קרב היום שאחרי "הביביזם והטראמפיזם". האם אנחנו מוכנים לקראתו?

כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים

בני דורי ואני משאירים לילדינו עולם פחות טוב מזה שירשנו מהורינו. מכאן נובעת החובה לעשות הרבה יותר מאשר רק לשרוד - להדליק מחדש את האור. רבים הרימו ידיים, ולא מעט שקועים במעגלי ייאוש, מתקשים להבין את תנועת המטוטלת. אך ההיסטוריה מלמדת: היו הרבה תקופות אפלות וכולן עברו. הן הוחלפו בימי חסד ועידנים של אור שגם הם, לצערנו, עברו. עכשיו אנחנו בעיצומו של זמן חשוך, ועלינו לעשות הכל כדי שתקופת הטוב הבאה תיארך כמה שיותר.

כדאי להיזכר כדי להתעודד. גרמניה, יפן ואיטליה קמו מן האפר ובנו תרבויות פוליטיות אחרות לגמרי מאלה שקדמו להן. עם מותו של פרנקו - ספרד החלה את דרכה אל זריחה חדשה. דרום אפריקה בחרה במסלול של אמת ופיוס כדי שהצדק לא יהפוך למעגל אינסופי של נקמות. וברואנדה יש יותר מאשר ניצני תקווה. אף אחד מן התקדימים ההיסטוריים האלה אינו מושלם. יש עוד הרבה לתקן, כי ההרס שמותיר אחריו שלטון רע הוא תמיד עצום בממדיו. אבל הכיוון היה חיובי ולכל אחת מן האפלות ההן היה יום שלמחרת. לשלנו יהיה גם כן. קרב היום שאחרי "הביביזם והטראמפיזם". השאלה היא: האם אנחנו מוכנים לקראתו?

אין תאריך מדויק ליום שאחרי. הוא לא יהיה רגע דרמטי שבו מסך יורד על ההצגה הקודמת ומסך עולה על הבאה. התודעות מתחלפות לאט יותר מהמוסדות. בכל המקרים ההיסטוריים התברר כי שינוי משטרי אינו זהה לשינוי תרבותי. הדימוי הנכון הוא לבוקר שלמחרת הסערה: אנשים מתעוררים ומרגישים שיש משהו אחר באוויר, נקי יותר. האבן שישבה על החזה שנים לא תהיה עוד. הגב עדיין כפוף, הדופק מהיר, אבל כבר יהיה אפשר לנשום. יהיה גם שקט, כי הקומפרסור של מכונות הרעש ינותק. אלה לא יהיו ימים של הקלה בלבד. חברה שסבלה שנים של התעללות זקוקה לזמן שלה כדי ללמוד איך לחיות בלעדיה. זה יהיה תהליך איטי, רצוף נסיגות ותיקונים. אבל הכיוון יהיה חיובי.

בארצות הברית ובישראל הסיפור מורכב עוד יותר, כי טראמפ ונתניהו צמחו מתוך המערכת הדמוקרטית, נבחרו על ידה והשתמשו בכליה כדי לפגוע בה. הם נבחריה ומחרביה של הדמוקרטיה הליברלית הפגיעה. הפגיעות הזאת טמונה ביסודות השיטה, חבויה בהנחותיו של הליברליזם עצמו: שבני אדם יפעלו מתוך אחריות, שנבחרי ציבור מחויבים לטוב המשותף, שמוסדות החברה יציבים ואמינים, ושהחוק ינצח תמיד את פורעיו. כל אלה הפכו לנשק בידי נסיכי האופל ומלאכי החבלה בירושלים, בוושינגטון, בבודפשט ובוורשה ובכל מה שביניהן. בכל המקומות הללו תפסו את עמדות הכוח אנשים ששמו להם למטרה להרוס את הכל, לא משום שיש להם שיטה חלופית טובה יותר, אלא משום שההרס משרת את האינטרסים האישיים שלהם. "הוא אוהב אותי", אומרת לעצמה האישה המוכה ונשארת. "הם שונאים אותנו", חייבים לומר לעצמם לוחמי החירות והשוויון, ולגרש אותם.

