עם ישראל חי בניו יורק, אבל איפה חיים נבחרי הציבור שלנו?

מי שחולם על "ממשלת אחדות ציונית" ודאי התמוגג נוכח משלחת הכנסת למצעד התמיכה בישראל בניו יורק: חברי כנסת שהם ניצים זה לזה בימים כתיקונם, התאחדו תחת דגל המדינה וצעקו עם הזמר הראל מויאל: "עם ישראל חי". מרגש, נכון?

בהתחלה גם אני התפעלתי, שכן גם אני, כמו רובנו, אוהב להתחבק בגולים עם אנשים שאיני מכיר, אבל מאוחד אתם באהדה לאותה הקבוצה - ושהדגל אינו אדום, צהוב או ירוק, אלא כחול-לבן, על אחת כמה וכמה.

עד כאן החדשות הטובות. הבעיה היא שיש כמה חדשות שקצת העיבו על מצב הרוח שלי - ואני ממש לא מתכוון לכך שתושבי ניו יורק, שפעם באמת היו מאוחדים באהדת ישראל, בחרו רק לפני מספר חודשים (ברוב מוחץ!) בראש עיר שהבהיר מראש כי יחרים את החגיגות.

אני אפילו לא מתכוון לכך שההסתייגות מישראל הגיעה לשיא בקרב אמריקאים צעירים ואפילו בקרב צעירים יהודים שהם גם אזרחי ארה"ב, שקצת פחות מתחברים, אולי, למוזיקה של הראל מויאל. אז מה מטריד יהודי מארץ ישראל שכמוני?

למשל הודעה מהבוקר, בעוד נבחרי הציבור שלנו נמים במלונותיהם, על נפילת חייל נוסף בלבנון. עניין מזוויע שהיה כבר לשגרה יום-יומית.

למשל פיגוע דריסה בגוש עציון שאירע היום ועבר ככה בשקט, אולי כי לכל מי שהזדרזו לרקוד על הדם בכל פיגוע שכזה בימי ממשלת השינוי, יש אינטרס שנדבר עליו כמה שפחות.

וזה לא האירוע היחיד כמובן שגורם לי, יהודי מהפרובינציה המכונה "ישראל" לא למהר להצטרף למעגלי המחוללים בשדרה חמישית, כי בעת ש-13 חברי כנסת ישראל חוללו ברחובות הכרך המפורסם בעולם, בילו בצפון עוד לילה במרחבים המוגנים והתעוררו לבוקר שבו התבשרו על דחיית בחינות הבגרות לתלמידי התיכון בצפון.

מדובר לכאורה בצעד טכני שהיה מובן בהחלט, אלמלא נחשפו נתונים מטורפים של פיגור בלימודים ביישובי הצפון, תוצאה של פינויים ושגרת חירום, לסירוגין, שגרמה לתלמידים להיעדר מהלימודים. אז אולי צריך בכלל להגיד תודה לחיזבאללה שמנע מהבוגרים שבהם את הגישה לבחינות?

בחיי שרציתי גם אני - ולו בעיני רוחי - לקפץ עם קהילת הישראלים-לשעבר, שלפחות בתמונות שאני נחשפתי אליהם, נתנו את הטון במצעד. פעם כינו אותם בבוז "יורדים". רבין המנוח טבע אפילו את הכינוי "נפולת של נמושות". היום אפשר לקרוא להם בפשטות: "חכמים שראו את הנולד".

כן, הם חווים התגברות במספר התקריות האנטישמיות, אבל הם ישנו בשקט בלילה בלי עוד שתי רציחות במגזר (בקרוב אצלנו) ברמלה ובכעביה, עוד לילה ממוצע בקרב ערביי ישראל, ובטח בלי לדאוג לגורל הילד שיראה את גבול הצפון בטיול של "תגלית" ולא כשהוא לבוש במדי צה"ל.

הם גם לא התעוררו לבוקר שבו פורעים חרדים, מהסוג שזורק אבנים על חיילים, דוחק נשים לירכתי האוטובוס, משיא ילדות בנות-עשרה לפני גיל ההסכמה מקהילתו (אונס לכל דבר ועניין) ויורק על כל השאר, ניסה לכבוש את משטרת בית שמש.

אל דאגה, לפורעים שלום - זה לא שהם הפגינו חלילה נגד הממשלה שהם חלק מהקואליציה שלה. זה פשוט שממשלת ישראל כולה עברה לצד הלא נכון של החוק.

מבעד לדגלים המתנפנפים בניו יורק גם אי אפשר היה להבחין אולי בשר משפטים אנרכיסט שהאשים את שופטי בג"ץ בגרימת משבר חוקתי. למה? כי הם דרשו ממנו לקיים את החוק (שהם הסמכות העליונה לפירושו!) ולכנס את הוועדה לבחירת שופטים, זו שכזכור לא התכנסה מאז כשלה הממשלה בניסיון ההשתלטות עליה.

