ההפגנות המתרחבות באיראן מייצרות תקווה במדינות רבות, גם בישראל כמובן, שהן יגרמו סוף סוף להפלת המשטר.
התפרצות של הפגנות דומות קרו כבר פעמים רבות בעבר אבל נראה שישנן שתי סיבות להאמין שהפעם מדובר במהלך משמעותי יותר.
הדבר הראשון הוא הסיבה להפגנות. בעבר רוב ההתפרצויות נגד המשטר נבעו מהרצון להשיג חופש ולהסיר את המגבלות שהמשטר כופה בתחומים רבים, לרבות בדרישה מנשים להסתיר את השיער.
ההפגנות בימים האחרונים נובעות בנוסף לסנטימנט החופש גם מסיבה נוספת והיא המצב הכלכלי הקשה של איראן. מצב אשר לא מאופיין רק באינפלציה דוהרת ובאבטלה גואה, אלא גם במחסור במוצרים חיוניים כמו מים וחשמל.
הסיבה השנייה, והנגזרת מהראשונה, היא זהות המפגינים. בכל המקרים בעבר היו אלה בעיקר צעירים, סטודנטים ונשים צעירות. בארבעת הימים האחרונים אנו רואים הצטרפות של מעגלים נוספים, ובעיקר של בעלי חנויות, אנשי עסקים ואפילו עובדי מדינה.
בכל הפעמים הקודמות הצליח המשטר לדכא את ההפגנות ולהבטיח את המשך שרידותו של המשטר. הצלחה זו נבעה בעיקר משני מערכים שמשטר האייתוללות ידע לקיים ביעילות.
המערך הראשון הם משמרות המהפכה. לא מדובר על משמר נשיאותי כפי שמוכר בדיקטטורות אחרות אלא בצבא של ממש. יותר מכך, מדובר בחלק המועדף והאיכותי של הצבא שיש לו כוחות יבשה, חיל אוויר וחיל ים. המפקדים של כוחות אלה נהנים מפריבילגיות רבות, דבר שמבטיח את נאמנותם למשטר. מדובר בכוח הצבאי החזק והאיכותי באיראן.
המערך השני הוא הבסיג'. מדובר במיליציה של משטרה שעיקר ייעודה הוא לדכא הפגנות כאשר הן רק מתחילות. זהו כוח גדול, איכותי, מצויד הייטב ונייד על אופנועים ענקיים המאפשרים הגעה לכל מוקד הפגנה תוך דקות.
המשטר האיראני השכיל להבין כי סכנת מהפכה היא כמו אש. קל לדכא ולכבות אותה כאשר היא מתחילה ולא מספיקה לצבור תאוצה.
האם הפעם הסוף יהיה שונה? קשה לדעת וכל הערכה היא בגדר ניחוש או משאלת לב. יחד עם זאת נכון לשים לב לשלושה אינדקטורים אשר אם יזוהו, ניתן יהיה להאמין כי הפעם המהפכה תצליח.
הדבר הראשון הוא הצטרפות של כוחות צבא לצד המפגינים. עד כה לא ראינו לכך סימן. ברוב ההפיכות במאה ה-20 ובמאה ה-21 היה כוח צבאי כלשהו שסייע להצלחה. בשתי ההפיכות במצרים בשנים 2011 ו-2013 הדבר היה בולט במיוחד. אכן, משמרות המהפכה יישארו כנראה נאמנים לשלטון אך יש באיראן גם גורמי צבא "רגילים" אשר כן עשויים לעבור צד. ברגע שנראה דיביזיית טנקים נעה ומשתלטת בכוח על מוקד שלטוני כלשהו, גם הוא בפריפריה, נבין כי הפעם קורה משהו שונה.
האינדיקטור השני הוא רציפות ההפגנות. הפיכה היא תוצאה של מומנטום שמתגבר. אם נראה שההפגנות ייכנסו לשבוע השני ולא יאבדו מהלהט שלהם נוכל להיות יותר אופטימיים שהפעם זה יקרה.
האינדיקטור השלישי הוא תגובת השלטון. הניסיון ההיסטורי מוכיח כי משטרים נופלים בדרך כלל כאשר הם מגיבים באחת משתי הדרכים ההפוכות: או שהם מפעילים יותר מדי כוח, יורים והורגים ללא הבחנה, וכך מייצרים שנאה סוחפת, או שהם מנסים לרצות את המוחים בפיתויים שונים, דבר שתמיד משדר חולשה. נכון לעכשיו השלטון באיראן שומר על קור רוח ומנסה לאזן בחוכמה בין "הבנה לדרישות הכלכליות" ולבין שימוש מבוקר בכוח.
בשלב מסוים השלטון עשוי לאבד את העשתונות וכך לקרב את קיצו. אשר לישראל, אין לנו שום יכולת אמיתית להשפיע על מה שקורה באיראן וכל התבטאות של מנהיגים ישראלים בזכות המפגינים רק תגרום נזק. אם השלטון באיראן יקרוס הדבר יקרה כי העם האיראני גרם לזה, לא הצהרות חיצוניות וגם לא תקיפה צבאית נוספת.