היום שאחרי לא יעלה בלי שנתמודד עם השאלות הקשות. כיצד זה קרה לנו? מה עשינו לא נכון שאיפשר לבני העוולה האלה להשתלט על חיינו? מה פגום בשיטה הכלכלית שהעניקה רווחים עצומים למעטים ופערים מחרידים לכל השאר? מה נפגם בשיח הציבורי שנתן מקום כה משמעותי לציניות ולאלימות? למי לא הקשבנו ומאיזה חרדות התעלמנו, עד שרבים כל כך נטשו אותנו ועברו לצד של הפחדים והשנאות?

שיקום דמוקרטי ראוי לשמו יצטרך לפעול בכמה מישורים בו-זמנית. במישור המוסדי חובה לחזור להגבלות ממשיות על הכוח הפוליטי: עצמאות מערכת המשפט, שירות ציבורי מקצועי, תקשורת חופשית שמקבלת הגנה ומשאבים. מן השנים האלה למדנו שכל כוח זקוק למסגרת מרסנת. במישור החברתי-כלכלי חובה לכרות חוזה אזרחי חדש: חינוך איכותי ונגיש, בריאות ודיור בני השגה, מדיניות חברתית שעיקרה אחריות וסולידריות. שיקום האמון הוא הדלק של הדמוקרטיה, ואם האזרחים יחוו הוגנות של ממש, יש סיכוי להתחדשות. בשכבה התרבותית נדרש חידוש של שפה אזרחית המכירה בכאב ובזהות ובונה מהם מרחבים משותפים, שפה המבחינה בין אמת לשקר ושומרת על ההבחנה הזאת גם כאשר המחיר הפוליטי שלה כבד. אחת התופעות העמוקות של עידן הפחד היא ערעור עצם מושג האמת, ההחלמה לא תתחיל בלי התעקשות על שיחה מבוססת עובדות.

בישראל נוסף ממד המחייב אומץ מיוחד ואמירה ישירה. הדמוקרטיה הישראלית נולדה עם פגם מולד שקרוי כיבוש, עם מיעוט שחי בה כמצורע, ועם חשבון שלא שולם מאז 1948. ישראל בת-קיימא המבקשת יציבות ארוכת-טווח תיאלץ להישיר מבט אל שלוש סוגיות יסוד: השליטה האכזרית והנצלנית על העם הפלסטיני, השתלטות הדת על המדינה, והשיטה הכלכלית הרעה. החלפת שלטון ללא שינוי של ממש בסדרי העדיפויות לא תהיה אלא הפסקה לפני הפרק הבא באותה סדרה.

ועד שהיום הזה יבשיל, נדרשת עבודה כפולה של שימור וחידוש, רצף ותמורה. חובה לשמר ולהגן על היסודות שעוד קיימים: בתי משפט, אקדמיה, עיתונות חוקרת, ארגוני חברה אזרחית. לחזק ולהגן בעקשנות על המרחבים שבהם אנשים פוגשים זה את זה מעבר לקווי הזהות.

אבל בשימור אין די. השמרנות רוצה לחזור לאיזה עבר מפואר ומדומיין שמעולם לא היה. מה שנדרש הוא לחזור אל עתיד טוב יותר, שבו יש חלופות שלטוניות ואינטלקטואליות, תשתיות מדיניות מוכנות ליום השינוי, ומנהיגות אחרת המחוברת לקהילות שונות ומדברת בשפה מחברת.

ומעל לכל, חובה להציל את הדמיון הפוליטי. משטרי פחד שוחקים דמיון. הם מציירים את המציאות כבלתי-ניתנת לשינוי, ומי שמקבל את התמונה הזאת חדל להאמין בעתיד. היכולת לראות חברה אחרת ממה שהיא היא צורת ההתנגדות העמוקה ביותר. רק כך יתאפשר לנסח חוקה מתוקנת, כלכלה הוגנת יותר, ויחסי רוב ומיעוט המבוססים על כבוד ולא על שליטה.

היום שאחרי יהיה תוצאה של סבלנות ציבורית והתמדה מוסרית. הוא יופיע בהדרגה, כמו זריחה איטית המבהירה את קווי המתאר של מה שנמצא איתנו כל הזמן. מי ששמרו על עיניים פקוחות, מי שהמשיכו לבנות גם כאשר הקרקע רעדה, יזהו אותו ראשונים, והם יהיו מוכנים להפוך את האפשרות למציאות יציבה יותר, עמוקה יותר, אנושית יותר.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם
אַךְ בּוֹא יָבוֹא - יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מֵאֹם

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר
בַּרְזֶל - כַּבְלָיו יוּסַר מִמֶּנּוּ
עַיִן בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר