יש בישראל שני סוגי סופגניות: מעולות ואלה של חב"ד. האחרונות, דביקות ורעילות. ראו הוזהרתם, כי יש בישראל טאבו שלא מדברים עליו; חב"ד. מותר לחייך אל השליח בדוכן התפילין, להתרגש מהנרות בכיכר, להצטלם עם הזקן והכובע ולספר לעצמנו סיפור מנחם על יהדות מחבקת ולא שיפוטית. אבל אסור לשאול מי המיסיונר שמאחורי החיוך ומה שליחותו. אסור לפתוח את הספרים. או לומר בקול רם שחב"ד איננה עוד זרם ביהדות, אלא תופעה דתית מסוכנת. אידיאולוגיה של כת שעברה מוטציה תיאולוגית ופוליטית עמוקה והפכה להיות אחת מהאיומים הגדולים ביותר על יהדות זמננו ועל מדינת ישראל.
לא מדובר בשוליים, בבודדים או במיסיונרים משונים, אלא בלב התנועה החסידית הזו, בזרם המרכזי שנלמד בישיבות שלהם ובהתוועדויות הפנימיות. מחשבה משולי היהדות הפכה לדוקטרינה מרכזית ומשפיעה על הפוליטיקה והתרבות, על תפיסת הבטחון ותעודת הזהות הקולקטיבית של יהודים רבים. בייחוד הבורים הרבים שבינינו המתקשים להבחין בין מתק שפתיים וסופגניות לרעל רוחני מסוכן. במשך אלפיים שנה אמרה היהדות דבר אחד פשוט: משיח בעולם הזה הדורש אמונה עיוורת ונטולת ביקורת ומבטיח גאולה מיידית המנותקת מן המציאות - הוא משיח שקר. יהודים הועלו על המוקד בשל האמונה שמשיח מת איננו משיח, כי הוא היה בן תמותה ולא בן אל נצחי. זו הייתה ההבחנה המכוננת בין היהדות לנצרות ובין יהדות לגיטימית לעבודה זרה המתועבת על העולם היהודי.
והנה באה חב"ד, ומוחקת את כל הקווים האדומים. הכתירו לעצמם משיח מת, מטיפים למשיח שעתיד להתגלות שוב. מדברים על "מהות ועצמות בגוף". מתפללים מול כיסא ריק. שרים לאדם מת כאילו הוא נוכחות אלוהית. זה איננו עיוות קטן. זה חידוש חסידי שנולד מהאדרת דמות הרבי. עד כדי חציית גבול ברור בין דבקות לבין התגלמות האלוהות בגוף אנושי ממשי. זו תיאולוגיה שמחקה במדויק את הדפוס הנוצרי הקדום, עם כיפה ותפילין במקום צלב. אין שום פסול בהיות האדם נוצרי, להיפך. זאת אמונה שיש גם בה יופי רב. אבל יש פסול בהיות האדם ועדת מאמיניו שקרנים ומאחזי עיניים. ויש גנאי רבתי בממסד האורתודוקסי כולו שיודע, מבוהל ושותק.
הכל גלוי וידוע לעין כל. השיחות מתועדות, הסרטונים זמינים. "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" מושר בפומבי, רקום על כיפות, מודבק כסטיקר על מכוניות ומתנוסס בשלטי חוצות ענקיים. דגלים עם כתר המלך המשיח מתנוססים בבתי חב"ד ברחבי העולם. וכשמישהו מעז להצביע על כך, התשובה היא תמיד אותה תשובה. "זו רק קבוצה קטנה", "זו לא העמדה הרשמית", "אתה לא מבין את המורכבות החסידית". לצערי, אני דווקא כן מבין.
כמה קטנה היא הקבוצה הזו? מי בדיוק מתנגד לה בתוך חב"ד? למה לא שומעים די את הקולות הפנימיים האומרים די? למה לא מרחיקים אותם? פשוט; השתיקה עצמה היא התשובה. כאשר אף רב משמעותי בחב"ד לא יוצא נגד המשיחיות בגלוי, כאשר כל בית חב"ד מכיל תמונות ודגלים, וההתוועדויות החוגגות את המשיחיות הן המיינסטרים, השאלה איננה עוד אם יש משיחיות בחב"ד, אלא האם יש חב"ד ללא משיחיות.
וכאן חשוב לומר ביושר. פשוט לא אכפת לי מה אמונתם. מצידי שיאמינו שאם מסובבים תרנגול חי סביב הראש זוכים לכפרה. מה שמפריע לי זה השילוש הפסול של אחיזת עיניים, מיסיונריות תוקפנית וגזענות תורנית שאין להן גבולות כלל. אם הם רוצים להיות הכת היהודית הנוצרית בת זמננו שלא יודעת להבחין בין בורא לנברא, בין בן אנוש לבן האלוהים שיבושם להם. אבל שכולם ידעו.
