נראה כי ההסתברות לתקיפה אמריקנית באיראן גבוהה משמעותית מהסיכוי להשגת הסדר דיפלומטי בר-קיימא. מומחים רבים גורסים כי סלע המחלוקת אינו נעוץ עוד בעצם ההחלטה על מימוש הפעולה הצבאית, אלא בשאלת התזמון. סוגיית העיתוי האופטימלי מעוררת קונפליקט בין אינטרסים אמריקניים סותרים: הצורך בפעולה מידית לעומת שיקולים התומכים בדחייה של שבועות ואף חודשים. בהקשר זה, משתנה הזמן הוא בגדר פקטור קריטי בניהול מערכות צבאיות.
אפשר לסווג את מרכיב הזמן לשני ממדים מרכזיים:
1. "זמן ומרחב": פרק הזמן הנדרש מפריצת המערכה ועד להשגת יעדיה המבצעיים. משתנה זה כולל את משך הזמן הדרוש ליריב לשינוע תגבורת ואת חלון הזמן שבו עשויה הקהילה הבינלאומית להתערב ולכפות על הצדדים הפסקת אש.
2. העת האידיאלית (point of action): הדילמה בין פעולה מידית לבין דחייתה. לכאורה, דחיית המבצע מאפשרת השלמת הכנות ושיפור מוכנות. אולם, אם רמת המוכנות הנוכחית נאמדת ב-80% וצפויה להגיע ל-100% בתוך פרק זמן קצר, עולה השאלה האם התועלת בשדרוג המוכנות עולה על המחיר האסטרטגי של ההמתנה?
במציאות אסטרטגית, אין לבחון את המוכנות העצמית במנותק מיכולות היריב. מלחמה היא אינטראקציה דו-צדדית (או רב-צדדית), ותוצאותיה נקבעות על פי "יחסי עוצמה" יחסיים. אם שיפור במוכנות הכוח התוקף מלווה בשיפור משמעותי יותר ביכולות ההגנה של היריב, הרי שהיתרון היחסי של התוקף נשחק. כשכך הם פני הדברים, מוטב לפעול בנקודת זמן שבה הפער בין היכולות הוא מקסימלי לטובת התוקף, גם אם המוכנות המוחלטת טרם הגיעה לשיאה.
אפשר להמחיש את עקרון "היתרון היחסי" באמצעות דוגמאות מעולם הספורט הקבוצתי. התקפה מתפרצת בכדורגל או בכדורסל נחשבת למהלך יעיל בשל יתרון מספרי רגעי (למשל, ארבעה תוקפים מול שני מגנים). המתנה להצטרפות שחקנים נוספים להתקפה עשויה לשפר את איכותה, אך בה-בעת היא מאפשרת להגנת היריב להתארגן מחדש. במקרה כזה, היתרון היחסי שנוצר מההתקפה המתפרצת יתבטל, והתועלת שבהמתנה תהפוך לנזק.
הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מ-1939 משמש כדוגמה היסטורית בולטת לשיקולי עיתוי אסטרטגיים. סטלין ביקש לדחות את העימות מול גרמניה ככל האפשר כדי לשקם את עוצמתו הצבאית. מנגד, היטלר העריך כי עוצמתה היחסית של גרמניה נמצאת בשיאה לעומת בעלות הברית (בריטניה, צרפת וארצות הברית), שטרם השלימו את תהליכי ההתחמשות שלהן. לכן, היטלר חתר לפתיחת המלחמה במועד מוקדם ככל האפשר, מתוך הבנה שכל דחייה תשחק לידי אויביו ותגרע מיתרונו היחסי.
הרציונל המבצעי לתקיפה מוקדמת באיראן
בהחלת תובנות אלו על הזירה האיראנית, אפשר להצביע על ארבע עילות מרכזיות להקדמת הפעולה האמריקנית:
1. שיקול כלכלי לוגיסטי: העלות הגבוהה של החזקת כוח צבאי משמעותי במצב כוננות שיא באזור המפרץ הפרסי לאורך זמן.
2. מניעת שכלול היכולות של היריב: החשש כי איראן תנצל את זמן ההמתנה כדי לשפר את מערכי ההגנה שלה ולצמצם פערים טכנולוגיים.
3. שיקולי דעת קהל: שחיקה אפשרית בתמיכה הציבורית והבינלאומית ככל שמתארך זמן ההמתנה ללא פעולה.
4. גמישות אסטרטגית גלובלית: ריכוז כוחות מסיבי במפרץ מחליש את יכולת התגובה האמריקנית בזירות קריטיות אחרות, דוגמת ים סין הדרומי.
מעבר ליעדים התשתיתיים, קיימת סברה כי יעד מרכזי של המערכה היא נטרול הנהגת המשטר האיראני. אסטרטגיית "עריפת ראש" (decapitation), המכוונת נגד עלי חמינאי וצמרת המשטר, נחשבת למהלך שובר שוויון. היסטוריית הסיכולים הממוקדים מלמדת כי הזדמנויות מבצעיות מסוג זה חולפות ודורשות מודיעין מדויק וזמינות מידית. דוגמה לכך אפשר למצוא בהתלבטות הישראלית בנוגע לחיסולו של חסן נסראללה: נחישותם של הדרגים המבצעיים (הרמטכ"ל ושר הביטחון) לנצל את חלון ההזדמנויות המודיעיני גברה על היסוסים מדיניים והובילה להישג אסטרטגי משמעותי.
למרות הטיעונים בזכות תקיפה מידית, קיימות הצדקות התומכות בהשהיית המבצע. ראשית, דחייה מאפשרת מיצוי של הסנקציות הכלכליות והגברת הלחץ הפנימי באיראן, בתקווה לערעור היציבות השלטונית מבפנים. שנית, השהיה מאפשרת לארצות הברית לגבש קואליציה בינלאומית וערבית רחבה, כפי שנעשה ב-1990 ערב מלחמת המפרץ. בניית לגיטימציה בינלאומית היא תהליך ממושך הנועד להבטיח תמיכה לוגיסטית ומדינית ביום שאחרי התקיפה.
בסופו של ניתוח, קשה לחזות בדיוק רב את מועד הפעולה האמריקנית. יש המייחסים את אי-הוודאות לאופיו הבלתי צפוי של הנשיא טראמפ, אך נראה כי מדובר בדילמה מבנית המשותפת לכל מנהיג אמריקני: הבחירה בין מלחמה לבין הסדר. ההכרעה הסופית תלויה בשקלול מורכב של גורמים סותרים: אסטרטגיים, פוליטיים ואישיים. עבור הציבור הישראלי, הנתון באי-וודאות עמוקה, מומלץ להימנע מהסתמכות על הערכות ספקולטיביות ולהישמע להנחיות של גופי הביטחון.