לומר שהרבנות בישראל מושחתת עד היסוד זה מרדים יותר מהאמירה שהשמש זורחת תמיד במזרח. הסחטנות הגזלנית של הקופה הציבורית בידי "כלי הקודש" הפכה למחלה כרונית, אז התרגלנו אליה. גם העובדה שמיעוט קטן של קנאים דתיים שולט על רוב האזרחים אינה עוד תובנה שמטלטלת מישהו. כל אלה נכונים, אך הם מסיחים את הדעת מן הדבר החשוב באמת. לא מדובר בכשל או בשחיתות בלבד. מדובר בבגידה. בגידת הרבנים.
בשנת 1927 פרסם הפילוסוף הצרפתי ז'וליאן בנדה את ספרו "בגידת האינטלקטואלים". טענתו הייתה פשוטה וחריפה: האנשים שנועדו לשמור על האמת, אלה שהחברה אפשרה להם לחשוב בחופשיות כדי להגן על הערכים והמוסר שלה, בחרו ברובם לשרת את הכוח במקום לבקרו. הוא תקף את האינטלקטואלים האירופים שהפנו עורף לערכים אוניברסליים והפכו למגיני הלאומנות, המיליטריזם והגזענות. "בעת הזו", כך הוא התריס, "הצדק נחשב כראוי רק כל עוד הוא כפוף לנסיבות הלאומיות ומשרת את עניינם של בעלי הכוח".
ישראל של היום ייצרה גרסה יהודית, מקומית וחמורה הרבה יותר של אותה בגידה. כי מה שעומד אצלנו על כף המאזניים אינו רק אמת אינטלקטואלית לשעתה, אלא בגידה בערכים ובאמונות בנות אלפיים שנה, וגורלן של שתי אומות אומללות.
נתחיל בעובדה שקשה להכחיש: הרבנות הישראלית כמוסד, והרוב המכריע של הדיינים והרבנים כיחידים, חרדים וציונים דתיים כאחד, הם כבשים שותקות. משתפי פעולה בחורבנה הרוחני של ישראל. רק למעטים מהם יש די אומץ לב להתייצב כנגד ממשלה העוברת בכל דרך אפשרית על כל אחת מעשרת הדברות, ומקפידה במיוחד על "כן תגנוב" ו"כן תרצח". בעצמה ובאמצעות שלוחיה. אין להם שום דבר לומר על ממשלה שנראית כהתגשמות פסוקי החורבן: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם". ראש הממשלה עומד לדין בפרשיות של שוחד, הונאה ומרמה. שריה המורשעים ממשיכים לכהן ולפשוע. והרבנים יודעים ושותקים.
ואל תגידו לי שהם לא מתערבים כי אסור לרבנות ולרב להיות פוליטיים. הרי זהו קן צרעות של אינטרסים ותמרונים מהמדרגה הפרימיטיבית ביותר. כל הבחירות וההחלטות שלהם פוליטיות לחלוטין: התעמרות בעסקים, כפייה דתית, אפליית נשים, ניצול כספי ציבור. ולכל יש עיקרון אחד, להתייצב תמיד לצד החזק והאלים. אני לא מתכוון רק לרבנות הראשית הפורמלית והרקובה, אלא למוסד הרבנות כתפיסת עולם חברתית וקהילתית. חז"ל הורו מזמן "שְֹנא את הרבנות". בדור שלנו צריך להפוך את זה למצווה מעשית מחייבת.
גם אל תגידו לי שהמציאות מורכבת ושיש שיקולים שהרב אינו בקיא בהם. וכי הנביאים היו בקיאים בשיקולי הצבא של מלכי יהודה וישראל? או במסכת הסבוכה של הבריתות האזוריות שטוו ופרמו. שטויות! הם היו רועים, חקלאים, משוררים והוזים. אבל הם ידעו דבר אחד: מנהיג המרמה ועושק, הרוצח את בעל הנחלה כדי לרשתו, מוציא עצמו ממערך השייכות המוסרית ואלוהים לא איתו. את זה אמור לדעת כל תלמיד מתחיל בתלמוד תורה.
הרבנות כמוסד הפכה להיות שפחת הממשלה. תלויה בכספיה, בתעלולי הפוליטיקאים המערבבים את מוסדותיה, ובשושלות משפחתיות שאין בינן לבין גדוּלה ולא כלום. והתוצאה אינה רק שתיקה. היא סגידה תורנית לכוח והערצת האלימות.
ודוגמאות לבושה לא חסרות, הן נערמות מדי יום לפתחנו. עשרות רבנים ציוניים דתיים חתמו על עצומה לשיפור תנאי מאסרו של רוצחם של בני הזוג סעד וריהאם דַוָואבְּשֶה בעיירה הפלסטינית דומא ושורפו של בנם הפעוט. אלפי אנשים בני צאן מרעיתם, תרמו הרבה כסף למסע לשחרורו של הרוצח המתועב. ומה אמרו הרבנים הראשיים, בהווה ובעבר, או חברי מועצת הרבנות על הרצח עצמו? על החגיגה שבה ריקדו אורחים עם סכינים ובקבוקי תבערה מול תמונת התינוק הנרצח? כלום.
זמינים לכולנו אלפי תיעודים על אלימות יום יומית של מתנחלים בגדה המערבית, התעמרות והתעללויות, והרבנים שותקים במקרה הטוב ומעודדים במקרה המצוי. אין פשע שנאה של מתנחל שאין לה רב מסית בתחילתה. אף אחד לא נתבע לדין תורה. אף אחד לא הוחרם על ידם. וכשמישהו כבר פותח את הפה כדי לגנות הוא עושה זאת כדי להגן על כל שאר מפעל השוד הגדול בשטחים הגזולים. לא למענו של הצדק האנושי עבור כל אדם שנברא בצלם האל. כל מה שמעניין אותם אלה כספי השלטון ומנעמי הכוח המטמאים את רוחם. זו הרוח עצמה, רוח יהודית רעה המנשבת במפרשי ישראל. רוחם של הבוגדים בנבואות עמוס וישעיהו, מיכה וירמיהו.
את סכין השוחט הם יבדקו בזכוכית מגדלת. ומי בודק את סכין הכובש? הבהמה והתרנגולות שנשחטות בבתי המטבחיים שלהם, כשרות. אבל אלה שרצחו, ועשקו בהסמכתו של רב לא הוגדרו מעולם כטריפה. אף רב לא הגדיר אותם "אֲרוּרִים לִפְנֵי ה'" ואף נושא משרה דתית לא אסר עליהם "מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'".
זוהי שאלת הכשרות האמיתית שאיתה הרבנות והרבנים המביישים לא מוכנים להתמודד. המסורת היהודית הבינה את הכשרות כמעשה מוסרי סמלי לא כהפרעת אכילה של יהודים. מה שעולה על שולחנך, מה מותר שייכנס לפיך, ומה צערה הבהמה שאת בשרה אתה אוכל, הן שאלות ערכיות, לא טכניות. הכשרות היא לא דיאטה של יהודים. היא סמל לתביעה לחיים כשרים בכל ממדיהם. אך כאשר הרב הפוסק בקפדנות על סכין השוחט לא שואל כלל על סכיני הפורעים ועל טומאת נשקם של החיילים העומדים מנגד, הכשרות שלהם הופכת מאתיקה לרמיה. הדקדקנות האובססיבית על פרטי פרטים חסרי חשיבות היא מסך עבה המסתיר את העוות האמיתי.
והפרדוקס אכזרי וכואב: בחג הפסחא האחרון עמד האפיפיור בכיכר פטרוס ברומא ואמר את מה שאיש מן הרבנים הישראלים לא מעז לומר. הוא פנה אל ההמון וצטט ישירות מישעיהו: "גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". אוי מה היה לנו; מנהיגה הרוחני של הדת שרדפה את עם ישראל דורות ארוכים מצטט את נביאינו נגד מלחמותינו שלנו. ואיפה רבני השלום שיתייצבו גם הם לצידו ויצילו את שמה הטוב של היהדות?
המסורת שממנה צומחת רבנות אמיתית אינה מסורת של נוחות. נתן הנביא הטיח בדוד "אתה האיש". אליהו לא פחד מאחאב והאשים אותו במישרין: "הרצחת וגם ירשת". וכך עמוס וירמיהו וכל שאר חבריהם הנביאים. רבני ישראל ומוסדותיהם ירשו את הטקסטים האלה, למדו אותם, יודעים לצטט אותם, ואז חוזרים אל ההבלים של מעלית שבת, חלב של גויים, ועד מתי מותר לאב לנשק את בתו. ההקפדות והחומרות שלהם, שאין בהן שמץ של מחוייבות לחיי אדם הן עבודה זרה מתועבת.
רב הוא לא רק גדול, הוא גם מי שיודע לריב. מי שמסוגל לייצג את מי שאין לו קול במרחב הציבורי. מי שאינו מהסס להיכנס אל לב המחלוקת בלא מורא ובלא משוא פנים, להתייצב מול השררה בשמם של חסרי הכוח. גדולתו לא נמדדה בכמות הידע שאגר בראשו, שכן "תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו", אלא באומץ ליבו לנקוט עמדה ולהביע דעה. להתקוטט עם בריוני הממלכה.
כנגד המוני לובשי הגלימות האלה בולטים, כזוהר הרקיע, המעטים שמעזים: רבנים למען זכויות אדם, מיכאל מלכיור, מיכה אודנהיימר, אריק אשרמן, יהודה גלעד, גלעד קריב, האחים בני ועמיחי לאו, תמר אפלבאום ועוד כמה גיבורים שאפשר לספור על אצבעות יד וחצי. הם היוצאים מהכלל המעידים על הבושה הנוראה של הכלל. אוהבי שלום ומתעבי צביעות, שיש להם אומץ לשחות נגד הזרם העכור הזה ולהנהיג כך את קהילותיהם, ביודעם שרק דגים מתים שוחים עם הזרם.