הכנסת האיומה הזאת החליטה סוף סוף לפזר את עצמה. ישראל הולכת לבחירות. אבל על מה בעצם? הרעש כל כך גדול, הכישלונות אינסופיים, המוות רוקד ברחובות ונתניהו שלו עוד כאן. ספק אם אי פעם הייתה ממשלה כל כך לא ראויה שבכל זאת יש לה עוד סיכוי. מרוב מהומה לא ברור לך האם אתה יותר בעד או יותר נגד. שורה לא קצרה של טאלנטים, אמיתיים ומומצאים, פורסים את נוצות הטווס הדהויות שלהם לראווה. מבקשים את אמונך כדי לבגוד בך בכישרון גדול משל יריביהם. אלף סיסמאות כבר מופרחות באוויר וקשה להתמקד בעיקר. אז למען הבוחר הנבוך והמתבונן המבולבל הנה מפת הבחירות.
בשכבה העליונה, החיצונית והמופגנת, מתקיים מופע הטאלנט הישראלי הגדול. הפוליטיקה כתוכנית ריאליטי. תחרות של אגו, חרדות ותדמיות. מי נראה יותר מנהיג ומי הרג יותר ערבים. אף אחד לא מציע רעיונות, ערכים או חלופות של ממש. רק עוד מאותו דבר אבל קצת אחרת. למפלגות אין שום השקפת עולם הן רק פלטפורמות שיווקיות לקידומו של הדוגמן העומד בראשן. אין כמעט בוחרים המצביעים לאידאולוגיה. את חלקם זה לא מעניין ולכל השאר פשוט לא מציעים "סחורה" שכזו. בתוך התת תרבות הזו, בוחרים את המנכ"ל יעיל, או את המועמד הכי פחות גרוע וזהו.
מתחת לקרקס הזה רוחשת שכבה כבדה ורעילה הרבה יותר; השאלה הניצחית כן או לא נתניהו. במשך שנים הצליח האיש הניקלה הזה לעשות את הדבר המסוכן ביותר שפוליטיקאי יכול לעשות לדמוקרטיה. להפוך את עצמו לשמש סביבה חגה כל המערכת הפוליטית. כמו מלך צרפתי אבסולוטי הוא שיכנע את עצמו ואת כת מעריציו שהמדינה זה הוא. תומכיו חדלו לשאול מה נכון וראוי ומה פסול ומגונה. והתמכרו לשאלה אחת בלבד: רק מה טוב לנתניהו. מתנגדיו חדלו לשאול איזו חברה הם רוצים והתמכרו לאתגר המוגבל: איך נפטרים מהספחת הזו. כך התפרקה ישראל ממדינה שחייבת ויכוח פוליטי על הנושאים הקיומיים הלא פתורים, לשבטים עויינים עם פולחן אישיות מכאן ואובססיה נגד אותה אישיות משם. פסיכוזה קולקטיבית סביב אדם אחד. אין בעית גבולות, כיבוש, כלכלה, אפליות, אלימות, פשע, שחיתות, צדק או שלום. רק כן ביבי לא ביבי.
אבל גם השכבה הזאת אינה הסיפור האמיתי. מפני שמתחת למאבק על נתניהו מסתתרת אמת קשה הרבה יותר: כמעט כל המערכת הפוליטית בישראל כבר השלימה עם כך שלפלסטינים לא תהיה לעולם חירות אמיתית בין הים לירדן. וכי הישראלים היהודים יישארו לפותים לעולם במלתעות האיבה הזו. כאן נגמרים ההבדלים הגדולים בין הגושים. הימין הישראלי פשוט הפסיק להתבייש במה שפעם עוד ניסו להסתיר. הוא מדבר בגלוי על טרנספר, פועל למימושו. מיליציות של מתנחלים פועלות ברוחם של שרים וחברי כנסת כדי ל"טהר" את השטחים הכבושים. למחוק כפרים וקהילות.
לגזור רעב, גירוש, והרס טוטאלי, עד שישלימו את הקטסטרופה של 1948. מדינת ישראל כיציע המזרחי של ביתר הטהורה לעד. מלחמת אוקטובר שיחררה אצלם את הדחפים החשוכים האלה. אין יותר העמדת פנים. שנים של כיבוש, מצור ודה הומניזציה הבשילו ועכשו חלקים גדולים מן הציבור יצביעו עבור פוליטיקאים החולמים על ג'נוסייד, אוכלים עוגות עם חבל תליה ומממשים את חלומם לטרנספר בכל מקום אפשרי.
מול זה ניצבת האלטרנטיבה. ליברלית כביכול. מאד מאד כביכול. כי הם כבר מזמן לא אלטרנטיבה ערכית. הם רק סגנון יותר תרבותי לניהול אותה מציאות. כמובן שהם מזדעזעים ומגנים את יריביהם שמימין. אבל לאף אחד מהם אין את האיברים החיוניים, מהם נובע האומץ המינימלי, להציב חלופה מלאה לזוועות ישראל. להצביע להם זה לא להצביע לפשעי הג'נוסייד והטרנספר של הימין. זה להצביע לפשע אחר - לאפרטהייד. הם רוצה כיבוש עם בג"ץ, אפליה עם נימוסים, עליונות יהודית עם שפה חוקתית מרוככת יותר. זהו ההבדל האמיתי כיום בין חלקים גדולים של המרכז לבין הימין: לא ויכוח על עצם השליטה אלא על האסתטיקה שלה. וזאת המסקנה העצובה: הבחירות האמיתיות הן בין ג'נוסייד לאפרטהייד. והם קוראים לזה ממשלה ציונית.
כל מערכת בחירות מפחידים אותנו שאלה הבחירות הכי גורליות. הפעם הן ללא ספק גורליות אבל גם טרגיות יותר מאי פעם. מיליוני ישראלים ילכו לקלפי בתחושה שהם בוחרים בין אפשרויות שונות, אף שבפועל כמעט אף אחד לא מציע לנו מוצא של ממש מן המבואות הסתומים. אין אף כוח פוליטי משמעותי שמוכן לומר בפשטות את האמת הבסיסית ביותר: לא תהיה ישראל, פשוט לא תהיה, קם כל "הציונים" האלה יתעקשו לקיים לאורך זמן מציאות המעניקה חירות מלאה, ליהודים ושולטת לנצח ובאכזריות חסרת תקדים בפלסטינאים. מה שראינו עד עכשו הוא רק המבא. השיטה כולה תהפוך בהכרח להרבה יותר אלימה, מושחתת ואכזרית. זה אינו כשל מוסרי מקרי. זאת הלוגיקה הפנימית של המשטר עצמו. ובין יאיר גולן של "שמאל ציוני" הפועל "לקידום היפרדות אזרחית (לא צבאית) בגדה" לבין ליברמן ומה שמעבר לו - המרחק קטן מאד, אם הוא קיים בכלל. חמישים גוונים של ימין.
לכן הבחירות הקרובות אינן בחירות בין עתידים שונים אלא בין דרגות שונות של הכחשה. בין מי שמקדש בגלוי את האלימות שעליה בנויה המערכת לבין מי שמעדיף לעטוף אותה בשפה מרוסנת ומנומסת יותר. וזו אולי התבוסה העמוקה ביותר של החברה הישראלית כיום: לא רק שהיא איבדה את השלום, אלא שהיא איבדה אפילו את היכולת לדמיין אותו. אסור להצביע להם. האלטרנטיבה נמצאת מעבר להם. אבל היא לא מתאימה לפחדנים הציוניים.