המשיחיות שלהם, דוכני המיסיון, הטרדות התפילין של שקר ובתי חב"ד לציד נפשות תמימות הם רק הסימפטום. המחלה עמוקה יותר. ספר היסוד של חב"ד, התניא, איננו טקסט תמים של מוסר פנימי. הוא מציע תפיסת עולם מטפיזית רדיקלית. לא הבדל דתי או תרבותי, אלא הבדל מהותי בין בני אדם. נשמת היהודי היא "חלק אלוה ממעל ממש". נשמת הגוי מקורה בקליפות, במעטפות הטומאה, "ונפשות אומות העולם אינן מבחינת אדם כלל". אין כאן עמימות וזו לא פרשנות עוינת. אלו המילים, בספר שנלמד מדי יום.
זו תורת גזע יהודית. היררכיה שטבועה לדעתם במהות של המין האנושי. כאשר אתה מחנך דורות על כך שחלק גדול מן האנושות חסר עומק אלוהי, שאין לו נשמה קדושה ופוטנציאל גאולי, אתה לא יכול להתפלא כשהמוסר מתעוות. כשהחמלה הופכת סלקטיבית, כשהחיים של אחרים נספרים אחרת.
ויש לכך תוצאות מעשיות. הרב יצחק גינזבורג, אחד מהוגי חב"ד הבולטים והאבא הרוחני של רבים מפורעי השטחים הכבושים, כותב שדם יהודי ודם גוי שונים במהותם, שהרג גוי שונה בטיבו מהרג יהודי. אלו לא דברים באוויר. אלו הכיוונים שאליהם תיאולוגיה זו מובילה. זה המקום שאליו מגיעים כשמתחילים בהיררכיה קוסמית של נשמות. זה מתחיל במילים סתומות ונגמר בקברים פתוחים. של ערבים כמובן.
מכאן הדרך קצרה אל הפוליטיקה. והפרצוף המסוכן הנוסף של מחלקי הסופגניות. חב"ד לא מכירה בלגיטימיות היהודית של מדינת ישראל וזה בסדר. היא לא רואה במדינת ישראל ערך דתי ואין בזה פסול. הציונות, מבחינתה, הייתה ועודנה מרידה במלכות שמים והם צודקים. ולכן זה הגיוני שהרבי מליובאוויטש התנגד למדינת ישראל כעניין דתי, התנגד למוסדותיה ולסמכותה הדמוקרטית, לא חי בה ולא נקבר בה. אבל אותה תנועה שמתכחשת למדינה כפרויקט דתי, מתערבת בעוצמה חסרת פרופורציה בהחלטות הגורליות ביותר שלה. גבולות, בחירות, מלחמה, שלום, שטחים, חיים ומוות. בשם פיקוח נפש מיסטי, שנקבע על ידי אדמו"ר מת מברוקלין שבחייו היה מנותק מהמציאות הישראלית לא פחות מניתוקו לאחר מותו. חב"ד הטיפה במשך שנים לעמדת "אף שעל". לא כעמדה אזרחית פתוחה לוויכוח, אלא כצו אלוהי. דעתם של גנרלים, מומחי ביטחון ורוב הציבור התבטלו מול דבר הרבי. זה כל כך קל להם; אם מותו מוכחש מה הבעיה לבטל את המציאות עצמה? הוקוס פוקוס של קנאים.
זו איננה שמרנות, גם לא זהירות ביטחונית. זו פוליטיקה משיחית דוגמטית, שאינה נושאת בשום אחריות, לא משלמת מחירים ומוכנה להקריב את כולנו על מזבח חזון המשיח המדומיין שלהם. חב"ד בנתה מנגנון השפעה מתוחכם. שליחים בכל עיר. קשרים עם פוליטיקאים. נוכחות בכל אירוע ציבורי. כסף. ארגון. נאמנות עיוורת לקו אידיאולוגי. ריבונות רוחנית שאינה מכירה בסמכות הדמוקרטית אבל משתמשת בה בציניות שופכת דמים.
השתיקה סביבם היא החטא הגדול מכולם. רבנים שיודעים ושותקים. פוליטיקאים שמפחדים. ציבור שמעדיף חיבוק של גונבי לבבות על פני האמת עצמה. אם לא נשרטט קו ברור, אינטלקטואלי ומוסרי, נמצא את עצמנו בעוד דור עם יהדות שעברה שינוי בלתי הפיך. דת ותרבות הסוגדות לאדם. מדרגות בני אדם ומעדיפות חזון משיחי הזוי על אחריות אנושית של ממש. הגיע הזמן לומר זאת בקול רם. לא רק הסופגניות שלהם דוחות, גם התורה שלהם כזו. ושתיהן מסוכנות מאד לבריאות.