האחריות עוברת אלינו: המשמעות האמיתית של פיזור הכנסת

ועדת הכנסת הצביעה בעד הקדמת הבחירות, כצפוי - והחוק לפיזור הכנסת יעבור לקריאה ראשונה במליאה. התאריך? כמעט כל מספר, בטווח הזמנים של ספטמבר-אוקטובר, זוכה: החסירה מהטווח הזה את ימי השבתון בגין חגי ישראל ומועדיו, ותיוותרו עם מעט מאוד אפשרויות.

המערכת הפוליטית, כל מערכת פוליטית, היא מגעילה - וזו של ישראל, שבה נדמה שהמילה אידאולוגיה הפכה נרדפת לפסאדה, היא דוחה במיוחד. נדמה שכדי לשכנע חבר כנסת בישראל לתמוך במשהו או במישהו, ברעיון, הצעת חוק או מועמד לתפקיד כלשהו, צריך רק לשכנע אותו למה זה יועיל לו באופן אישי - את הצידוק האידיאולוגי הוא ימצא כבר לבד.

רוצה לומר: המערכת היא רקובה עד לייסוד ומושחתת כמעט עד שורשיה, גם במקרים שבהם כסף או אפילו שווה-כסף אינו מחליף ידיים, מה שהופך צחנה לעבירה פלילית.

אם היה ייחוד לכנסת היוצאת, הרי שזה אובדן הבושה: האנשים שמכנים את עצמם "נבחרי ציבור" (למרות שמי שיטען שהוא יודע, בלי גוגל, לומר מי היה במקום ה-27 ברשימת הליכוד, במקום ה-14 ברשימת יש-עתיד או במקום ה-8 ברשימת ש"ס לכנסת, אינו יותר משקרן. רוצה לומר: 90% מאתנו בחרו ראש רשימה או במקרה המעמיק יותר גם ארבע-חמישה שמות מוכרים מתוך מפלגה גדולה), כבר לא טרחו להעמיד פנים שלא הכל אישי, שלא הכל כשר בשביל לעשות לבתיהם. איום ונורא.

זו הייתה כנסת בריונית, עילגת - והקשה מכל: מדינת ישראל יוצאת ממנה במצב גרוע הרבה יותר מזה שהייתה בו ביום השבעתה, אי שם בחודש דצמבר 2022.

הקביעה הזאת אינה בגדר דעה פוליטית, היא עובדה שאין לערער עליה. מתנגדי הממשלה יאמרו שדי בה לבדה כדי להפוך את הבחירות להצבעת אי-אמון בממשלה והעומד בראשה. תומכי הממשלה ונאמני נתניהו יגידו שהכל בגלל היועמ"שים, בגלל מפלגה ערבית בממשלת השינוי שקדמה לה, בגלל ההתנתקות, הנסיגה מלבנון, הסכמי אוסלו, רבין - ובשבוע שעבר הוטלה האחריות אפילו על בן גוריון!

עדיין, על העובדה שישראל נמצאת במצב נורא, נדמה שאין חולק: בנגב המערבי התרחש טבח נוראי, המלחמה שפרצה בעקבותיו לא הצליחה להדביר את החמאס, כמובטח. ובעוד בדרום מתמודדים עם פוסט-טראומה, בצפון כבר מיואשים: מהמצב הביטחוני והכלכלי, אבל לא פחות מכך, מחוסר היחס.

עננים מתקדרים לא רק מעל שמי לבנון ועזה, אלא גם באופק האיראני: שתי מהלומות, אחת בסיוע קטן של ארה"ב והשנייה בשותפות מלאה שלה, לא הצליחו לבלום את פרויקט הגרעין, לא לחסל את מלאי הטילים של מי שאין להם כל עכבות מלשגרם למרכזי אוכלוסים - ולא להעביר מהעולם ממשלת זדון ג'יהאדיסטית.

גרוע מכל אלה: נדמה שההחלטה אם להמשיך במערכה או לסיים אותה בהסכם שכמוהו ככניעה, אינה מושפעת מהאינטרס הישראלי, קל וחומר מעמדתה של מי שנתפסת על ידי הנשיא האמריקני כאחות קטנה.

תגידו שבכל אשמים שקמה ברסלר, גלי בהרב מיארה ואהרון ברק? יכול להיות. תגידו שתחת מנהיג אחר זולת נתניהו אפשר שהמצב היה אף יותר גרוע? ובכן, זו תמיד אופציה, אבל אפילו אם מקבלים אותה כאמת, הרי שאי אפשר להתכחש לחומרת המצב.

דירוג האשראי של ישראל נשחק, גם אם חוסנו של המשק מפתיע בינתיים לטובה. אז מה מעורר דאגה? שהדגש במשפט הקודם אינו על המילה "לטובה" אלא על "בינתיים": מערכת חינוך נחשלת (שהייתה גרועה גם לפני 4 שנים, אבל מאז התערערה עוד יותר) אינה מבשרת טובות באשר לעתיד ופיטורים המוניים בענפי הטק, האחראים המרכזיים להכנסות המדינה ממסים, מעלים סימני שאלה קשים.

