולתת לכוחות האיומים של היום לאבד את שיווי משקלם וליפול. ונתניהו תחילה.