שר המשפטים, האיש ששלף את אבן הפינה מהכותל שמולו יכול היה פעם כל ישראלי להתפלל, מחולל ניסיון ההפיכה המשטרית ששפכה שמן על המדרון התלול שדרדר את מדינת ישראל ל-7 באוקטובר, מאשים את שופטי בג"ץ בגרימת משבר חוקתי. איך חברי הכנסת שיצאו לחולל בניו יורק פספסו אירוע שכזה?

המצעד בניו יורק התקיים השנה תחת אבטחה משטרתית חסרת תקדים. אפילו שונא-ישראל כמו זוהרן ממדאני, ראש העיר המשוקץ של ניו יורק, הבטיח לעשות ככל שביכולתו להבטיח שהמצעד יצעד בבטחה.

יודעים איפה עוד יצעדו תחת אבטחה כבדה? במצעד הגאווה בירושלים. אלא שאם מפקדת משטרת ניו יורק צעדה בגאווה עם יהודי העיר והאורחים מישראל, במשטרת ישראל העניינים מורכבים יותר. בשנה שעברה תקפה המשטרה צועדים שמחו נגד נוכחותו של השר ההומופוב איתמר בן גביר, שבא להתגרות בהם.

השנה ספק הבהיר-ספק התנצל מפכ"ל המשטרה, שבעברו התבטאויות הומופוביות לא פחות, שיהיה זה לא חכם לפעול נגד המוחים... תגיד, אתה מפכ"ל או יועץ? כי אם אתה הראשון מבניהם, זה הזמן להבהיר לשר לסכסוך פנים, שנוכחותו במקום אינה רצויה.

אבל עזבו אותכם מ"קטנות", בואו נדבר על מה שבאמת בוער, כמו למשל לבנון, שבה חזר חיזבאללה קצת פחות "עשרות שנים לאחור" והרבה יותר לקבוע מחדש "משוואות" בשטח.

ראש הממשלה כינס אמש דיון חירום ביטחוני שבו אישר הקבינט לצה"ל לפעול גם בביירות, כלומר - אם רק תקבל אישור להגן על חיי יהודים מהנשיא האמריקאי... תודו שאי אפשר להמציא סוג כזה של "נחישות על תנאי", איפכא-מסתברא שעומד קצת בסתירה לעצמאות ישראל - או מה שלא חגגו שם בניו יורק.

מילא שאת כל זה התקשו לראות דני דנון ואופיר אקוניס, נציגי הממשלה בגולה. מילא שאת כל זה העדיף שלא לראות יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, שהספיק טרם צאתו בראש משלחת הכנסת לניו-יורק להעז פנים נגד ההחלטה להגיש כתב אישום נגד יונתן אוריך, החשוד בפעילות למען מדינה מממנת-טרור בעבור בצע כסף.

מילא שמייסד אסכולת הגרנדמייזר, בצלאל סמוטריץ' לא הבחין בכל אלה, אולי בגלל שעד העלייה למטוס הוא הספיק לעכב את ההחלטה על פיצוי תושבי הצפון, שהזרמת כספים להם עלולה הייתה לעכב את חלוקת הכספים למי שנועדו להעביר אותו מעל לאחוז החסימה.


מה תאמרו על חברי הכנסת מהאופוזיציה, שבמקום לקרוע קריעה על המצב שאליו הביאה אותנו הממשלה, במקום לשמש לה דוגמה אישית ולעלות לנהריה, שלומי, רמות נפלתי, קריית שמונה ומטולה, בחרו בטיול מאורגן לניו-יורק?

או במילותיה של מרכזת האופוזיציה, ח"כ מירב בן ארי: "יש ביננו ויכוחים פוליטיים ולעיתים גם מחלוקות עמוקות, אבל מול כל העולם יש לנו אחריות משותפת לעמוד יחד, לחזק את הקשר עם יהדות התפוצות ולהראות שישראל היא הבית הלאומי של כל העם היהודי".

אכן מילים כדורבנות שנכנסו לליבי עד כדי כך שאני מבטיח לה שלא אשכח אותן כאשר אעמוד מאחורי הפרגוד בקלפי ואתלבט מי מבין מפלגות האופוזיציה מייצגת טוב יותר את דעותיי.

ואלה שמות הצועדים בניו יורק, למעננו, בשבילנו - ורצוי גם על חשבוננו: מאיר כהן, עפיף עבד, חווה עטיה, ולדימיר בליאק, מירב בן ארי, עודד פורר, אריאל קלנר, אורית פרקש הכהן, איתן גינזבורג, ששון גואטה, יוליה מלינובסקי ויצחק קרויזר.

"יג חוגגי עצמאות ישראל בשדרה החמישית בתפוח הגדול, לא כולל שופינג ומושב בביזנס, לא כולל דרינק קטן לפני השינה בבר של המלון ואולי איזו תרומה מיהודי עשיר לפריימריז או למפלגה.

תעלה המשואה לכבוד אותם מחוקקים העשויים ללא חת, שהוכיחו שכאשר מדובר במנעמי השלטון אין שמאל ואין ימין, אין מלחמה ושלום, אין ערבים ושטחים, ואין נאמני המשפט או נאמני נתניהו: כשמדובר בחיים הטובים מעבר לים, כולנו עם אחד עם שיר אחד.