מחלוקת פנימית קורעת את העם מבפנים, אל השסע הפוליטי והעדתי, נוסף גם שסע דתי-חרדי, עת ציבור שמבכה את מתיו שומע ציבור אחר שזועק "נמות ולא נתגייס". גם מי שסבור שערך לימוד התורה גובר על ערך השירות בצבא, לא יכחיש שהקרב פה אינו על לימוד תורה או ביטולה, אלא על שליטה בתקציבים ואנשים (שמשמעותם עוד תקציבים).

אפשר להמשיך עוד: אל מעמד ישראל בעולם, שנמצא בשפל חסר תקדים... והיה אם מישהו יטען, לא בלי צדק, שיש מאחוריו לא רק מעשי יהודים אלא בעיקר צביעות של גויים ולא ביקורת לגיטימית על מדיניות הממשלה אלא שנאת ישראל הישנה והלא-טובה, הרי שגם אם הוא צודק, השורה התחתונה צריכה להדיר שינה מעינינו. מה יהיה אם העולם הנאור בעיני עצמו, יבקש לקנות לו שקט מהפונדמנטליזם האסלאמי בדמות סולחה שבה ישראל היא הכבש?

יש מי שסבור שנתניהו הוא שאשם בכך שנדחקנו לפינה הזאת ויש מי שבטוח שרק נתניהו יכול להוציא אותנו מאותה הפינה, אבל על העובדה שאנו נמצאים בה, איש לא יכול לערער.

וכך הלאה: אל קטארגייט (קטארפייק?) אל תיקי האלפים (מרשיעים או קורסים?). עדות לשחיתות שלא ידענו כמותה מעולם או הוכחה לקיומה של "דיפ סטייט"? עוד מעט יעבור הדיון הנוקב מפרלמנטים של בתי קפה ובכל מקום שבו אנחנו נפגשים: מהמילואים ועד לחוף הים, אל הקלפיות.

אפשר להמשיך עוד, אל הקטל הנורא בכבישים, הרציחות בחברה הערבית שהחלו כבר לזלוג אל החברה היהודית בפרצי אלימות מחרידים (ע" הרצח בפתח תקווה, אבל לא רק הוא לבדו).

תגידו שכל זה הוא בגלל התדרדרות המשטרה או להפך: בגלל חוסר ביותר "משילות" (עם או בלי מירכאות) נוסח השר הממונה, אבל הרחוב הישראלי מעולם לא היה מקום מסוכן יותר להעיר לאדם שחנה בחניית נכה או שלא אסף בשקית את צואת כלבו.

נעצור כאן ונשאל: מה המשותף לכל אלה? שהם גלויים וידועים. מדינת ישראל נמצאת בשפל חסר תקדים - ביטחוני, מדיני וערכי, ולא משנה אם אתם חושבים שזה באשמת השמאל או הימין. מה שבטוח הוא שבקרוב ישאלו אתכם.

בקרוב נעמוד מאחורי פרגוד כחול קטן, מולנו פתקי נייר ומעטפה בידינו. בניגוד לנטען על ידי כמה פרשנים, תצא משם הכרעה ברורה (עם או בלי שותפות עם ערבים או חרדים). זה יהיה רגע שייראה כגאולה בעיני אחדים ואסון בעיני אחרים, אבל זו תהיה בחירתם של אזרחי ישראל. הכרעתנו אבל גם אחריותנו.

מאותו רגע כבר אי אפשר יהיה להאשים שר משפטים בהפיכה או להפיל את התיק על היועצת המשפטית לממשלה. מאותו הרגע כבר לא ישנה מי הזהיר מפני חמאס ומי חיזק אותו במזוודות כסף, מי מושחת ומי נרדף - כל השאלות האלה יעברו ממחלקת האקטואליה אל ההיסטוריה ויתחיל פרק חדש בחיי מדינת ישראל.


לא נשגה באשליות: גם אחרי הבחירות תמשיך ישראל להיות מונהגת על ידי פוליטיקאים ציניים. גם אחרי הבחירות יהיו דילים מסריחים, בגידות מוסריות ושחיתויות. אויבנו לא יניחו מידם את הנשק - ולפיכך גם לא יאפשרו לנו להסיר את ידינו מזה שלנו, בסכסוך שימשיך לדמם ולכאוב.

גם אחרי הבחירות נשלם יותר מדי מסים ונקטר, בצדק, שהם מופנים למטרות לא ראויות. החרדים לא יתגייסו בהמוניהם (אם כי אולי במספרים משופרים) ויהיו יותר מדי שרים.

גם אחרי הבחירות נמשיך לשאול "מי אחראי?" אבל לפחות לרגע אחד, התשובה לשאלה "מי היה אחראי עד כאן?" תהיה בידינו, על ראשינו ובאחריותנו. אחרי הבחירות לא נוכל עוד לספר על כך שיש פה יופי של עם אבל חרא של מדינה. העם יחליט, העם יישא בתוצאות.

זו דמוקרטיה וזה ענשה של שיטה שטובה ממנה טרם נמצאה, והיום יצאה רכבת הבחירות מהתחנה בדרכה לקריאה ראשונה. בסתיו נכריע ובחורף נגזור את הקופות או נשלם את המחיר. זה מעורר תקווה, זה מפחיד ומה שבטוח: זה שילוב של שני הדברים...